כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מארק ישאייב, צילום: אלעד שריג

שפע בארץ האפשרויות המוגבלות

מה הקשר בין אמנות הנוצרת מפחי זבל וכסאות פלסטיק לאגף שפ״ע של העירייה? הילה כהן שניידרמן, האוצרת החדשה של מוזיאוני בת ים, מציגה את דלות החומר במלוא הדרה בתערוכה ״שפע״

״אני מאמינה שתערוכות צריכות להיות קשורות למקום שהן נעשות בו״, אומרת הילה כהן שניידרמן, האוצרת החדשה של מוזיאוני בת ים. ״המוזיאון הזה משקף את האתגר הכי דרמטי שיש לאמנות, שתמיד מאשימים אותה בניתוק ואליטיזם, ואני רוצה לעמוד על הקשר בין המוזיאון לעיר״.

כהן שניידרמן נכנסה לתפקידה לפני כחודשיים ובזמן קצר ביותר רקחה את התערוכה הקבוצתית המצוינת ״שפע״, בלא שעמדו לרשותה שפע של זמן או תקציב. האתגר שמציבות לה הגדרות התפקיד, יחד עם האני מאמין שלה – לפעול בתוך המערכת העירונית ולא במקביל אליה – הוא חלק מהעניין. 

הילה כהן שניידרמן

״ישראל היא ארץ האפשרויות המוגבלות והתערוכה הזו אוחזת את החבל משני צדדיו: השם ׳שפע׳ מתייחס גם ליכולת ליצור אמנות בחומרים הכי זולים, וגם לאגף שפ״ע בעירייה – האמנים של השטח האמיתי״

זהר גוטסמן, צילום: תום בוקשטיין

״ישראל היא ארץ האפשרויות המוגבלות והתערוכה הזו אוחזת את החבל משני צדדיו: השם ׳שפע׳ מתייחס גם לתוצר האמנותי, ליכולת ליצור בחומרים הכי זולים והכי יום־יומיים, שהם המקפצה שממנה יוצא השפע האמנותי. בהבט אחר, הכותרת קשורה לשפ״ע – האגף בעירייה שאחראי על שיפור פני העיר, שיש לו השפעה רחבה על האסתטיקה של המרחב הציבורי: הוא זה המעצב, הלכה למעשה, את הנוף העירוני. אנשיו הם האמנים של השטח האמיתי. התערוכה שואפת לדלג מעל הפער בין עולם האמנות לפני השטח״, היא אומרת. "לא בריחה מהמציאות – אלא קריאה לראות את הפוטנציאל הטרנספורמטיבי המגולם באובייקט היום יומי, ולפעול כדי להרחיבו".

המבנה העגול של מוזיאון בת ים, מעין גוגנהיים בזעיר אנפין, משמש במה דרמטית לתמונת הכניסה לתערוכה: פסל שיש קלאסי, שחציו מצופה במסטיקים ורודים לעוסים – עבודה מרשימה, מבריקה ומשעשעת של זוהר גוטסמן – ניצב בלב ה״כיכר״ המדומה של רחבת קומת הקרקע ומקבל את פני הבאים. גוטסמן, שהתמחה בפיסול באיטליה, מצליח למצות את האבסורד שבמפגש בין האמנות הגבוהה, האירופית, לרחוב הישראלי, הרחוב של בת ים.

המסטיק מודבק על השיש האצילי כמו עלבון, דבק בו והופך לעור שני ומעניק לו חיות וברק, כאילו עוטה הפסל בשר חי, חשוף ופצוע. זהו מפגש בין תרבויות (או מה שמקובל לראות כתרבות וחוסר תרבות), בין דורות, בין חומרים זרים זה לזה כאילו הגיעו מכוכב אחר. פסלים מכוכב האמנות ומסטיקים מבזוקה, בחסות חברת עלית שתרמה את 4,000 המסטיקים שנדרשו ליצירה (וטוב עשתה, כי לא תמיד מצליחות חברות מסחריות להבין כמה חשוב חלקן בעבודת האמן).

נרדין סרוג׳י

גיל שמרלין

לא רחוק ממנו פסל של נרדין סרוג׳י עשוי 24 דליי פלסטיק שחורים, שנערמו זה על זה כציטוט קלאסי מהאמנות המודרנית, ״העמוד האינסופי״ של קונסטנטין ברנקוזי מ־1937. אולם בעוד שברנקוזי העז לשאוף מעלה, הדליים האחרונים בערימה של סרוג׳י נוטים הצידה ומאיימים ליפול ארצה. הדלי שבקצה הערימה מקיא שלולית מלט קטנה למרגלותיו, כתם במרכז הכיכר. סרוג׳י מצליחה לגעת בנקודה אקטואלית וכואבת, כאילו הציבה אנדרטה לפועלי הבניין הנופלים באין מגן ותגובה הולמת. היא מציגה את האדישות בהתגלמותה, את חוסר הערך של החיים הנופלים מפיגומים ומדליי פלסטיק, לעומת נצחיות השיש של גוטסמן או האינסוף של ברנקוזי. הממנטו מורי, זיכרון המוות שהאמנות אוהבת כל כך לעסוק בו, מתגשם פה בלי דרמטיזציה ובלי רומנטיקה, מתריס כנגד הזיכרון הקצר כל כך של היום־יום.

עבודתה של ורד נסים מורכבת ממחבטי שטיחים ופרחי פלסטיק מחופים באבק. שלושה מלבנים על הקיר, כמו מצבות קטנות לעמל ולקישוטי הבית העלובים, העמידים לנצח, עד שהאבק מכריע אותם. גם עבודתה של נעה שוורץ מגיעה מהסביבה הקרובה: דבק וחול ים מבת ים משמשים אותה לפיסול שטיחוני כניסה לבית, המונחים בצד, שעונים אל הקיר ״הם מוטלים בתנוחות יוגה״, אומרת כהן שניידרמן בחיוך, ״כאילו מישהו בא לנקות את חדר המדרגות והוא מזיז ומשאיר דברים מונחים בצורה משונה, כדי להוכיח שהיה כאן״.

חלק מהאמנים משתמשים בעיר כהשראה. העבודות של שגיא אזולאי הן ציורים שופעים צבע שמן. גלגל מים בציור מאזכר אסוציאטיבית את מגדל המים הסמוך למוזיאון, ובעיניה של האוצרת יש בו מטאפורה למוזיאון המזרים מים חיים לעיר. בקומה השנייה, שתי עבודות של גיל שמרלין מתייחסות למים מצד אחד – פסל רצפה בצורת טיפה, מוקף חול, מעלה על הדעת בריכת שחייה אידילית הצופנת סודות ואולי גם איום, או לווייתן כחול שנפלט אל החוף. לצידו, על אותו חוף דמיוני (שמרפרר לחוף בת ים הסמוך), שמרלין מציב ״מדורה״, מעגל אבנים המקבל את אורו וחומו מנורת חשמל באהיל זכוכית צבעוני, שמשתלשלת מטה מטה עד שהיא כמעט נוגעת בפני הקרקע. מדורת השבט הסימבולית, הבורגנית, נמצאת בשליטה.

ורד ניסים, צילום: אלעד שריג

החצר האחורית נכנסה למוזיאון

עבודה יפה של מארק ישאייב מדגימה היטב את אופן עבודתו: כל צילום של ישאייב הוא כמו הכנה לצילום הבא. כך, צילומים מן החוץ שהביא אל המוזיאון, עטף בהם את הקירות והעמודים וצילם אותם במצבם החדש, מודבקים כעת אל קיר במיקום אחר. הוא יוצר שכבות ארכיאולוגיות מתוך המקום ומשלב בו מקבץ של תזכורות מהחוץ, כולל פסל מחפצים שמצא זרוקים בעיר.

תומר דקל יוצר בקומה השנייה של המוזיאון אזור הנראה כחלקה האחורי של תחנת דלק. הוא עובד עם פחי אשפה עירוניים גדולי מידות, שהוא מעוות, שורף, חותך והופך על צידם. עבודתו מזכירה את הפגנות המחאה ושריפת הפחים, והכותרת ״אזור נוחות״, עומדת בניגוד חריף לתחושת הדחיפות והקושי העולה מהסביבה שהוא מקים. ״אני מרותק לאוביקטים של יום־יום: דוד שמש, פח זבל. מערכת כיבוי בארון מתכת אדום – אלמנט של הסדרה ושמירה מפני אסון, שנמצא בכל מקום, משדר את ההיפך: האופציה לאסון קיימת בכל רגע במרחב שלנו״.

דקל קיבל את חומרי הגלם לעבודה מאגף שפ״ע בעירייה, פחים תקולים שהפכו תחת ידו לנציגי הרחוב האחורי בלב המוזיאון. ״אני רואה את האמנות שלי קצת כמו אלכימיה ורוצה לייצר מפגשי ניגודים. הפחים השרופים הם אלמנט האנטי־סדר. הבעירה היא מעין רגע של פולחן והמתנה לתוצאה לא ידועה מראש. יש משהו מעוות אצלי בנפש – שאני רואה מחאה ואלימות ומתאהב ביופי של זה. האמנות מכליאה את הקושי עם היופי״, הוא אומר.

״שריפות הפחים של תומר בעבודה לקראת התערוכה היו במקביל להתחלת השריפות בגבול עזה״, מוסיפה כהן שניידרמן. ״קצת פחדתי מהישירות של ההקשר. התערוכה מאוד פוליטית אבל אם מדברים על הפוליטיות זה מחליש ולא מחזק את האמנות״.

תומר דקל, אזור נוחות, צילום: אלעד שריג

דוד בן הרא״ש

דרורה דומיני ואירית חמו מציבות קיר חוצץ מיציקות בטון – כמו המשך לדליי הבנאים של סרוג׳י – המזכיר את קירות הכניסה לשיכונים ומסתורי הכביסה הקולקטיביים משנות ה־50. יחד עם מראה החצר האחורית שהציב דקל, והכיכר הקדמית שבכניסה, זהו אלמנט נוסף המהדהד את העיר השוכנת מחוץ לתערוכה.

התערוכה מדגישה את הקירבה בין חומרים וחפצים הנמצאים בשימוש ואיש לא שם אליהם לב, לבין אלה שיצאו משימוש או שובשו על ידי האמנים כדי להפוך ליצירה: כסאות כתר פלסטיק חתוכים, נראים כדינוזאור בעבודה של אוריאל מירון, או שילוב של פסנתר ומכונית, בעבודתו של דוד בן הרא״ש – עוד רמז לבורגנות העייפה מניסיון ההכלאה בין תרבויות. האמנים והעבודות בתערוכה מנהלים יחסים הדוקים עם החומרים שמקיפים אותנו, באופן שמייצג מאבק בין הרצון להיות מחובר למציאות ולהגיב אליה, לבין התשוקה והצורך להתעלות מעליה.

תגובה אחת

  1. שושי

    מצמררת הוצאתם מההקשר של מחבטי השטיחים של ורד ניסים. תכליתם בילדותי היתה בציות דווקני ונורמטיבי להוראה "חושך שבטו – שונא בנו" (משלי)

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden