לונדון מציגה: זר לבן ביבשת השחורה; חלוץ בצילום הקונספטואלי והדוקומנטרי

תערוכת היחיד של האמן ג׳יימס אוסטרר (James Ostrer) בגלריה גזלי (Gazelli Art House), שננעלה ביום ראשון (22.7) הייתה אחד הדברים המעניינים שקרו הקיץ בלונדון. התערוכה, שנפרסה על שתי קומות הגלריה, הייתה מאתגרת מבחינה ויזואלית ורעיונית ושילבה מדיומים שונים. כל זאת תחת האוצרות נפלאה של האוצר האפריקאי אזו נוואגבוגו (Azu Nwagbogu).

כבר בכניסה היה ניכר כי מדובר במשהו אחר – כל קירות הגלריה היו מצופים בכפכפי אצבע בגוונים משתנים; ביניהם היו תלויים צילומים אסרטיביים של פסאודו־צ׳יפים לבנים, שמבט שני חשף כי הם כפותים ומכוסים בחלקי דגים וחיות. בחדר אחורי הוצג וידאו שבו האמן, עטוי עור חזיר, תר אחר מנעמי האהבה, ובקומה העליונה הוצבו שלושה פסלים שהורכבו מחפצים ופסולת אפריקאים.

אוסטרר תיאר כיצד חשש להיענות להזמנת האוצר האפריקאי הידוע להגיע אל ניגריה. הנחיתה הייתה טראומטית בשבילו, וכך היכה בו בעוצמה הפער בין העולמות. בהומור רב הוא סיפר כיצד אחרי מספר ימים של הסתגלות מצא עצמו, ללא כוונה תחילה, כראש ארגון מחפשי כפכפים. זה התחיל כשטייל על החוף ומצא כפכף בודד של ילד, והדבר נגע לליבו. בימים שבהם פליטים נשטפים אל החוף על בסיס יום־יומי, תלושים מביתם ומחפציהם האישיים, אוסטרר חש כי הכפכף מספר סיפור אנושי.

תחושה זו הביאה אותו למחשבה כי מסה גדולה של כפכפים תוכל לעורר בצופה מודעות וחמלה כלפי מצב הפליטים. הוא הציע לשני מקומיים שכר שעתי על מנת שיחפשו בעבורו עוד כפכפים. למחרת הגיעו למקום עשרה עובדים, ביניהם אישה בהריון וילד. העסק יצא משליטה, ובסופו של דבר הוא נסחט על ידי ארגונים מקומיים שלא הסכימו לתת לו את מה שעד לפני כמה ימים נחשב לפסולת. זהו הסיפור של הפוסט־קולוניאליזם בזעיר אנפין, והעובדה שהתגלגל כל כך מהר הביאה את אוסטרר לשאול שאלות לגבי זהות, גזענות וצרכנות.

התערוכה כולה עסקה בחוויה של אוסטרר באפריקה ובמחשבות שעלו בו בעקבות חוויה זו: ההקבלה בין הצ׳יף הלבן והצ׳יף השחור; הדוגמטיות שבה אנו מנהלים את חיינו והאופן שבו היא כובלת אותנו; ההשפעה ההרסנית של הצרכנות עלינו – כיצד היא הופכת אותנו לחזירים שאינם יודעים שובע ושלעולם קופצים בין דבר לדבר ללא סיפוק אמיתי; כמות הפסולת שחברת בני האדם מייצרת עד שסופה לטבוע בתוכה. כל אלה הונכחו בתערוכה באופן בלתי מתפשר. הם עימתו את הצופה עם הצבעים, עם העוצמה ועם האסתטיקה האפריקאים בעיבוד פוסט־פוסט־קולוניאלי אישי של האמן.

שמה של התערוכה, Johnny Just Came, לקוחה מהסלנג האפריקאי. ביטוי סלנג זה מתאר אדם שהוא חדש בשטח, ירוק ולא מכיר את הכללים. השם כמובן מתייחס לנקודת ההסתכלות שהייתה לאוסטרר בזמן ביקורו באפריקה – כזר לבן ביבשת השחורה, וכמי שנמצא בעמדת נחיתות. המתח הזה הוא חלק מהותי ודומיננטי בעבודה של אוסטרר. לשאלתי האם אפשר היה להציג את התערוכה הזו במוזיאון הלאומי בלאגוס, בירת ניגריה, שנוואגבוגו מונה לאוצר הראשי שלו, ענו האמן והאוצר תשובה מגומגמת למדי – לפיהם האמנות היא נפרדת ועצמאית מהקהל שלה. לא נראה שהדבר היה עובר על מי מנוחות, אבל בנוף הלונדוני זו הייתה תערוכה חשובה ואמיצה.

הפסיפס של גרמניה

ביום שבת (28.7) תינעל בגלריית האוזר אנד ווירת׳ (Hauser & Wirth) התערוכה ״אנשים ללא מסיכות״ (Men Without Mask), שמציגה את צילומיו של אוגוסט סנדר (August Sander) המנוח, צלם גרמני שהיה חלוץ בצילום הקונספטואלי והדוקומנטרי בגרמניה של תחילת המאה ה־20. בתערוכה מוצגים צילומים מהתקופה שבין 1910 ל־1931. סנדר התנגד לצילום המבויים והמרוטש שרווח באותם זמנים, ובחר לצלם אנשים במרחב הטבעי שלהם – בביתם או בטבע ולפעמים באמצע הרחוב.

הוא לא ניסה לחקות את סגנון הציור ואף לא שאף לייצר פורטרטים ״יפים״. לצורך כך, בצעד מהפכני, הוא השתמש בנייר צילום שהיה שמור באותה עת לצילומים טכניים. נייר זה הניב דימויים חדים, בניגוד לנייר המקובל באותה תקופה לצילום אנשים, שהיה רך ומטושטש יותר. אולם סנדר לא הסתפק בזאת, ושם לעצמו מטרה ליצור פרופיל סוציולגי של גרמניה באמצעות הצילומים של אנשיה שאותם צילם בעת מסעותיו במדינה.

הימים היו ימים טעונים בגרמניה – ימי מלחמת העולם הראשונה ורפובליקת וויימאר אחריה. את הימים האלו ביקש סנדר לתעד באופן הנאמן ביותר למציאות ולהציגם ללא כחל ושרק. תחילה יצר את ״פורטפוליו של ארכיטיפים״ – סדרה של 12 צילומים של אנשים מהכפר שלו שסיפוריהם כמו מסופרים דרך עיניהם. האמן ראה בהם ארכיטיפים לקבוצות חברתיות שונות, ולכן קרא להם ״איש האדמה״, ״הפילוסוף״, ״זוג האיכרים״ וכן הלאה.

הפורטפוליו הורחב לפרויקט בקנה מידה גדול – סנדר צילם סוחרים, תעשיינים, אנשי כמורה ואנשי שוליים בשאיפה שכל אלו יחדיו ירכיבו את הפסיפס של גרמניה באותו הזמן. נטייתו לקטלג את כל מושאי הצילום שלו הייתה מקור לביקורת לאורך השנים, אולם לזכותו של סנדר יאמר כי הוא צילם את כולם ללא משוא פנים ומתוך יחס שווה.

את הצילומים זכה להציג בתערוכה, ואחד המבקרים הכתיר אותו כ״בלזק של המצלמה״. ב־1929 יצא לאור הספר ״פנים של זמננו״, והוא זכה להצלחה רבה. ב־1936 השלטון הנאצי השמיד את כל עותקי הספר וכן את גלופותיו מכיוון שלשיטתו סנדר הציג גרמניה הטרוגנית מידי. כמעט כל הצילומים המוצגים בגלריה הודפסו ב־1973 לרגל תערוכה שערך בנו של סנדר לזכרו. בצילומיו של סנדר פני האנשים הם המסכות החברתיות־מעמדיות שלהם, וכך הוא בחר לקטלג אותם. הם נותנים לנו הצצה לעולם שהיה ולא יהיה עוד, ומהווים פיסה חשובה בהיסטוריה של הצילום.