כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מתוך ״חושפים זהות״, המשכן לאמנות עין חרוד. צילומי הצבה: אלעד שריג

מעבר לזמן ולמקום: 80 למשכן לאמנות בעין חרוד

״מדהים להיווכח שדווקא הפרק ההיסטורי בתערוכה מהדהד כל כך את המציאות העכשווית״ אומר יניב שפירא, האוצר הראשי של המשכן לאמנות עין חרוד, על התערוכה שתיפתח היום (2.9) לציון 80 שנה למשכן

Yuval:

הי יניב, מה שלומך? ‎

Yaniv:

מצוין, תודה‎

Yuval:

יפה. אפשר להגיד מזל טוב? לא כל יום חוגגים 80 שנה‎

Yaniv:

אפשר. תודה. נכון‎

Yuval:

האמת שזה די מדהים (אני יודע שזה מושג קצת שחוק, אבל נראה לי נכון להשתמש בו כרגע), שמישהו לפני 80 שנה חשב להקים משכן לאמנויות בעין חרוד‎

Yaniv:

זה היה מדהים אז, וזה מדהים גם היום כשחושבים על זה מפרספקטיבה של 80 שנה. אחת המטרות של התערוכה היא ״לפרק״ את התדהמה למרכיביה, להתבונן במציאות של אז, ולפענח את המוטיבציות להקמתו של מוזיאון ולבנייתו של אוסף בסדר הגודל המדובר ‎

Yuval:

מאיפה, אם כך, בכלל מתחילים? אתה נכנסת לתפקיד האוצר הראשי לפני שנתיים וחצי (אם אני זוכר נכון), ואני מניח שלא הרבה אחר כך התחלת לחשוב ולעבוד על התערוכה‎

Yaniv:

התערוכה התגבשה במסגרת הרצון לציין את יובל ה־80 למשכן לאמנות. מהבחינה הזו היא חלק ממהלך גדול יותר שיכלול עוד שתי תערוכות גדולות שלצידן אירועים נלווים. בפועל יצא לי לעבוד עליה כחצי שנה.‎

לגבי השאלה מאיפה מתחילים – מהמחסנים. ידעתי שמעניין אותי להיכנס לעומקו של האוסף, לחקור אותו ולהציג אותו, אך לא שיערתי את היקפו, את עומקו ואת משמעויותיו. התוצאה הייתה ש״שהיתי״ מספר שבועות בתוך המחסנים בהליך של התבוננות, הכרות, מיון וקטלוג. רק מאותו מפגש היכרות – הייתי אומר כמעט אינטימי – עם העבודות, התגבשו צורתה של התערוכה ותכניה

Yuval:

אז תגיד רגע משהו על המכלול הגדול, כל שלוש התערוכות, ואז נתמקד בזו שעוד רגע תיפתח‎

Yaniv:

התערוכה הראשונה היא באוריינטציה יותר היסטורית מהשאר, והיא תוקדש לאוספי המשכן; התערוכה השניה תיקרא ״בניין המשכן״ ותורכב מ־14 פרויקטים של אמנים עכשוויים, שכל אחד מהם מטפל באיכויות שונות של המשכן מנקודת מבטו – אוסף, מבנה אדריכלי, ספריה ועוד; התערוכה השלישית היא בקנה מידה בין־לאומי, והיא תוקדש לחיים סוטין. זה האמן שהשפיע רבות על הציור של חיים אתר – מי שחלם והקים את המשכן. לצידה תהיה תערוכה של חיים אתר ושל השפעות סוטין באמנות הישראלית. ‎

באופן עקרוני אפשר לומר שבפרק הזמן המדובר נעסוק בעיקר בעצמנו, כלומר, במשכן. נעשה זאת מנקודות מבט שונות שילוו במחקר, בימי עיון ובחשיפת הסיפור של המקום למגוון קהלים.‎ התערוכה של סוטין תהיה קשורה גם לאוסף הגדול של אמני אסכולת פריז היהודית (שסוטין השתייך אליה) השמור באוספי המשכן, כמובן

Yuval:

מה אתה יכול לספר על האוספים של המוזיאון – איזה אוספים יש בכלל? איך הם נוצרו? מה הייתה היד המכוונת? ומה מהם יוצג בתערוכה הראשונה?‎

Yaniv:

ראשיתו של האוסף הייתה בהחלטה של חברי הקיבוץ להקים מוזיאון. ההבנה הייתה שאין הצדקה למוזיאון מבלי שיש לו אוסף. וכשמדובר באוסף הם כיוונו גבוה – לאיכותי ולמשמעותי ביותר. מקור ההשראה היה תרבות אירופה שממנה באו, והאמנות האירופאית. מהתכתבויותיו של חיים אתר עם חברי הקיבוץ ומשיחות ומדיונים שקיימו סביב הקמת המוזיאון, עולה שהכוונה הייתה בעיקר לאסוף עבודות של אמנים יהודים – ציור, פיסול ועבודות על נייר. לצד זה הם גם שמו את הדגש על חפצי קודש ויודאיקה. בעל החזון, הסמכות האמנותית והיד המכוונת היה חיים אתר, שלצד מעורבותו החברתית בקיבוץ היה גם צייר וגם כתב מאמרים על אמנות.‎

אתר נשלח מטעם הקיבוץ לפריז ב־1937 לשם קניית עבודות לאוסף. היה לו תקציב קטן, הוא נפגש עם רבים מהאמנים היהודים שחיו שם ורכש עבודות מהם. חלקם גם נתנו עבודות לטובת המשימה של הקמת מוזיאון בארץ ישראל. נוסף על כך הוא הסתובב בשווקים וחיפש ״מציאות״ – גם בצורת עיזבונות וגם עבודות שהתגלגלו בידי סוחרים.‎ יחד עם זאת, מפעל בסדר גודל כזה לא יכול היה להיעשות על ידי אדם אחד או קיבוץ אחד, וכאן נכנסים לתמונה גם עין חרוד, תנועת הקיבוץ המאוחד על שליחיה וסוכניה בעולם, ודמויות שחיו בקיבוץ כאהרון ציזליג, יצחק טבנקין ואחרים‎

יניב שפירא. צילום: ליאת יבנה ריף

הארב קרוקמאן. בשוק, 1940

פאטמה אבו רומי. דיוקן עצמי, 2011

Yuval:

איך התערוכה בנויה?

Yaniv:

כמו שאמרתי, התערוכה צמחה והתגבשה מתוך הלמידה של האוסף. היא מחולקת ל־12 פרקים או תמות. החדר הראשון שאיתו נפגשים נקרא ״עין חרוד״, והוא מוקדש לאידאת עין חרוד – למקום שתפס את עצמו כמרכז של תרבות, חינוך, חברה וכדומה. העבודות בחדר זה משרטטות את הרוח החלוצית, האוטופית, החזונית והאופטימית של עין חרוד של אז, שכנראה רק מכוחה יכול היה לקום מוזיאון מסוג המשכן.

מכאן התערוכה נפתחת לשני אגפים: האחד מוקדש לראשיתו של האוסף, לאמנים יהודים שפעלו באירופה במחצית הראשונה של המאה ה־20. שלושת הנושאים המוצגים באגף זה הם ״חיי יום־יום בעיירה היהודית״; ״פרעות, גלות, שואה״; ״דיוקן, נוף, טבע דומם״. האגף השני מוקדש לאמנות הישראלית שנאספה במקום מאז קום המדינה. הנושאים המוצגים בו: ״אמנות ארצישראלית״; ״אמנות בקיבוץ״; ״ריאליזם חברתי״; ״אמנים עולים״ (בעיקר מברית המועצות ומאתיופיה); ״פריפריה גיאוגרפית, תרבותית וחברתית״; ״תפילה ואמונה באמנות הישראלית״; ״מופשט ישראלי״; ״פיסול קטן״. בתוך כל אלה שזורים גם שני קירות המציגים עבודות גרפיקה מאוספי המשכן – חלקן בנושאי טקסט ואחרות בנושא מופשט.‎ עד כאן תיאור התערוכה בצורה טכנית. מדובר במניפה מאוד גדולה

Yuval:

מה הנחה אותך בבחירת העבודות לתערוכה?‎

Yaniv:

מה שהנחה אותי היה מבט על האוסף מנקודת מבט עכשווית, מ־2018. ביקשתי להתבונן בו במבט פרשני וביקורתי כאחד. רציתי לספר באמצעותו את סיפור המשכן – המוטיבציות להקמתו וגלגוליו השונים; כמו כן רציתי לספר באמצעותו על המקום ועל התפקיד שמילא המשכן באמנות הישראלית במהלך העשורים האחרונים. בסופו של דבר ביקשתי להציג תערוכה שלא תהיה רק נוסטלגית או מפעימה, אלא שיש בה גם ממד הצהרתי לגבי מציאות חיים ולגבי כוחה של האמנות לעצב זהות לאומית, תרבותית וחברתית. אני מעריך שהתערוכה הזו תדבר במספר קולות לקהלים השונים שיעברו בה

חאדר ואשח. דיוקן עצמי, 2007

Yuval:

אתה יכול לתת 2־3 דוגמאות לעבודות ולאופן שדרכו אתה מעניק את אותו מבט פרשני/ביקורתי של 2018?‎

Yaniv:

בתערוכה שיש בה קרוב ל־250 עבודות קשה לתת משקל גדול לעבודה ספציפית; המבט מנוסח יותר באמצעות התמות או החדרים. לדוגמה, החדר שנקרא ״דרום״ ושמוקדש לפריפריה – גיאוגרפית או תרבותית. מוצגים בו אמנים כחאדר וואשח, פאטמה אבו רומי או אחלם שיבלי המתארים מרחב חיים בחברה הערבית. לצידם יש עבודות של גלעד אפרת (בשם נגב), רון עמיר (מסדרת ג׳אסר א־זרקה) ודוד וקשטיין (בבל) שמתבוננים על הפזורה הבדואית ועל המגזר הערבי מבחוץ.

באותו חדר מציגה גם מאירה שמש עבודות מסדרת ״מלכת יופי״ שלה, שיש בהן תשוקה להיות מקובלת או נאהבת. יש שם גם מקבץ עבודות של רינה קמחי שהן מעין מכלאות או מובילי מים מדבריים, וכדורי קרמיקה של שטרייכמן. המכלול הזה עוסק באיכות ישראלית – חומרית ורגשית – שעובדת בתערוכה בצורה חזקה. בתוך חברה ישראלית המבקשת לראות את עצמה כפלורליסטית ורב תרבותית, האמנות מאפשרת להשמיע קולות אחרים שמהדהדים את תחושת הזרות או הניכור.‎

דוגמה אחרת היא בחדר המוקדש לאמנים עולים מברת המועצות – גם שם ניכר מאבק ההתקבלות במקום חדש, בחברה חדשה ובתרבות חדשה.‎ ואגיד עוד משהו

Yuval:

קדימה‎

Yaniv:

המהלכים המוצגים בחלק ה״ישראלי״ של התערוכה מבליטים את הקו האחר שננקט במשכן במהלך השנים: במקום שהעניק לקולות אחרים בחברה הישראלית או בנושאים שהעלה לסדר היום (מניתי למעלה את אותם פרקים). קולות שרק מאוחר יותר התקבלו כחיוניים לכינונה של חברה שלמה, מתוקנת, מוסרית, ערכית. כלומר, ההתחקות אחר אוספי המשכן מאפשרת לעקוב אחר העמדה שניסחה גליה בר אור, שניהלה ואצרה את המשכן מאז ראשית שנות ה־80; עמדה שהייתה לרוב אלטרנטיבית למוזיאונים הגדולים, לקאנון המקובל ולהגמוניה שהתוותה האמנות הישראלית. הקו של גליה היה אמיץ ורגיש בהליכה שלו כנגד הזרם, ולווה לרוב במחקר שגלש גם לשדות של סוציולוגיה, חברה ותרבות; בקטלוגים שלוו במחקר; בימי עיון וכדומה. בהקשר זה ראוי לציין גם את ספרה ״חיינו מחייבים אמנות״, שמספר את סיפור המשכן מפרספקטיבות נוספות

Yuval:

אתה מדבר על חברה שלמה, מתוקנת, מוסרית, ערכית. לא בדיוק הערכים שעולים לראש כשאני חושב על ישראל 2018‎

Yaniv:

כנראה שלא הבנת אותי נכון. אתן דוגמה: ב־1999 הציגה גליה בר אור במוזיאון את התערוכה ״עבודה עברית״. התערוכה זרקה אור גדול על אמנים כנפתלי בזם, רות שלוס, אליהו גת, יהושע אייזיק אשל ואחרים, שעסקו בפועלים, בניצולי שואה ובפליטים – נושאים שהודרו במידה רבה מהאמנות הישראלית עד אותו זמן; זאת מפני שהם לא תאמו את הסיפור שביקשו לספר כאן. תערוכות יחיד ראשונות הוקדשו כאן לאמנים כאורי ריזמן, מירון סימה ומאירה שמש. כל אחד מאלה זכה מאוחר יותר למקומו בסיפורה של האמנות המקומית. המהלכים של התערוכה הם כמו ציוני דרך לאותם קולות שפעלו כאן ושקיבלו מקום במשכן.

Yuval:

דווקא נראה לי שהבנתי אותך לגמרי. פשוט אמרתי שהיום, ב־2018, המחשבה על חברה שלמה, מתוקנת, מוסרית וערכית נראה רחוק ממה שקורה מסביבנו. ואולי נסיים בשאלה אחרונה שאנסח אחרת: איפה עובר הקו בין ההתרפקות על העבר ועל הרומנטיקה לאותו מבט ביקורתי. כי קל מאוד ליפול לפינה הזו בתערוכות היסטוריות וחגיגיות שמציינות 80 שנה למוסד חשוב כזה (ועוד בשנת ה־70 למדינה). ואני יודע שאין תשובה אחת ברורה‎

Yaniv:

עכשיו, כשהתערוכה עומדת, אני יכול לומר שהיא מדברת בכמה קולות. מצד אחד אנחנו חוגגים 80 שנה להיווסדות המוזיאון, ומציגים פריסה רחבה של עבודות נפלאות. בתוך כך יש בתערוכה הזו ממד משמעותי של מחווה לדורות קודמים, לחברה ולאנשים שהקימו את המקום מכוח תשוקה ואמונה באמנות, בחברה ובאדם; אמונה במי שניהל את המקום בזמנים השונים ושהתווה את הכיוון שלו, וגם בחברי הקיבוצים שמחזיקים אותו היום בכספם. מצד שני היא מזמנת מפגש עם עבודות של פליטים יהודים באירופה, עם זוועות השואה, עם תיאורים של פוגרומים – ואי אפשר שלא לעמוד מול העבודות האלה ולחשוב על האקטואליות שלהן היום.

מקס פביאן. פליטים, 1902

ובאמירה זו אני לא מתכוון להסתה ולהפחדות של הפוליטיקאים על מה שיקרה לנו אם ההיסטוריה תחזור על עצמה, אלא על האופן שבו החברה הישראלית מתמודדת עם מציאות של פליטים אחרים, של מהגרים, של חוקי לאום וכדומה. מדהים להיווכח שדווקא הפרק ההיסטורי בתערוכה מהדהד כל כך את המציאות העכשווית. מהבחינה הזו התערוכה חורגת הרבה מעבר לזמן ולמקום שבו היא מוצגת. עד עכשיו דיברתי על המשכן ועל המהלכים שנעשו בו. אבל אני מעריך שהמבקרים בתערוכה יחוו אותה באופנים שונים. ועוד לא דיברנו על הזיקה למורשת ולתרבות יהודית, על מקומה של עין חרוד ועל משמעותן של תערוכות אוסף כפי שהן מוצגות במקומות אחרים – בארץ ובעולם. ‎

מאחר שאנחנו מדברים ערב פתיחת התערוכה, אני יכול לספר לך על המוטיבציות שלי בבחירה להציג תערוכה כזו, וגם על מה שרציתי להגיש באמצעותה. אבל אני חייב לציין גם את התובנות ואת החוויות שהיו לי תוך כדי העבודה עליה וההקמה שלה. לחלקן לא ציפיתי, וזה עדיין תהליך שעובר עלי, כך שמעבר ליומרה לתת לך תשובות ברורות אומר שמדובר בתערוכה שיש בה דופק חי ופרספקטיבה היסטורית ועכשווית, ושגם אני סקרן לראות את הפעולה שלה במציאות

תגובה אחת

  1. יום טוב

    אז מה אומר האוצר? אני הוא החשוב ! לא מעניינים אותי האומנים או הקהל המבקר… שוב הראיה האנוכית: אני ואני ואני………איך אני רואה? איך אני חווה? לתומי חשבתי שאתם טובים מזה…. מייאש

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden