כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מרב סודאי, עירום (פורטרט עצמי). צילום: אורון אגאיוף

חְשוּמָה: שרון תובל עושה בושות בבית האמנים

בתערוכה הקבוצתית ״חשומה״ בבית האמנים בתל אביב, האוצר שרון תובל מגרד את הגלד מעל פצעי הבושה וההשוואה העצמית של הזהות והתרבות המזרחית. עבודות של יוסף ז׳וזף דדון, מרב סודאי, אייל אסולין, קובי סיבוני ואסתר כהן, יורדות לחקר השורשים

שרון תובל נאבק למצוא את המילים המדויקות בניסיון להסביר לי (הישראלית־אשכנזית) מהי ״חשומה״. התרגום המילולי של המילה המרוקאית הוא בפשטות ״בושה״. אבל זו לא סתם בושה – חשומה היא חרפה חברתית, מודעות יתר ציבורית. אצל מי שגדל במשפחה יהודית צפון אפריקאית, אומר תובל, החשומה היא רוח רעה שמסוננת מתחת לשפה, ומתארת רגש בושה עמוק, שמלווה מעשים לא מקובלים – סטייה מהנורמה החברתית, חריגה מציפיות ההורים, התנהגות שאינה הולמת את כבוד המשפחה ומעמדה, חטא ופשע, טאבו ומנעד רחב של נושאים ותופעות. כל אלה מקופלים במילה יחידה בלקסיקון הקולקטיבי של יוצאי ארצות המגרב, וזר לא יבינם.

בתערוכה ״חשומה״ בבית האמנים בתל אביב תובל מגרד את הגלד מעל פצעי הבושה וההשוואה העצמית של התרבות המזרחית. הוא הזמין אמנים לברר את יחסם לנושא בינם לבין עצמם ואולי גם עם הסובב אותם. להפתעתו, היו אמנים שהבינו מיד על מה הוא מדבר ושמחו להיכנס לתהליך עבודה שיברר את הסוגייה, ולעומתם היו כאלה שלא התחברו כלל לנושא. ״לדעתי יש גם הכחשה – בעיקר אצל דור הביניים, ודווקא הצעירים חוזרים לשורשים ובודקים את תרבות המוצא שלהם״.

האם הייתה זו אותה בושה, שבשמה ביקש אחד ממבקרי בית האמנים לכסות את העירום בציור של מרב סודאי? סודאי עצמה, מספר תובל, אמרה ששנים של חשומה מנעו ממנה להוציא לפועל את הרצון לצייר עירום. בתהליך של שחרור עכבות לקראת התערוכה העזה להתגבר על הביישנות הטבעית והיא מציגה דיוקן עצמי יפהפה בעירום, שיותר משהוא חושף אותה הוא מרמז למסורת הציור של דיוקן עירום ולרוח אימפרסיוניסטית קלה, שמלטפת את גבה של האמנית. (ואין להתעלם מהקשר הצרפתי של יוצאי המגרב, ותחושת השייכות שלהם, כילדים חורגים לתרבות הצרפתית המפוארת).

שרון תובל בתערוכה (צילומים מ״ל)

״חשומה זו מילה מעצבנת. ברגע שנאמרה – אין מה להתווכח, אין לאן לחזור. כל דבר קטן זה כתם על ההורים, על המשפחה״

״חשומה זו מילה מעצבנת, שכל אחד מאיתנו שמע אינספור פעמים בחיים. ברגע שנאמרה – אין מה להתווכח, אין לאן לחזור. חס וחלילה שיחשבו שאנחנו לא בסדר, ומה יגידו… כל דבר קטן זה כתם על ההורים, על המשפחה״, אומר תובל. העובדה שאין תרגום מדויק מספיק (לדעתו) של המשמעות המקופלת במילה המרוקאית מעידה על החומה הגבוהה שניצבת בינינו, ועל הגטו שבו מתחבטת שנים רבות כל כך הזהות הישראלית־מזרחית, והוא רוצה לקרוא לה דרור.

״סוגיית הזהות השורשית והחיפוש אחר לגיטימציה – מצד אחד בעיני ההורים והמשפחה ומצד שני בעיני התרבות המקומית – נוכחת ומוטמעת באופן גלוי וסמוי בתהליכי היצירה של אמנים. התערוכה מבקשת לחקור את הביטויים האמנותיים של אותה זהות – הצפון אפריקאית יהודית ישראלית – מבעד לחשומה. בתערוכה המהלך המחקרי מקבל ביטוי פלסטי והזהות מוגדרת במעין תפיסת נגטיב – מתוך האין, האסור והלא מקובל״.

תובל הזמין לתערוכה אמנים בני דורות שונים, שלכולם זיקה לתרבות צפון אפריקה, בין אם חווייתית, פתוחה ומושרשת, או חבויה ״דהויה ומודחקת ע״י התרבות הארץ ישראלית״, כדבריו. שאלת הישראליות המזרחית לא בהכרח העסיקה את האמנים באופן מודע, וכאשר התבקשו לתת את דעתם על השפעותיה עליהם נוצרה התבוננות מחודשת, מזווית אחרת, האמנותיות שעשו וביחסיות שלהם מול תולדות האמנות הישראלית.

אסף אבוטבול

מתי אלמליח

ההתבוננות מחדש בזהות המגרבית מגלה שכבה תרבותית שניסתה להצניע את עצמה, מתוך בושה וחרדה חברתית

תובל מצהיר שהתערוכה אינה מנסה להתייצב כנגד התרבות והזהות האירופאית האשכנזית, אלא מנסה להתוות מהלך שיגדיר מאפיינים אסתטיים למושג ״המזרחי החדש״. התוצאה היא תערוכה אקלקטית למדי, שבה הנושא המפורש נותר מתחת לפני השטח, ובא לידי ביטוי (אם בכלל) אצל כל אחד מהאמנים באופן אישי ושונה זה מזה.

מתי אלמליח, בעבודה פואטית ויפה מציג את דיוקנאות סבו וסבתו בצעירותם, בצילומים מוגדלים של מתעודות העולה שלהם. פניהם מוסתרות במלבן לבן, נחתכו מהפריים. תובל הציב את שתי התמונות זו לצד זו בקומפוזיציה היוצרת ביניהן צלב דרמטי, ומגלה שמאחורי הפנים המוסתרות עומד סיפור העלייה שלהם ארצה, שהיה טראומטי: מטענם אבד בדרך והם הגיעו חסרי כל לארץ חדשה וקשה. אלמליח מוחק את הפנים באופן סימבולי למחיקת התרבות וההתחלה מאפס – כטאבולה ראסה. האם הייתה בדף החלק גם הזדמנות במובנה המודרני, המתחדש לעומת המסורתי? אולי רק כעבור דור או שניים. 

אסתר כהן

קובי סיבוני

אסתר כהן רושמת בציור עדין שורשים ספק בוטניים ספק אנושיים, ספק נטועים וספק עקורים, ההולכים ומשתרגים ומגיעים עד לסיפור אדם וחוה ושיר השירים. קובי סיבוני ממסמר אל הקיר עבודה מינימליסטית בחוט ברזל דקיק, צבוע ורוד: ״לא יפה, תתבייש״. מאחורי שלוש המילים הקטנות עומדת תקופה ארוכה של שיחות בין סיבוני לאביו, על הבושה שהייתה בת לוויה קבועה בבית, למה ועל מה היה להם להתבייש. סיבוני העיד שזו הפעם הראשונה שהעז להתעמת עם אביו בשאלות אלה.

לפי תובל, ההתבוננות מחדש בזהות המגרבית מגלה שכבה תרבותית שניסתה להצניע את עצמה, מתוך בושה וחרדה חברתית. ״חלק מהאמנים חקרו איסורים ואזהרות שליוו את ילדותם; אחרים הבינו תוך כדי דיון שהשפה האסתטית שלהם מהווה מסך, שמסתיר טיפול בנושאים מבישים, דוגמת שאלות של מגדר וזהות מינית״. זו עולה לדוגמה בעבודת וידיאו של ניר שטרית, בוגר צעיר של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל.

אגב מיניות – גם היחס לסקס בהסכמה גם הוא תוצר תרבותי. עבודה של יוסף ז׳וזף דדון בתערוכה מציגה גלויות מצולמות מתחילת המאה ה־20, של יפהפיות יהודיות. חלקן, מסתבר, היו צילומי פרסומת של נשים בזנות. דדון ״רק מניח אותן שם״ על שולחן אור – כמי שאומר שהגיעה העת לשפוך אור על עוד נושאים שהוסתרו. היצירה הזו לבדה הייתה יכולה לפתוח דיון תרבותי על מה שעושים בבית ומה שמותר מחוץ לבית. מבחינה זו – התערוכה היא פקק על צווארו של בקבוק חומצה מסוכנת.

ניר שטרית

יוסף ז׳וזף דדון

״זו הייתה תופעה ידועה, עם המעבר לערים והחברה המסורתית שלא אפשרה לנשים לעבוד – היו נשים שניסו להיות עצמאיות ונקלעו למצב שלא יכלו לפרנס את עצמן״ מסביר תובל. ״במציאות שבה היה מקובל ללכת לבית בושת כבילוי גברי, אחרי בית הכנסת בשבת, או לחנוך את הנערים שהגיעו לגיל הנכון – הזנות הייתה מקובלת והיו גם נשים יהודיות בזנות. זה היה הגיוני. כל זמן שזו לא בת המשפחה שלך, חלילה״.

במרכז החלל ניצבת בגאון עבודתו של אייל אסולין ״מוטי״, פסל המזכיר מיידית את ״נמרוד״, של יצחק דנציגר – מאבני היסוד של האמנות הישראלית. נמרוד ה״כנעני״ הגא, מסותת באבן חול נובית שזופה ומחוספסת, התגלגל פה ביציקת פלסטיק שחורה, זולה, בת זמננו. הצבע השחור מעלה על הדעת גם את פסלו של אוהד מרומי, ״הנער מדרום תל אביב״, דמות נער בגובה שישה מטרים, שכמו נמרוד, גם הוא שוכן כבר שנים רבות בתצוגות הקבע של מוזיאון ישראל בירושלים – מחוז חפץ ש״מוטי״ ויוצרו יכולים עוד לחלום עליו.

למעשה אסולין משרטט לעצמו אילן יוחסין שבו ימצא את מקומו בין אבות האמנות הישראלית ובניה. הוא מעטר את מוטי בשרשרת ״חי״ ובחתול ספינקס, מציג את איברו הנימול חשוף ללא בושה/חשומה. גם אסף אבוטבול, בעבודה ״כאב אב״ מתייחס לא רק לאב האישי שלו, אלא גם לעבודה מוקדמת של דוד גינתון. ״המזרחי החדש סלח להיסטוריה הציונית״, אומר תובל. ״זהותו פלואידית יותר, במובן מסוים הוא מחובר לכנעניות הטרום ארץ ישראלית המקראית. הוא עונד מטאפורית את שרשרת ״החי״ דווקא מתוך אותו חיבור לאנתרופולוגיה של הארץ המובטחת, למקום ולשבט היהודי״.

אייל אסולין

 בתערוכה מציגים עוד: מאיה אטון, דני שושון ועמית מטלון, אסף אבוטבול, מיכאל ליאני, דפנה שלום, דוד בן הרוש, גיל דסיאנו ביטון, דן אלון.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden