״אסור לצלם, אבל מותר לחטוף״

יש מקומות שבהם אסור לצלם. לא משום שאין מה לראות, אלא דווקא משום שיש. בבית המשפט הצבאי בעופר אסור לצלם. מתקיימים בו דיונים בעניינם של ילדים פלסטינים עצורים, ואי אפשר לתעד במצלמה את מה שמתרחש באולם.

מדי שנה עוברים מאות ילדים פלסטינים דרך מערכת המעצר והמשפט הצבאית. הצעירים שבהם בני 12 בלבד. רבים נעצרים בפשיטות ליליות על בתיהם; חלקם מוחזקים במעצר מנהלי ללא כתב אישום וללא מועד שחרור, ולעיתים נמנעת מהם האפשרות לפגוש את בני משפחתם במשך תקופות ממושכות.

הספר ״כי אסור לצלם״, פרויקט של ארגון ״הורים נגד מעצרי ילדים״, נולד מתוך אמונה שגם במקום שבו אסור לצלם, אסור להסב את המבט. קבוצת מאיירות ומאיירים הצטרפה לסיורים שערך הארגון בבית המשפט. חלקם ציירו במקום עצמו, אחרים חזרו אל הדימויים והרגשות שנשאו איתם, וכל אחת ואחד ביקשו לתת צורה למה שראו.

אלה אינם צילומים, ואינם תיעוד שמתיימר לאובייקטיביות. אלה תגובות אישיות למקום שרובנו איננו מכירים, ולמציאות שרבים היו מעדיפים שלא לראות. התוצאה היא ספר מאויר שמציג מבטים אישיים על מערכת שרוב הציבור הישראלי כמעט ואינו מכיר – ועל המציאות של ילדים פלסטינים העוברים דרכה.

---

קרן כץ

מלאת בושה אני מגיעה לשם. בושה על כך שבאתי רק להתבונן ולרשום. פעולת הציור היא עמדה שמדגישה אצלי את העמידה מנגד; הנה, אני מבקרת לרגע בתוך מציאות זרה, בעוד שכאן, נדרשת התערבות הרבה יותר מיידית, גרנדיוזית עמוקה ואנושית של זעקה, של לקיחת אחריות, של הזדהות ושל שינוי.

אחרי כמה דקות של שרבוט, אני פתאום נוכחת שם, לא רק אני זו שמביטה, מביטים גם בי ונוצר מרחב הדדי של שיתוף. קנה המידה הוא צנוע – קנה מידה של קו, של מחווה, של יד. יחידת בסיס בודדה של תקווה.

בשנים האחרונות אני נכשלת כל הזמן במבחן התקווה. שוכחת שתקווה היא לא רק אמצעי אלא מטרה בפני עצמה. קשה נורא להאמין שיש משהו שאנחנו מסוגלים לעשות כנגד הסופה האלימה שמתחוללת, ויתכן שבאמת העתיד וגם העבר מופקעים מידינו. אבל אמנות היא בעלת כוח להרחיב את ההווה – לייצר בו חללים של אנושיות, לפרק את מנגונני המציאות הגדולים לקנה מידה אנושי – אדם פוגש אדם, מקשיב לאדם, בכל דרך אפשרית, בכל שפה אפשרית. אבל כדי שההווה הזה יתמשך צריך לעסוק בפעולה הזאת כל יום. לייצר את המפגשים האלה בצורה אקטיבית.

ביקרתי שם פעמיים. במהלך השהות שם – הרגשתי את ההווה הזה, וכל יום שאני לא שם וכל יום שאני לא מפנה את המחשבות שלי לשם – העתיד והעבר החשוכים מאיימים לכלות הכל.

---

רותי קנטור

זמן רב אני יודעת שילדים פלסטינים נלקחים למעצר ללא משפט, ומרגישה צורך עז להביא לידיעת הציבור את המידע הנורא הזה. כשעלה הרעיון לארגן קבוצה של ״מאיירי בית משפט״ תהיתי אם איור יכול להשפיע ולגרום לשינוי המציאות, או שפרויקט כזה הוא עוד אמצעי למירוק המצפון שלנו, היוצרות והיוצרים?

כשנכנסתי למתחם בית המשפט הצבאי בעופר הידיעה הכללית הזו על מעצרי ילדים, הפכה למוחשית. פגשתי אנשים חסרי אונים, אבודים בבירוקרטיה של מנגנון כיבוש יעיל. מסורת האיור בבתי משפט מבוססת על העקרון של שמירת כבוד הנאשמים. אסור לצלם – אך מותר לחטוף, לעצור, להסתיר, לכלוא ללא האשמה וללא משפט ילדים בני 12, לא להודיע להורים לאן בנם נעלם, במה הוא נאשם, לתת להם לחכות שעות בלי מזגן מים ואוכל, לאפשר להם לראות רק לשנייה את הילד חולף במסדרון דרך המסך באולם המשפט ולגלות שהוא חי.

נסעתי ל״עופר״ כאחת מיוזמות פרויקט האיור. בדרך כלל אני לא מאיירת. החלטתי לקחת איתי פנקס קטן ועפרון ״שיהיה״. ברגע מסוים הייתי חייבת להתחיל לרשום, לעשות ״משהו״, גם כדי להראות למשפחות שאיתי באולם ההמתנה, שאני שמגיעה ״מהצד האחר״, מסתכלת, מקשיבה, מתייחסת, מתעדת.

בתהליך העבודה הבנתי שלאייר את המציאות המוסתרת הזו, היא אחת הדרכים היחידות שיכולות להשפיע ולגרום לאנשים לראות ולדעת. זו גם אחת האפשרויות האפקטיביות והחשובות ביותר להשתמש במלאכת האיור.

---

אילנה זפרן

כשנסענו לבית המשפט הצבאי במחנה עופר, במחשבה ליצור פרויקט איורי שיתעד ויתווך את מה שקורה שם, זה היה כמו להיכנס לעולם אחר. היה קשה להאמין שכל כך קרוב לחיים הרגילים שלנו מתקיימים חיים (או חוסר חיים) אחרים כל כך.

אסור היה לצלם, אז הכלים שעמדו לרשותנו היו זוג עיניים, הזיכרון ומה שהספקנו לשרבט ולכתוב בסקצ׳בוק. בשבילי, חוסר היכולת לצלם, מנע את האפשרות ללקט חומרים, להתרשם התרשמות כללית ויותר מאוחר, אחרי שהרשמים מחלחלים, לעבד את מה שראיתי ושמעתי. התחושה הייתה שצריך ללכוד את הרגע עצמו באותו רגע. לכן החלטתי לא לנסות לעבד את רשמי הביקור לקומיקס אלא להשאיר את האיורים המהירים ששירבטתי שם באותו הרגע כמו שהם.

מתחת לאיורים לוכדי הרגע הוספתי כותרות. בדומה לניגוד בין העולם שבחוץ לעולם שבמחנה, גם בקטעים ששמענו בחדרי הדיונים ובשיחות עם בני המשפחה, צרמו לעין וללב עוד ועוד ניגודים.

העצורים הפלסטינים בשידור הזום עם דגל ישראל מאחוריהם, המרחק בינם לבין בני המשפחה שבחדר, ההתנהלות של השופטים הצבאיים שבשבילם זה עוד יום במשרד ושמזדרזים לעבור מתיק לתיק מול הדרמה והמצוקה המתמשכת של העצורים ומשפחותיהם, התקווה מול הייאוש של האמהות והרצון שלהן להישמע מול מערכת שלא רוצה להקשיב, חוסר הצדק במקום שאמור להבטיח צדק. הכותרות שלצד האיורים הן ניסיון לבטא את הניגודים האלה.

---

אור סגל

כמעצבת הספר הייתי יכולה לבחור לעשות את הפעולה מרחוק, בלי לבקר בכלא עופר. כמעט עשיתי את זה. אבל ערב אחד קרן כץ כתבה לי שלמחרת יש סיור. הצטרפתי אליו. באופן אינטואיטיבי התחלתי לצייר תוך כדי וכך הצטרפתי לספר גם כמאיירת.

הרגע שנגע בי ושחזרתי תוך כדי שעיצבתי את הספר היה המפגש עם המשפחות. ציפיתי לעוינות אבל הייתה שם קרבה. אנחנו המאיירות והמאיירים רצינו לשמוע והם רצו לשתף ולספר. דמיינתי את המשפחות מקבלות חזרה את הספר הזה וגם יודעות שהוא מעביר הלאה את הסיפור שלהן. לכן גם היה לי חשוב שהספר יהיה תלת־שפתי. האיור המשמעותי מבחינתי מתוך האיורים שלי בספר, הוא האיור של העיניים. הוא צוייר תוך כדי הביקור, בחדר ההמתנה של המשפחות. תוך כדי שבני המשפחה סיפרו, אני ישבתי בצד וציירתי את המבטים שלהם.

השפה העיצובית של הספר נובעת מהמחברות ומדגישה את הפיזיות והחומריות של הביקורים. כך לדוגמה, השער של כל מאייר הוא בצבע המחברת שלה או שלו. כל האיורים, גם אלו שצוירו במקום וגם אלו שהתפתחו בסטודיו בהמשך, נבעו מביקור, התבוננות ומגע ישיר ככל שיכולנו.

הבחירה להוציא לאור ספר איורים בעקבות הביקורים בכלא עופר מתכתבת עם איורים מבתי משפט, אבל גם עם איור כשפה שנועדה בראש ובראשונה לילדים. בחרנו להשתמש בשפה שהיא ילדית במהותה כדי לדבר עם מבוגרים על הנושא של מעצרי ילדים. אני תמיד משתאה מהיכולת של איור לחבר, לקרב, ולהעביר רגש טהור, גם כשעוסקים בנושאים הכי מורכבים וקשים.

---

ליאת סאבין בן שושן

ההזדמנות להשתתף כמאיירת במסע לכלא עופר הייתה עבורי מטלטלת. לא הייתי מוכנה למה שאראה שם. וגם כשראיתי, לקח זמן עד שהבנתי ועיבדתי את מה שפגשתי שם.

במבנה עלוב ומרופט שנמצא על כביש בשומקום בין ירושלים והגדה המערבית, נמצא הכלא. החיילים ששומרים על הכלא מתנהגים אלינו באדיבות. הרוע נמצא בפרטים הקטנים ולא בתמונה הגדולה.

לאחר מעבר בשני שערים שונים הגענו לחדר המתנה מאובק ללא מזגן וללא אפשרות לקנות שתיה או מזון. ספסלים ליד הקירות. כמו תחנה מרכזית ישנה בעיר קטנה. בחדר ההמתנה דיברנו עם הורים ומשפחות של אסירים, ילדים ובוגרים. הם שמחו לדבר איתנו, לספר לנו על הקרובים שלהם. חלקם לא יודעים על מה ולמה, ועד מתי. מתי ישוחררו או מתי המשפט.

איש אחד סיפר לי על התקופה שהיה בעצמו בכלא, לפני זמן לא רב. רשמתי על פתק את מה שסיפר לי – כף חומוס, לבנה, כף אורז. כף ריבה. זה מה שאוכלים ביום בכלא. מגפה של סקביאס ועוד מחלות כלא אחרות. ללא טיפול. מזל שרשמתי. הפתק נשאר איתי כעדות. שלא אשכח ואוכל לספר.

קבוצת אימהות ואחיות עומדות מחכות שיקראו להן לבית המשפט, אולי סוף סוף יזכו לראות את הילד, האח או הבעל, עובר במסך. אחר כך נכנסנו לבית המשפט. מה שהדהים אותי היה שזה נראה כמו משרד רגיל. מכוער. אפרורי. מואר בפלורסנט לבן. רצפה מכוסה לינולאום, חיילים וחיילות במדים מנהלים את הטקס. גם כאן המשפחות נאלצות להמתין. מאז הקורונה ואחר כך המלחמה, האסירים לא מורשים להגיע פיזית, אלא רק בזום.

אין כאן ממש אפשרות למפגש המחודש עם ילד שבמקרים רבים נלקח מהרחוב או ממיטתו בלילה, בלי שהוא או משפחתו יודעים מדוע. כאן יש מסכים, ועוד מסכים. אחר כך הלכנו הביתה. רק אחר כך הבנתי. המקום האפרורי והמבוכי הזה הוא הקרביים של הכיבוש האכזרי של הגדה המערבית. הייתי בפנים, ויצאתי כדי לספר. מכיוון שלא הייתה לי מצלמה, הציורים זה מה שנשאר.

---

אמי ספרד

הביקור בבית המשפט הצבאי עופר הפך את הכלי שלי – הציור, את השפה שבה אני מדברת, לא רק לכלי ביטוי אלא גם לכלי עדות. עדות שאני מרגישה צורך לספר.

פחות משעה נסיעה מבתי הקפה של תל אביב מתקיימת מציאות דיסטופית. עולם שנמצא מאחורי חומות וגדרות, וקבור תחת שכבות של בירוקרטיה. ילדים מוחזקים מנותקים מהוריהם ואזוקים, וההורים מחכים שעות בחום מבלי לדעת מה קורה. במקרה הטוב הם יזכו לראות את בנם דרך מסך. אלא שהמסך הפוך למצלמה, כך שהם נאלצים לבחור, להביט בפניו של הילד שלהם במסך, או להסתכל למצלמה ולאפשר לו לראות את פניהם.

בבית המשפט אסור לצלם, אז נסענו לצייר. אבל הילדים עצמם כמעט לא היו שם. במשך השעות שבילינו בעופר, באי הנוחות הזמנית שלנו, מאחורי החומות והגדרות, בחום, בלי טלפונים, אוכל או קפה, הייתי מודעת היטב לנוחות, לחופש ולשגרה שמחכים לי בבית.

זה הוביל אותי לדמיין את המסלול של הילד, מה קורה לו מהרגע שבו הוא נלקח ועד לנקודת המפגש הקצרה הזאת, דרך המסך ההפוך. העדות גם על מה שלא ראיתי החזירה את הכלי התיעודי להיות גם ציור שחושף גם את מה שלא יכולתי לראות.

---

ג׳ודית אשר

מוריה שלומות אספה אותי ואת מרינה ועוד מאיירת לרכב שלה מתחנת הרכבת השלום. היה חם ולא ידעתי מה לפנינו. בכניסה למתחם של בית משפט עופר המתינה לנו עורכת הדין דוברת העברית. היא החלה להסביר על בחירת המדינה למקם את בית המשפט בקו התפר שבין שטחי C ,B ,A, וכבר איבדתי קשב והתבוננתי על הנוף.

השמיים היו כחולים. עברתי רבות ליד המבנה הזה, דומה לכל בית מעצר: הרבה בטון אפור, גדרות תיל ועמדות שמירה. נערכנו להכנס למתחם עם מחברות סקיצות ועפרונות צבעוניים. אין להכניס מים, טלפונים או מזון. הכל התנהל בשקט ובנועם והתחלנו ללכת בשביל צר לכוון חצר פנימית שבה מספר מבנים יבילים.

אחד המבנים שהוסרו ממנו הדלתות, שימש אולם המתנה שאליו נכנסנו. נשים וגברים המתינו לתורם שיקראו להם למשפט של ילדם. המזגן היא תקוע על חימום. עורכת הדין פנתה אל הנשים ושאלה אם יש מי שתרצה לספר את הסיפור של מה שקרה לנער שלה. תוך שהן משתפות אני מנסה להתבונן בהן בכדי לרשום אותן.

אחת סיפרה שרדפו אחרי הבן שלה וירו לו בשני הרגליים. אחרת סיפרה שהיה להם שק קמח במטבח והחיילים שנכנסו חתכו אותו וכל הקמח נשפך. אחרת סיפרה שהבן שלה הוחזק 16 חודשים ואז הוצא לו כתב אישום ואחרת על בן 14 המצוי במעצר כבר 3 חודשים.

החיילים שלנו שמנסים לבצע את תפקידם. הילדים מנגד. מציאות קשה מהדמיון התיאורים יצרו מועקה התחלתי לבכות. אחת הנשים הציעה לי טישיו. זכרתי שהן אמרו שאין להכניס לכאן טישיו.

---

מרינה גרצ׳אניק

רישום בסקצ׳בוק – זאת הדרך שלי לחוות את היום־יום שלי. הוא תמיד איתי בתיק, מוכן לתעד דברים יומיומיים וגם מיוחדים. לפעמים הוא מתווך ביני ובין המציאות, שומר זיכרון, עוזר להבין מה אני חווה.

תהליך התיעוד הוויזואלי בכלא עופר לא היה שונה, במובן הזה, מתיעוד בכל מקום אחר, ובו בזמן שונה מאוד. פעולת הציור, התהליך של העברת מה שמולי על דף, האינטראקציה עם ה״מודל״ – תמיד מקרבת אותי ובונה קשר בלי צורך במילים – וזה גם מה שקרה שם.

הציור עזר לי להרגיש אמפתיה בסיסית ביני ובין ההורים שבאו לראות את הילדים שלהם דרך המסכים. היה שם אותו רצון מוכר להיות ״מצוירים יפה״. זה הוריד את המתח, ולרגע הרגשתי שאנחנו בני אדם שווים לגמרי. אני מקווה שזה המסר שהרישומים האלה יצליחו להעביר.

---

כי אסור לצלם
הורים נגד מעצרי ילדים
מאיירות: ג׳ודית אשר, קרן כץ, אור סגל, אילנה זפרן, חבר פרלמוטר, מרינה גרצ׳אניק, רותי קנטור, ליאת סאבין בן שושן, אמי ספרד