כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

עידו מרקוס. צילומים: ליבי קסל

החלום האמריקאי של עידו מרקוס

בתערוכה ״עניין משפחתי״ בגלריה זימאק עידו מרקוס מפרק ומרכיב מחדש את תמונת המשפחה המושלמת, כשהוא נשען על תפיסת הרגע המכריע בצילום

זמן קצר לפני הפתיחה של תערוכת היחיד שלו ״עניין משפחתי״ בגלריה זימאק, מצא עידו מרקוס אצל הוריו סרט שצולם במצלמה ביתית ״סופר 8״ ובו מתעוררת לחיים הסצנה, שסביבה בנה את התערוכה כולה. גילוי הסרט היה עבורו מעין אישור סופי וסגירת מעגל, לאחר תקופה שבה התעסק באובססיביות ברגע אחד בחיי משפחה אחת – המשפחה שלו.

אם בתערוכה שלפניה (התערוכה Gossip שהציג בחודש ינואר האחרון בגלריה רוטשילד) עסק מרקוס בתמונות מאלבום משפחה זרה, שמצא בחיטוטיו בעזבונות של אחרים בשוק הפשפשים, הרי שהפעם הוא מעז ומתקרב למרחב הרגיש והפגיע של סביבתו הקרובה. אם בעבר הציג סצנות שונות שבהן מככבים אותם אנשים במגוון סיטואציות, התערוכה הפעם, ״עניין משפחתי״, עושה עניין רב מצילום משפחתי בודד, אקראי למראה – צילום שנעשה בצהרי יום בשנת 1979, בבוסטון, מסצ׳וסטס.

הרקע לצילום ידוע לו: משפחת מרקוס התכנסה לצילום משפחתי בחצר הבית, רגע לפני חזרתם לארץ, אחרי שהות בת שבע שנים בארצות הברית. מרקוס אוחז בצילום האחד הזה, וממרחק 40 שנה הוא חוקר אותו, מכפיל, מקטין ומגדיל, כמי שקורא בכתב סתרים. הוא מפרק את הסצנה למרכיביה האנושיים, חותך ממנה פרוסות של צבע וצורה, ומציג אותה בעשרות גרסאות בתערוכה אחת שכל כולה נסבה סביב אותו דימוי.

עידו מרקוס. מראה הצבה בגלריה זימאק, צילומים: ליבי קסל

מרקוס (39) אוהב לגדוש את העין, להציף את מושא התבוננותו על פני החלל ולמצוא מחדש את הסדר הנכון של הדברים. כבר בעבודות מוקדמות יותר התעקש על הצגת מיצבים ולא ציורים בודדים. במקרה זה, הבחירה בהצבה של פריטים מרובים המשכפלים את הרגע ודומים זה לזה היא גם עניינית למהות המשפחתית: ״אני מכיר את כולם – יודע מה קרה להם מאז 1979, חלקם כבר לא איתנו – וזה השפיע לעיתים על הדרך שבה ציירתי אותם, כאשר הדמיון והזיכרון היוו חלק משמעותי בתהליך הציור״.

ילד קטן בעולם של גדולים

המבקר בתערוכה מוקסם ונפעם, ולא קל לנסח מהי אותה איכות ייחודית שלוכדת כאן את תשומת הלב וכמו מהפנטת את העין. בסך הכול תמונה אחת, המופיעה בעשרות וריאציות, בגדלים שונים וברמות צלילות שונות – לעתים בכתמי צבע כמעט אבסטרקטיים ולעתים בתווי פנים מפורטים, בחולצות פסים אופייניות כל כך לתקופה ובכרי דשא זרים למקומותינו, ומחדדים את תחושת המרחק. בחלק מהציורים מופיעות דמויות בודדות, אינדיבידואל שנעקר מתוך הקבוצה, בחלקן הדגש הוא על תנועה או על יציבה מסוימת של הדמויות, חלקן חתוכות החוצה כמפריעות למיקוד.

האוצר ירון הרמתי מסביר שהצילום נעשה מזווית גבוהה ולכן נוצר בו עיוות משונה. ואולי להיפך – אולי העיוות נעוץ דווקא במבט מלמטה, של ילד קטן בעולם של גדולים. ממרחק של שנים, מרקוס חוזר לאותו רגע מכריע, בחיפוש פרוידיאני אחר מקומו שלו בעולם ובמערך המשפחתי. מול הניסיון לנחש מיהו הצייר בין המצולמים הוא מבהיר למי ששואל, שהוא עצמו בכלל לא שם: הוא רק נולד כמה ימים קודם והוריו הצעירים נמצאים במרכז התמונה, בלי עידו התינוק.

הסרטון הביתי הישן מוקרן לצד מערך הציורים על הקיר האחורי בגלריה, ונראה כמו אישור לאותנטיות של הזיכרון המעורפל בתמונות. סוג של מפתח או מקרא להיכרות עם הנפשות הפועלות. אולם מבט נוסף מגלה שבסרט מככבים רק הילדים במשפחה, מה שהופך באופן אוטומטי את המבט של הצופה למבט ״מלמעלה״, ממש כמו שצולמה התמונה המקורית. הצופה/המבוגר מתבונן בילדים המשתובבים בחיבה ובידענות מדומה, גם אם הם זרים גמורים. הילדים בסרטון הם משב רוח רעננה בין התמונות הדוממות ובמבט העובר בין אלה למסך נראה שהנה עוד רגע הם יחדלו מתנועה, יתכנסו יחד ויתייצבו במקומם לצילום ההיסטורי.

קיר הסקיצות בגלריה

עידו מרקוס. מראה הצבה בגלריה

זהו צילום משפחתי רגיל, שלכל אחד מאיתנו יש כמותו באלבום (ובאותן שנים עוד היו אלבומים ותמונות ניצבו בהם בודדות, לא בהמוניהן בתיקיית המחשב או מודפסות על מישור אחיד בספר). צילום כמו אקראי, שהופך תחת ידו של מרקוס לתמונת הנצחה אפית, לגביע הקדוש של המשפחתיות המלוכדת, לחלום הפרברים האמריקאי ולמרחק שלו מישראל של שנות ה־70; לדילמה הקיומית של מה טוב יותר – שם או כאן; לנקודה על מפת הנדודים האישית ועל ציר הזמן הכללי.

מרקוס החל את דרכו כצלם ועבר לציור דרך לימוד ממאסטרים שונים. הוא אינו דבק באופי ציורי אחיד אלא נהנה מחופש וירטואוזי, שחורג מהגדרות הציור הריאליסטי־פיגורטיבי ותואם יותר את הגישה הרעיונית שלו. הוא למד בארצות הברית ובמדרשה לאמנות בית ברל, ופיתח עם השנים את סגנונו האישי. הבחירה בריבוי והכפלה מעבירה את הפוקוס מהציור הבודד להצבה הגדושה, למיצב העוטף את הצופה, כמו מכניס אותו לחיק המשפחה. זו דרכו לשתף את הצופים בתהליך העבודה שלו, הצצה דרך מעין קליידוסקופ לבחירות שעשה, ולדרכי ההפשטה של הדימוי.

על העבודה לקראת התערוכה הזו הוא מספר: ״ציירתי במשך תקופה ארוכה, ובמהלכה הרבה דברים השתנו, דמויות זזו, חולצות נצבעו בצבעים שונים והקומפוזיציה זזה והשתנתה כול חודש. הצורה והמפגש בין הדמויות הוא הדבר אשר העסיק אותי לאורך זמן רב. שאלות על רמת ההפשטה וניסיון לייצג הבעת פנים מבלי להיכנס לפירוט יתר. המשקל הוא על איזון ויצירת טווח רחב שמלכד את הדמויות ובאותה עת נותן לכל אחת את מקומה״.

עידו מרקוס. על השולחן בסטודיו

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden