כל מה שחשוב ויפה
שילה היקס, מגדלור. צילומים: נועם פריסמן

שילה היקס: ״טקסטיל הוא השפה שלי, החוטים הם אותיות האלף בית״

ב־1980 נשלחה גלית גאון לקשור חוטים של צמר עיזים שחור מהמדבר בחוטים צבעוניים מפריז, לקראת התערוכה של שילה היקס במוזיאון ישראל. כעת היא מבקרת ב״מגדלור״, תערוכת היחיד של היקס (אוצרת: כרמית גלילי), שנפתחה במגזין III יפו

1.

תחילת השנה האקדמית, שנפתחה בסמיכות גדולה כל כך לפתיחת התערוכה של שילה היקס במגזין III יפו, השלוחה היפואית של המוזיאון השוודי, עוררה אצלי מחדש מחשבות אודות הזכות והאחריות שלנו, מנחות ומנחים באקדמיה – יוצרים ומורים – על האופן שבו אנחנו נמצאים שם בעבור המעצבים הצעירים, האמנים הצעירים – מקשיבים, מראים, מקשיבים, מלמדים, פותרים, מקשים ומקווים שיהיו הרבה יותר טובים מאיתנו.

שילה היקס. צילום: כריסטובל זנרטו

2.

היקס, בוגרת תואר ראשון ושני באמנות מאוניברסיטת ייל, מספרת בראיון למוניק לוי שטראוס ב־2004 על המפגש שלה עם טקסטיל.

שטראוס: ״רציתי לשאול אותך מוקדם יותר – זה נוגע לשנות התיכון שלך. מתי חשבת שאריג, חוטים, שטיחים ויצירות אמנות עשויות סיבים יהיו העתיד שלך?״

היקס: ״תמיד עשיתי דברים מבוססי חוט. למדתי מסבתי ומאימי לתפור, לרקום, לסרוג, לחתוך גיזרה, לעטוף, לכווץ ולתקן. כך בילינו יחד – אבל זה לא היה קשור לאמנות. כשהגעתי לייל, לצד לימודי צבע של יוזף אלברס (באוהאוס) – מורה יוצא מגדר הרגיל – למדנו תולדות האמנות בכל סמסטר. לקחתי קורס בשם ׳האמנות של אמריקה הלטינית׳ עם ד״ר ג׳ורג׳ קובלר. בחרתי לכתוב על טקסטיל בעקבות הרצאה מרתקת שנתן, אודות מומיה פרואנית עטופה בטקסטיל. הטקסטילים הותירו עלי רושם עז. כשניסיתי לכתוב עליהם, חשבתי שזה לא יהיה מספיק לכתוב עליהם, ואצטרך ללמוד איך הם עשויים. בשלב הזה אלברס ראה אותי נאבקת בנול הארעי שבניתי בתוך הציור שלי והציע להציג אותי בפני אישתו״.

שטראוס: אנני אלברס

היקס: ״כן. אני נבוכה לספר עד כמה נאיבית ולא מוכשרת הייתי, לא ידעתי מיהי אנני אלברס. ׳היא גם מתעניינת בדברים האלה׳, אמר אלברס ולקח אותי לביתם. שם, פגשתי אותה, כשהיא אורגת על נול רצפה. זו לא היתה אריגה תועלתנית: נדמה היה שהיא נותנת משמעות וביטוי לחומר הרך והגמיש הזה״.

וכך מאז, נעים חייה המקצועיים־אמנותיים, בין צבע וטקסטיל. הבנה עמוקה, של צבע ומשמעותו החושית, החזותית, מפיגמנט ועד לאחרון החוטים ששזור מארבעה, שישה, או 24 חוטי יסוד. את אהבתה הגדולה ליצירות בקנה מידה אדריכלי היא מייחסת לפרופ׳ אחר שהיתה מקפידה לשמוע, לואי קהאן. כבר אז הבינה את הצורך בשינוי קנה מידה, למדה לחשוב חלל ולא לתכנן מבנים. שני אחר כך היא תכתוב אודות אלברס: ״אני לא חושבת שבזמנו הבנתי את העבודה שלה, אבל עכשיו יש לי מושג טוב יותר על מה היה הדבר שהיא עשתה, הווירטואוזיות הטכנית והאינטלגנטית שלה״.

Saffron Sentinel

3.

בגלריה ביפו, החלל נדמה צר מלהכיל את הר הפיגמנט הרך שממלא אותו עד התקרה. ״מה את אומרת, לא היית מורידה את העמודים? הם מפריעים להשתפלות הטבעית של ההר״. במחשבה שניה, לא.

ההר נולד בחללים קודמים לגלריה ביפו, כדי לערער את יציבות הקירות הנישאים בחללי התצוגה הלבנים והעצומים במוזיאונים שבהם הציגה. ״למה צבעי כורכום ? למה לא, אבל בואי נחשוב יחד״, היא מאיצה בי ואני מרגישה כמו במבחן. ״אפור… זה הבטון של הרצפה, לא טוב. כחול… זה כמו השמים. אז כורכום״. כן, היא אמרה את זה גם קודם, אני נזכרת, בראיון לקראת התערוכה העצומה שלה במרכז פומפידו שנפתחה בפברואר השנה. ״קוי חיים״ או קוים של חיים, או בפשטות – חוטים־חיים־אמנות.

בדיוק כמו שכתבה בשנת 1980 ביומן שניהלה לקראת התערוכה שלה במוזיאון ישראל: ״אני אמנית, אני מציגה תערוכות של עבודתי במוזיאונים. מהי עבודתי? לא קל להסביר זאת, מפני שאני ממציאה ומאלתרת תוך כדי עבודה. למדתי פיסול וציור, צילום ורישום, אך העניין המרכזי שלי הוא טקסטיל. אני יוצרת סוג של אמנות טקסטיל. אני עוסקת בעיצוב סביבה, בייצור חפצים מחוט. אני אורגת, בונה פסלים רכים, תבליטים. לעיתים קרובות אני מביעה את השקפת עולמי ביצירותי, כשהטקסטיל משמש לי שפה״.

4.

בראיון אחר, ב־2015, שנמשך – כמו שכותבת המראיינת – שעות, היא נשאלת האם העבודות שלה מוגדרות כאמנות או כעיצוב. ״פחות ופחות מעניינות אותי ההגדרות האלה שאנשים נותנים לעבודות שלי, בין אם זה אמנות או עיצוב. כל הזמן אני מחפשת רעיונות כדי לתת להם צורה. לכל אחד מאיתנו, יש מערכת יחסים עם חומר – כל חומר. השאלה המעניינת היא עד כמה הם רגישים. ׳את לוקחת עפרון ומשרבטת קווים. השאלה היא האם את יכולה להפוך את הקוויים האלה לשיר, או לרומן. העיפרון הופך בבת אחת להרחבה של המוח, לכלי שמתאר רגישות ומודעות כאחד. טקסטיל הוא השפה שלי, החוטים הם אותיות האלף בית״.

מראות הצבה

5.

11 בבוקר, אני מגיעה למגזין |||. לא נפגשנו כארבע שנים ואני מתרגשת מאוד. ביומיים שלפני, היא מנהלת את התלייה של העבודות. בסך הכל שלוש, אבל כל אחת מהן נדמה כמו עולם ומלואו.

״Saffron Sentinel״ (2017) היא עבודה עצומה התופסת שטח ניכר מחלל התצוגה; היא מוצבת כך שאפשר לראותה מבעד לחלונות בשתי החזיתות של החלל, ביום ובלילה. העבודה נוצרה לתערוכה הרטרוספקטיבית שהציגה במרכז פומפידו בפריז בחורף שעבר, ומורכבת מלמעלה מ־200 צרורות של פיגמנט טהור שלופפו לסיבים רופפים ועטופים ברשת שקופה. אלו הוערמו על הרצפה עד לתקרה, כשהם משנים את קנה המידה המקובל אל מול טקסטיל. ״לא אדם גדול וטקסטיל קטן, אלא אדם קטן וטקסטיל גדול״, היא אוהבת לומר.

״Commets״ (2016–2018) היא עבודה המורכבת מעשרות כריות כרוכות, מלופפות על יריעות טקסטיל, או בגדים ישנים. אולי העבודה המזוהה ביותר שלה בעשרים השנים האחרונות. גרסה מוקדמת יותר של המקבץ הדרמטי הזה, הוצגה גם היא בפומפידו.

״Menhir״ (2016) היא מקבץ חוטים בצבע לבן, תלוי מתקרת החלל של מגזין III ומשתלשל לרצפה. ״הבחורים שתלו את המיצב רצו לקרוא לזה ׳אשת לוט׳. אני מסכימה, כי אסור להביט אחורנית, צריך תמיד ללכת קדימה״.

6.

אנחנו נפגשות בחוץ, על המדרכה. היא בדיוק מסבירה לצלם הטלוויזיה מאיזו זווית הוא צריך לצלם את העבודה וכמה יפות ההשתקפויות של הבתים ביפו על חלון הגלריה. ״חכה״, היא אומרת לו, ״תכף יבואו אנשים ויציצו פנימה, זה כבר קרה אתמול. זה יהיה נהדר לצלם אותם״. היא מרימה מבט אלי, אני לובשת לכבודה חולצה נהדרת שנתנה לי במתנה בפגישתנו המחודשת כשנסעתי לעבוד אצלה בסטודיו בפריז אחרי הצבא. ״עכשיו״, היא אמרה, ״תתחילי להביט בפרטים הקטנים״.

לעבוד בסטודיו אומר, לקום מוקדם, להשחיל חוטים, לשבת ליד הנול הגדול ולעבוד. בוקר עד ערב. המילים הראשונות שלמדתי בצרפתית היו ״למשוך״ ו״להעביר״. יום־יום, ליד הבד הגדול. רוקמות שטיח קיר עצום שמילא את חצר הסטודיו הקטנה מקיר לקיר. מדי שבוע היינו מגלגלות את השטיח החוצה, ושילה היתה מביטה בו מלמעלה, ממרפסת הדירה שבקומה החמישית, ומתכננת את השלב הבא. בסופי השבוע הייתי הולכת למוזיאונים וחוזרת לתת דין וחשבון מפורט על התערוכה, האמנים, מבנה התערוכות, התאורה, הצבעים והקהל.

מאז אנחנו נפגשות מידי כמה שנים ולאחרונה, לפני כארבע שנים, כמובן בסטודיו – אווה עדיין מנהלת את העובדות, בגט טרי, גבינה וסלט עלים מוגש לצהרים, בדיוק ב־12 וחצי, כולן יושבות יחד. מקנחות בתה יסמין וחוזרות לעבודה. ״אני לא משועממת אף פעם״.

זה כנראה הסוד איך להיות בת 85 ועדיין לעבוד בעוצמות, בכנות, בדיוק ובחופש הזה. יש בה, בשילה, סקרנות עצומה לידע אנושי, לתהליכי עבודה, להיכרות עם חומרים חדשים. ומצד שני יש בה דיוק ועוצמה מקצועית ייחודית ומרשימה. היא עובדת כל יום, ללא הפוגה. לאורך חייה המקצועיים היא הציגה במוזיאונים ובביאנלות החשובים בעולם, ערכה את מגזין הטקסטיל והאופנה האמריקאי, עמדה בראש האגודות המקצועיות בפריז ובניו יורק, דיברה בכנסים, כתבה, התראיינה ותמיד עבדה. גם במטוס, בדרך, סקיצות קטנות מעל ספרי קריאה, גיבשה מחשבות חדשות, שזרה חוטים בטכניקות שלמדה בפרו וקולמביה ואחר כך כאן, בלאקייה, ערכה מסעות לקהילות נשים יוצרות, למדה ולימדה, תיעדה ואספה חוטים ובדים.

חוטים, ״השחקנים הבלתי נראים של חיינו, נוכחים שם, מלידה ועד מוות – הגיע הזמן לשים אותם במרכז הבמה״.

7.

כשגוייסנו ב־1980 – גל, גילי ואני – לעבוד עם איזיקה (״לכו תעזרו לאבא״) על ״נפילה חופשית״, המיצג הענק של שילה במוזיאון ישראל, היינו ילדים. קשרנו חוטים של צמר עיזים שחור מהמדבר בחוטים צבעוניים מפריז. אולי אז התלוננו ורטנו (בשקט), אבל גם אז היה לנו ברור שיש לנו זכות לקחת חלק במשהו יוצא דופן. פעמים ספורות פגשתי אנשים שיש בהם את העוצמות הללו, משנות חיים. יציבים בדרכם, מקצועיים ואנושיים. הם בעבורי הזדמנות ללמוד בכל יום משהו חדש.

״עוד מעט תהיה לי הזדמנות להציג את עבודתי. אולי התצוגה לא תצליח להעביר את כל הכוונות והמאמצים שהושקעו בתקופה קצרה זו של שנה אחת. אולי אף פעם היא לא תיגע בהבטים המשמעותיים ביותר של מחקר בתחום זה. אני חשה חוסר אונים; ככל שאני מוצאת יותר, נשארים יותר דברים לגלות ולעשות״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden