כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

דפנה טלמון. צילום: רועי רוז

מלחמת השחרור של דפנה טלמון

דפנה טלמון מגיעה מדי יום לבית אחר, וממלאת ארגז עם חפצים שקשה לבעליהם להיפרד מהם. אז היא יוצאת לבית קנדינוף ביפו, ובפעולת פרפורמנס - לבושה כפועלת פס ייצור - היא עומדת מעל החפצים ואורזת. ואורזת. ואורזת

Yuval:

הי דפנה, בוקר טוב, מה שלומך?

Dafna:

הי, בוקר אור, בסדר גמור. אתה?

Yuval:

גם, לא רע בכלל. את יודעת, לקראת השיחה שלנו הסתכלתי על מה שיש לי בבית, ותהיתי מה הייתי נותן לך אם היית מגיעה אלי כחלק מהפרויקט הנוכחי שלך

Dafna:

אני מניחה שבהתחלה היה לך מאוד קשה, ובאיזשהו רגע היית נכנס לשוונג, ומבין שאתה מסוגל לשחרר. זה מה שאני מבינה מאנשים שאני מבקרת אצלם בימים אלה.

ובאמת מה היית נותן?

Yuval:

האמת שדווקא (ככה אני רוצה לחשוב על עצמי כמובן) אני חושב שאני מתנהל – יחסית – בצורה מחושבת. לא שאני טהרן או מינימליסט אבל אין לי הרבה מקומות איחסון בבית, אז אין איפה לאגור, אולי חוץ מספרים… אבל גם אותם אנחנו נותנים כל הזמן

Dafna:

אני חושבת, שגם אחרי שמסרתי את רוב הרכוש שלי (בתערוכת סיום לימודי ההמשך) הקיץ, עדיין יש לי יותר מדי. ונדמה לי שלכולנו יש יותר ממה שאנו צריכים, הרבה יותר ממה שאנו צריכים לשימוש יום־יומי

Yuval:

אמנם הזכרנו את הפרויקט שלך כשסיקרנו את תערוכת סיום לימודי ההמשך של המדרשה, אבל בואי ספרי רגע לטובת מי שלא מכיר, איך התגלגל הפרויקט

Dafna:

בדיעבד הבנתי איך הפרויקט התחיל, השאלה אם להתחיל מהסוף או ליניארית־כרונולוגית… אנסה כרונולוגית.

ב־2012 נאלצתי להרדים את הכלבה שלי, ואז התחלתי ״לסגור את כל המערכות״. עזבתי את העבודה, את תל אביב, את הארץ – ויצאתי בהתראה של חמישה ימים לג׳וב בקוסטה ריקה. הדירה נותרה כמו שבן אדם מת משאיר אחריו את הדברים, ואחרי כמה זמן אבא שלי הציע לאפסן הכל בסטורג׳. סיננתי ״הלוואי והכל היה נשרף״, אבל לא: שילמתי שכירות לאחסון הזה.

שבתי אחרי שבעה חודשים עם כמה החלטות: אני יודעת שאני לא מתבייתת, אני לא פנויה רגשית עדיין לאמץ כלבה, אני לא חוזרת לשבת בקיוביקל כדי לממן קוביה אחרת שנקראת בית, ואני שמה את האמנות בחזית. התחלתי מסע נדודים של כמעט ארבע שנים שבהן שמרתי על בעלי חיים לאנשים שיצאו לחופשות ובמקביל שילמתי על האחסון… חיפשתי חופש. כל הזמן הזה, לפחות חשבתי שאני מספקת לי חופש, וגם כבעלת תואר שני בגיאוגרפיה והתמחות בתכנון ערים, חשבתי שהכל חלק ממסע גיאוגרפי מרתק.

מראה ההצבה בתערוכת הבוגרים של לימודי ההמשך במדרשה. צילומים: מ״ל

בבית קנדינוף. צילום: עירית בראל בסן

המסע צולם ותועד כמובן, והחלטתי לחזור ללמוד – במדרשה. בין השנה הראשונה לשניה, קיבלנו הצעה לצאת למדבר להציג את העבודות במשך יומיים. כל האמהות לשניים/שלושה ילדים מצאו סידור, ורק אני אמרתי ״אני שומרת על תוכי, לא אוכל לבוא״. אז הבנתי שהחופש שחיפשתי לעצמי סגר עלי ושאני צריכה לנסח מחדש מהו חופש בעבורי. ושוב יצאתי לחקור אפשרויות מגורים

Yuval:

מתי זה היה? באיזו שנה?

Dafna:

החזרה לדירה? בנובמבר שנה שעברה. הבנתי שאם לא הייתי צריכה את החפצים שלי במשך ארבע שנים, כנראה שאין לי צורך בהם, והתחלתי לתעד באופן סיזיפי. כל שבוע נסעתי אל המחסן, הוצאתי ארגז, והתחלתי לצלם חפץ חפץ. בסיום כל ארגז נסע לסטודיו והסטורג׳ התרוקן. כעת נותרתי עם אינוונטר של כל החפצים שלי. כרכתי אותו כחוברת ובה שני טורים – ״נשאר איתי״, ״משוחרר״. וכעת: איך משחררים? רציתי לשרוף, סיננתי את זה לפני שנים. אבל קרמטוריום שאליו פניתי הסביר שהם שורפים רק בני אדם. וזה גרם לי לחשוב ולנמק: איך אני מעניקה עם ביקורת והומור.

בתערוכת הסיום של המדרשה היתה הצבה ענקית – של כל חפצי ארוזים כמתנות זהות. זה נראה היה אולי כמו ארון כיכרות לחם

Yuval:

זה נחמד שיש להם סטנדרטים, שהם שורפים רק אנשים…

Dafna:

רק אנשים! לא עזר לי גם כשהסברתי שזו אני הישנה. כל החפצים – ממשקפיים ישנים, תחתונים, מחברת גאוגרפיה מהתיכון, וידאו החתונה. הכל היה שם. הכל נעטף בצורה זהה, כך שלא היה אפשר לזהות מה מסתתר מתחת לנייר העטיפה החום. ואת אורחי התערוכה הזמנתי לקחת לעצמם מתנה אחת לא ידועה. לא החזקתי מלאים, אני לא משביר. והאינסטליישן הלך והתרוקן ככל שהתערוכה התקדמה

Yuval:

ואז, התערוכה נגמרת, החפצים הלכו, מאיפה הגיע הדרייב עכשיו ללכת לבתים של אנשים ולהמשיך את הפרויקט בצורה הזו?

החלטתי שאני מייעדת את החודש הזה לעבודה עם אנשים – עם שחרור של אנשים אחרים. זה חודש של עבודת פרך: אני כמו ״מוישז״ או חברת מובינג אחרת לבחירתך. זו כמובן קריצה: בפועל אני יושבת עם אנשים, ויחד אנו מנסים לשחרר

Dafna:

מהאנשים. כל כך הרבה אנשים שהגיעו לתערוכה אמרו ״הלוואי והיית באה אלי״. אז הוצאתי קול קורא, והתחלתי להגיע אליהם. עם סט שאלות זהות וארגז (די גדול). נעמה קליינמן, האוצרת של בית קנדינוף, הגיעה לתערוכה והציעה לי להגיע לרזידנסי אצלם. החלטתי שאני מייעדת את החודש הזה לעבודה עם אנשים – עם שחרור של אנשים אחרים. זה חודש של עבודת פרך: אני כמו ״מוישז״ או חברת מובינג אחרת לבחירתך. זו כמובן קריצה: בפועל אני יושבת עם אנשים, ויחד אנו מנסים לשחרר

Yuval:

ומה התגובות של אנשים כשאת מגיעה אליהם הביתה?

נפרדים מחפצים

Dafna:

יש כמה סוגים של אנשים שמזמינים אותי. יש את אלה שלא יודעים לשחרר: הייתי בבית של אגרן ולרגע היה שם משהו מיוחד בינו לבין בת זוגו – היא ממש התחננה שישחרר קצת דברים, כי היא רוצה להיכנס לגור איתו, ואין לה מקום להביא שום ציוד. הרגשתי שכל חפץ – מהקטן ביותר ועד הגדול ביותר – ממש קשה לו פיזית לשחרר. ויש את אלה שחוגגים את השחרור, והזמינו אותי כסיבה למסיבה. יש מישהו שלא ידע איך בכלל להתחיל, ואתמול התקשר לשאול אם אני יכולה לבוא שוב. הרבה אומרים שהם ממש חשים הקלה, שחרור, שמחה. זה נורא מרגש.

והייתה מישהי, שלקחה את זה למקום רגשי מדהים: היא הניחה בקופסה שלה חפץ אחד מכל אהבה שהיתה לה. מבעלה, בני זוג ובנות זוג. חפץ שמסמל כל אחד מהם, כמעט בכיתי בעצמי מרוב עוצמות רגשיות של הטקס שהיא יצרה לנו יחד

Yuval:

רגע לפני שנדבר עוד קצת על המהות של הפעולה האמנותית, מעניין אותי מה הדברים המוזרים שאנשים נתנו לך, ומה את מתכוונת לעשות איתם

Dafna:

צלמת לשעבר נתנה מצלמה אנלוגית עם פלש, מד אור ותיק מצלמה. מישהי נתנה בגדי ברנינג מן שתפרה בעצמה. מישהו נתן דגל ישראל (בטיימינג של חוק הנאמנות), ספר תנ״ך וקבלה, עבודת אמנות.

את הארגז היומי אני מביאה לבית קנדינוף ובניגוד לפעם הקודמת, כעת הפרפורמנס בחזית. יצרתי לי שם חדר אורחים, מעין סלון – כמקום לשבת לשוחח. ואני לבושה כפועלת פס ייצור, אורזת: ערב ערב, אני שם, עמלנית. באופן סיזיפי אני אורזת. ומציבה לאט לאט תוך כדי תנועה את המתנות החדשות בתוך קופסאות (הסיום דומה מאד לעבודה הקודמת, התוכן שונה). אנשים נכנסים, שואלים שאלות – מתיישבים, משוחחים ולוקחים מתנה

Yuval:

אז אם לחזור למהות: אני תוהה מה הערך או המשמעות של הפעולה האמנותית שלך, כי כמו שאנחנו יודעים יש היום ספרים רבי־מכר שעוסקים בזה, יש אנשים שמשלמים להם כסף שיבואו אלייך הביתה ויעשו את אותה פעולה – תמורת כסף. והנה את באה ועושה את זה מהמניעים שלך. לא שאני מחפש תשובה חד משמעית, ובכל זאת

Dafna:

זו שאלה טובה. אכן יש ספרים, ובכל זאת אנשים קפצו על ההצעה. שאבוא אליהם, שיהפכו לחלק מ. ואני לא עושה את כל התהליך אלא מאירה עם זרקור (אולי פנס) – אני באה ואומרת בהקמת האינסטליישן – יש לנו יותר מדי. ערמות של דברים שאנו שומרים. ג׳אנק. אעזור לכם להתחיל תהליך – ואתם תישארו עם המחשבה, אולי זה יניע אתכם הלאה ואולי רק תחשבו קצת ותמקמו את עצמכם על ציר – יש לי עומס, או שלמרות תרבות השפע הצרכנית הבנתי שאפשר גם בלי. אבל אז אני מגיעה לקנדינוף ומגחיכה את זה. אחרי המניפסט של שפע, עומס, ערימות של דברים חסרי שימוש, אני דוחפת לאנשים שכלל לא תכננו חפצים שכנראה אין להם צורך בהם.

חשוב לי לעורר שיח, עם קריצה של הומור. אני מרגישה שזה שם

Yuval:

הבנתי שאת מקיימת במקום שיתופי פעולה גם עם אמנים אחרים

Dafna:

אכן כן. בשבוע שעבר היה ערב עם האמן־צלם בצלאל בן חיים (בוגר לימודי ההמשך גם כן). הוא לקח את ״השיטה״ והחליט שימכור חתול בשק לאורחים. עטפנו צילומים ממוסגרים שלו שהוא הוריד מקיר תערוכה ואנשים שנכנסו ״הימרו״ על מה הם יקבלו.

הערב הבא יהיה ערב משותף עם האמנית־קולנוענית לילך מרקמן (בוגרת לימודי ההמשך גם כן), יצרנו יחד עבודת וידאו חדשה. בעבודותיה היא מתעסקת בלהיות אמנית אם/רעיה ואני מתעסקת בביתיות או אי־ביתיות (בין היתר). הווידאו מפתיע ומעורר גם הוא שאלות. הערב אחרון יהיה עם אמן הוידאו יואב רודה, וזה יהיה שיתוף פעולה שני. אנחנו חושבים על ערב מאפינג והקרנות – זה עוד לא מגובש לגמרי

Yuval:

יפה. את כבר יודעת מה הלאה? אחרי בית קנדינוף?

Dafna:

אוף, שאלה קשה, כי חלק מהדברים לא וודאיים לי ובכלל, אז נשאיר את זה באוויר. אני חולמת לקחת את פרויקט המתנות הזה ולבחון גיאוגרפית/תרבותית בעוד מקומות – אני נגיד תוהה, האם יותר נשים פונות (בארץ, כן)? באיזה גילאים? מה מוסרים/ות? ואיך זה ייראה בתרבות שפע אמיתית – ארצות הברית לדוגמה. ובמדינות אחרות עם שונות תרבותית, מינימליזם. תוהה עדיין איך לגבש את זה. עובדת על גיבוש של זה

Yuval:

אז רגע לפני שמסיימים, משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

Dafna:

ראשית, מי שלא היה בבית קנדינוף, אני כמעט כל ערב שם – מוזמנים לבוא לקחת מתנה (שאינכם זקוקים לה), לנהל שיחה על צרכנות, תרבות שפע, עומס של חפצים, קושי לשחרר. אני מסיימת שם ב־29.11, ומי שרוצה להירתם ולקרוא לי אליו ויחד לעבור את התהליך שאותו אני מתעדת – הן בווידאו והן בסטילס – או לפחות להתחיל אותו, אשמח. פנו אלי במייל dafna.talmon@gmail.com

x סגירה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. חן סופר - בזמן ובמקום

    אוהבת את הרעיון שלך.. אנוכי בוגרת בצלאל משנת 1988.. ביום יום עוסקת בעיצוב ובסידור וארגון של בתים. http://www.mesadrim.co.il מאד אשמח להגיע לתערוכה, האם אפשר לקבל הכתובת ושעות הפתיחה (פיספסתי משהו במיקום..)?
    להשתמע, חן

  2. חן סופר - בזמן ובמקום

    אהבתי את הרעיון, קרוב לליבי ולעיסוקי.. אנא כיתבי מתי והיכן ניתן לראות מקרוב
    http://www.mesadrim.co.il

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden