כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

איציק רנרט בתערוכה ״מפגש משפחתי״. צילומים: אחיקם בן יוסף

איציק רנרט: קצת מוות לא יהרוג אותך

בבוקר הפתיחה של שבוע האיור הבין איציק רנרט, שאנשים זרים שהוא לא מכיר יראו את העבודה הכי אישית בקריירה שלו: בלי להתחכם, בלי לנסות למצוא חן, ובלי ליפול בשום פנים ואופן לתערוכה סנטימנטלית ושואתית

בתערוכה מפגש משפחתי, שמוצגת במסגרת שבוע האיור באתר (מוזיאון יפו) – איציק רנרט, יאנה בוקלר ועמית טריינין, מבכירי המאיירים המקומיים, נוגעים יחד ולחוד בזכרונות משפחתיים, במרחב שבין תיעוד לדמיון ופנטזיה. רנרט מציג סדרת איורים שנעה במרחב שבין תיעוד לדמיון ופנטזיה, ושמבוססת באופן חופשי ופרשני על צילומים של בני משפחתו המורחבת מלפני השואה ואחריה. בוקלר מציגה איורים מתוך ספר הילדים שכתבה רונית חכם, ״סיפור שמתחיל בחלום״, שמבוסס על סיפור חייו של סבה של בוקלר; ואילו טריינין מציג את הפרויקט ״ראש לקיר״, העוסק במפגש בין דמיון למציאות בהבט המשפחתי־קיבוצי, שמפגיש בין טראומת השואה וחווית הלינה המשותפת.

Yuval:

הי איציק, מה שלומך? איך עובר עליך שבוע האיור עד כה?

Itzik:

שלומי קהה חושים, מותש, הכל מצויין. לא מספיק לראות כלום מהתערוכות – קבעתי איתי דייט ביום חמישי לראות את כל מה שאספיק‎

Yuval:

כן, אני יכול להבין, ובטח אחרי התערוכה / פרויקט שאתה מציג. ואני חייב להגיד: וואוו. יצא לי קצת לדבר על שבוע האיור בשבועות האחרונים כמו שאתה יכול לנחש, ואני תמיד מספר שיש הצעות לתערוכות שאני מקבל ואני ישר אומר כן, מבלי שאני יודע מה הולך לקרות. וזה היה המקרה שלך… איך אומרים: i didn't see it coming…‎

כל מה שאני אומר לסטודנטים שאסור לעשות עשיתי: באתי בלי רעיון בלי סקיצות ובלי קונספט. רק רחמי שמיים, ואולי בני המשפחה שלי שהשגיחו על העבודה מלמעלה, הצילו אותי מסוף הקריירה

Itzik:

תודה על האמון הלא ברור והלא מובן מאליו – וכן, גם לי לא היה מושג מה הולך להיות, ולמען האמת עד יומיים לפני הפתיחה לא הייתי בטוח שתהיה לי תערוכה. כמה ימים לפני כן עוד חיפשתי תירוצים לריב עם עמית ויאנה, או עם ליא שמנהלת את אתר (מוזיאון יפו), שבו אנחנו מציגים, כדי שאוכל לפרוש בזעם צודק בלי לצאת אפס. כשהגעתי לשם ביום שישי האחרון לא היה לי כלום: רק אלבומי תמונות והמון אקריליים צבעוניים, שבסוף לא השתמשתי בהם בכלל. כל מה שאני אומר לסטודנטים שאסור לעשות עשיתי: באתי בלי רעיון, בלי סקיצות ובלי קונספט. רק רחמי שמיים, ואולי בני המשפחה שלי שהשגיחו על העבודה מלמעלה, הצילו אותי מסוף הקריירה 🙂‎

Yuval:

תרשה לי רגע להשתמש בגיל שלך (מבלי להסגיר אותו), אבל נדמה לי שתסכים איתי שיש קצת הבדל בין סטודנט שבא בלי רעיון וקונספט וסקיצות לבינך. אני חושב שעבדת על התערוכה הזו 50 ומשהו שנה, רק לא ידעת בהכרח, ואז זה פשוט יצא‎

Itzik:

ה־50 ומשהו קצת מעליב, בוא נסגור על 30 ומשהו, אבל כנראה שכן.

הכי מדוייק – בשנתיים האחרונות: כבר לפני שנה עמית (טריינין) חברי האהוב והמוכשר ואני רצינו לעשות תערוכה על המשפחות שלנו ועל השואה, אבל זה לא הסתדר, ואז כבר ידעתי שאני רוצה לצייר על קירות. השנה הגשנו את הרעיון מספיק מוקדם, וגם הכנסנו את יאנה בוקלר, ולמרבה הבהלה זה התקבל. יש אולי הבדל בנסיון בין סטודנט לביני, אבל לא בתחושות. הרגשתי כאילו נתנו לי את התאריך של פרויקט הגמר, והשתדלתי להתעלם מהתערוכה כי בכל פעם שחשבתי שצריך לתכנן אותה קיבלתי מיני־התקף־חרדה. בסוף, לפני חודש בערך, השלמתי עם זה שאני משאיר את הכל ליד המקרה ולרגע האחרון, אבל בהחלט הייתי בפאניקה כמו סטודנט בן 20 ומשהו

Yuval:

אז משהו מהדחיפוּת הזו עובר.

בוא תספר מה כולל הפרויקט לטובת מי שעדיין לא ביקר‎ (ויפה שעה אחת קודם)

Itzik:

לא שאלת אבל אענה – לגבי ה״לצייר על הקירות״ – זה היה ברור לי שזה חייב להיות מונומנטלי ועל קיר. כשהייתי נער ציירתי על קירות החדר שלי, מה שכמובן הטריף את אמא שלי, ועם צילומים של הקירות האלה הלכתי לבחינות כניסה בבצלאל. זה היה כל תיק העבודות שלי, והיה לי מזל שלא זרקו אותי מהמדרגות, אבל לא זרקו: בזכות הקירות התקבלתי. ולפני הרבה שנים לרותו מודן ולי הייתה תערוכת ציורי קיר בגלריית אסכולה ז״ל, התערוכה הראשונה שגלית גאון אצרה. אז יש לי כנראה פטיש לקירות.

התערוכה עוסקת במשפחה שלי – לפני ואחרי השואה, וקצת במהלכה. יותר נכון בקטעי הזכרונות ששמעתי מהם על מה שהיה, ובקטעי הזכרונות שלי עליהם. חלק מהזכרונות שלי עמומים, חלק אין לי מושג אם המצאתי או שהם באמת קרו, והתוצאה היא קצת מסמך דוקומנטרי, קצת פיקשן וקצת פואטיות לא מתוכננת שקרתה מעצמה. מה שכן, החלטתי מראש שאני לא מתחכם, לא מנסה למצוא חן, לא מרכך, מנסה לשמור על נקיון וכנות, ושאני לא נופל בשום פנים ואופן לתערוכה סנטימנטלית ושואתית. וגם סגרתי עם עצמי שהנושא הוא בני המשפחה שלי, לא אני, גם אם ברור שהכל דרך עיני והזכרונות שלי. יצא די חושפני ו־וידויי, אבל על הזין.

ה״על הזין״ כנראה כן קשור לגיל. לא הייתי מעז להסתובב ככה בתחתונים ברחוב לפני עשר־עשרים שנה

החלטתי מראש שאני לא מתחכם, לא מנסה למצוא חן, לא מרכך, מנסה לשמור על נקיון וכנות, ושאני לא נופל בשום פנים ואופן לתערוכה סנטימנטלית ושואתית. וגם סגרתי עם עצמי שהנושא הוא בני המשפחה שלי, לא אני, גם אם ברור שהכל דרך עיני והזכרונות שלי. יצא די חושפני ו־וידויי, אבל על הזין

Yuval:

אפרופו בלי פילטרים, אהבתי שאמרת בסיור עיתונאים שההבנה שיהיו מבקרים נחתה עליך רק בשלב מאוחר. שלא עשית משהו למגירה, ושיהיו אנשים שבאמת יקראו את זה (ובינתיים מאות איש ביקרו בתערוכה!)‎

Itzik:

כן, ביום חמישי בבוקר בשבוע שעבר פתאום באו אנשים, וממש הופתעתי שהם אנשים זרים. רק אז הבנתי שזו תערוכה שמוצגת לקהל הרחב, ושלרובו אין מושג מי אני או מי זאת סבתא מינה. בעקבות זאת גם הוספתי קצת כיתובים על העבודות, כדי שתהיינה מעט יותר תקשורתיות גם לאנשים שאינם בת דודה שלי או אני. יש כמה ציורים של אחותי ושלי בילדות – אז על אחותי כתבתי מראש שהיא אחותי, אבל על עצמי לא, כי כנראה היה ברור לי שכל מי שבא ידע שזה איציק הקטן – ואז הבנתי שגם עליו צריך לכתוב מי זה 🙂‎

רק אסביר: חלק מהתערוכה מבוסס על צילומי משפחה ישנים שציירתי על הקיר, וכיוון שזה ביד חופשית, לא תמיד יצא לי דומה. כיוון שרוב המופיעים בתמונות מתים, הם לא יכולים להתלונן שעיקמתי להם את האף או ציירתי להם את העין נמוך מדי

Yuval:

ברור שהם יכולים להתלונן!‎

Itzik:

אתה צודק, וכשכתבתי את זה כבר נלחצתי באמת. אני די בטוח שכולם הגיעו לפתיחה ושאחר כך התנהל דיון מאוד עירני ביניהם, על אם הם מרוצים או לא. גם כשציירתי השתדלתי לא לשקר יותר מדי בסיפורים ולא להכפיש, כי אני לא מעוניין לעצבן אותם. לא רוצה שיקראו לי לדיון שלהם. לפחות לא בעשורים הקרובים.

אני לא צוחק, אגב. אני די בטוח שהם הסתובבו במהלך שבוע העבודה ובפתיחה. אני קצת פרימיטיבי, מסתבר

Yuval:

אני אדייק אם אני אגיד שזו העבודה הכי אישית שלך?‎

Itzik:

כן. כבר עשיתי עבודות אישיות: בספר האחרון של אקטוס, איך לאהוב, כתבתי ואיירתי מתוך נסיון להיות אותנטי ולדייק ככל האפשר, אבל שם הסיפור היה עלי. הפעם השארתי את עצמי בחוץ, ובאתי עם הרבה כבוד למושאים של העבודה. ממש השתדלתי להשאיר את האגו של היוצר בחוץ. לא שיהיה יפה, לא שאצא חכם, רק שאתן לסיפורים להיות אמיתיים, ולתת להם לספר את עצמם. כאילו אני נציג, או שליח, אבל זה הכל.

אז כן, זה הכי אישי והכי חשוף שעשיתי עד כה. ומכיוון שהנושא הוא בני משפחתי והחיים שלהם, ושהקפדתי להיות ישר וגלוי ובלי שטיקים עד כמה שאני יכול, יצאו שם גם אמירות אישיות מאוד, גם במילים וגם בדימויים. הפורטרט המשפחתי הקולקטיבי, בלי שהתכוונתי, יצא באופן טבעי גם הפורטרט שלי. לא תמיד מחמיא.

גם כאיש מקצוע – הקו לא מושלם, יש טעויות, הרישום לפעמים חורק. בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי טעויות כאלה. הפעם הלכתי איתן, וזה בהחלט אישי. לאורך כל שבוע העבודה, מלבד החרדה, הייתה גם התרגשות מאוד גדולה. תחושה שאני עושה משהו שבאמת חשוב לי, ולכן לא מעניין אותי איך ייצא. העיקר העשייה

הקו לא מושלם, יש טעויות, הרישום לפעמים חורק. בדרך כלל אני לא מרשה לעצמי טעויות כאלה. הפעם הלכתי איתן, וזה בהחלט אישי. מלבד החרדה, הייתה גם התרגשות מאוד גדולה. תחושה שאני עושה משהו שבאמת חשוב לי, ולכן לא מעניין אותי איך ייצא

Yuval:

אז כן, התוצאה סופר מרגשת, ופואטית, ומדוייקת, ומעניינת, ומסקרנת, ומעוררת השראה. אני חושב – ומקווה – גם למי שלא מכיר אותך. הכנות הזאת עוברת בכל קו ובכל אות‎

Itzik:

אני מאוד שמח שאתה חושב ככה. היה בזה אמנם איזה מסע של תיקון – היחסים שלי עם המשפחה היו טיפה פחות ממושלמים, אבל אני שמח שלא יצא איזה מונולוג פסיכולוגיסטי־טיפולי שעוסק בפופיק של איציק (שבדרך כלל בהחלט מעניין אותי), ומרגיע ומשמח אותי שחלק גדול מהפידבקים הוא שזה אולי סיפור אישי שלי על המשפחה שלי, אבל שזה מדבר על בני אדם ועל החיים. והמוות.

וכאמור, קצת מוות לא יהרוג אותך

Yuval:

איך אתה מרגיש שזה משתלב עם הפרויקטים האחרים בתערוכה, הנפלאים לא פחות, של עמית ושל יאנה?‎

Itzik:

קצת חששנו בהתחלה, אבל אני חושב שזה משתלב באופן מאוד הרמוני. קודם כל שניהם מאיירים בחסד, אז הרמה של כל התערוכה אחידה 🙂 

Yuval:

זה נכון…

Itzik:

שלושתנו מדברים בכנות על הטראומה – סליחה על המילה הגדולה מדי – שאנחנו נושאים בחיים הרגילים למדי שלנו. עם יאנה ההקשר ברור באופן יותר מיידי – הסיפור שלה עוסק בסבא שלה שעבר את השואה, שרד, ונשאר כנראה (לא מכיר אותו, איש חזק ובריא ברוחו). ויש גם מעט דמיון חיצוני בעריכה ובהעמדה של העבודות שלה ושלי.

אבל גם הטראומה של הלינה המשותפת, רחוקה ככל שתהיה מהנאצים, שבה מטפל עמית, היא קשה: בדידות, פחד, אלימות, והיכולת לחיות איתם בהצלחה יחסית, הם נושאים אוניברסליים, אבל לתחושתי שלושתנו טיפלנו בהם בתערוכה הזאת עם מילה שאני מתעב אבל לא מכיר טובה ממנה, חמלה, כלפי הדורות שלפנינו, וכלפי עצמנו. ובנוסף, ברקע העבודה של עמית יש את היערות האירופאיים שתמיד הפחידו אותו, שזה כנראה המטען הגנטי, כי גם הוא דור שני, הוא רק לא ידע על כך רוב חייו.

חוץ מזה לעבוד עם אנשים שאתה אוהב מחבר הכל. וכשמתייעצים כל שעה, אחד עם השני עם השלישית איך לצייר ומה, ההשפעות מצטברות ‎

בדידות, פחד, אלימות, והיכולת לחיות איתם בהצלחה יחסית, הם נושאים אוניברסליים, שלושתנו טיפלנו בהם בתערוכה הזאת עם מילה שאני מתעב אבל לא מכיר טובה ממנה, חמלה, כלפי הדורות שלפנינו, וכלפי עצמנו

Yuval:

אז אולי שאלה אחרונה: בעוד שלעבודות של יאנה ועמית, נקרא כרגע יותר ״איוריות״ כמו שאנחנו אולי רגילים לחשוב על איור (וזה לא עניין של טוב או רע), אתה לקחת יותר חופש גם בפורמט וגם בחומרי הגלם. זו תערוכת איור מבחינתך? זה אומר משהו על המדיום? זה משנה בכלל? כי בכל זאת אנחנו בשבוע האיור, והתערוכה השכנה שלכם באתר – סססופרפארם – היא בכלל תערוכה של צורפות, ויש עוד לא מעט תערוכות בשבוע האיור שמותחות לגמרי את הגבול‎

Itzik:

שאלתי את עצמי את השאלה הזאת אתמול, והיום בבוקר פיני ליבוביץ׳ – המעצב התעשייתי הנהדר – שאל אותי גם הוא את אותה שאלה. אז השאלה במקום, ומסתבר שהיא עולה. התשובה מסובכת ומלאת סתירות, אבל זה בסדר מבחינתי.

כמו שידוע לכולנו איור, במובן הפשוט (או הפשטני) אמור לשרת משהו – נושא, טקסט, לקוח. הוא אמור להיות קומוניקטיבי ובהיר, ויש לו פונקציה בעולם המעשי. מצד שני הוא כלי ביטוי אישי, ושפת הדיבור שלו, גם אם לא תכניו, שאולה מעולם האמנות, אף שבעיקר מאמנות פיגורטיבית. אני חושב ששוליים הם מעניינים, והזליגה בין עולם העיצוב – שאיור הוא חלק ממנו – לעולם האמנות – שאיור הוא גם חלק ממנו – כבר מקובלת לגמרי די הרבה שנים, ולא אמורה לעורר הרמת גבה טהרנית. לא ניכנס עכשיו למושגים כמו רב־תחומיות וכל הקשקושים האלה, פשוט אומר שאמנם מעניין לדבר על זה, אבל שזה לא חשוב.

יצירה היא יצירה, איור הוא תחום מקצועי שהולך ומתחזק ויכול להרשות לעצמו לחיות עם שוליים אמורפיים ועם הגדרות לא ברורות. הוא כבר לא חסר ביטחון כמו לפני כמה עשורים כאן בארץ, ולכן מותר לו להתפרע ולבדוק כל כיוון. בלי לפחד. בקיצור – לא ממש אכפת לי אם עשיתי עכשיו עבודת אמנות או איור או כתיבה, אני מאייר שעשה עבודה לשבוע האיור, והכל בסדר

Yuval:

חותם על כל מילה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Itzik:

שכל הגוף כואב לי מלצייר קרוב לרצפה וקרוב לתקרה, זה הכי קרוב לאימוני כושר שעשיתי מאז שהתחלתי להבריז משעורי התעמלות בכיתה ה׳; שמאוד חשוב (ונעים) מגיל מסויים להפסיק להיות ציני ולהפוך לאירוני; שיש לנו מחר (22.11) שיח גלריה ושנשמח מאוד אם אנשים יגיעו כי יש לנו המון מה להגיד; ושלאייר (או לצייר או לכתוב או איך שתקרא לזה) זה הכי כיף בעולם, אז טוב מאוד שיש שבוע האיור, ושאני ממליץ לכולם להתחיל לאייר.

ובמובן תודה לך ולכל מי שבא לתערוכה

x סגירה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. רמה אמיר

    היה נכון לשלב מאייר מזרחי שחווה מעברה. יש דבר כזה במציאות של המזרחים, וחובה לתת לזה ביטוי.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden