כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מרטן באס במוזיאון העיצוב חולון. צילומים: שי בן אפרים

מרטן באס: מעצב, אמן, שחקן, תפאורן, קולנוען, בימאי, פילוסוף ואולי יותר מכל, סוג של רוקח

אחרי ששרף רהיטים, בראיון לרגל פתיחת תערוכת היחיד שלו במוזיאון העיצוב חולון, מרטן באס אומר שבעיצוב יש הרבה יותר לגיטימציה ליצור, וחושב שמומחים לאמנות הם צרי אופקים, ודאי בהשוואה להצהרות הפתיחות שלהם

במסיבת העיתונאים שהתקיימה עם המעצב ההולנדי מרטן באס, לרגל השקת מחבואים, תערוכת יחיד שמוקדשת לעבודתו במוזיאון העיצוב חולון (אוצרים: מרק וילסון וסו־אן ואן דר זייפ), אחת הנוכחות שאלה את באס בשבוע שעבר על ״העינוי הסיזיפי של האדם שנמצא בתוך השעון שבשדה התעופה סכיפהול באמסטרדם, וצריך לצייר ולמחוק את המחוגים דקה אחר דקה״.

ואמנם, מי שיגיע לטרמינל 2 בסכיפהול, יוכל גם הוא להתבונן בהשתאות בשעון ענק התלוי מהתקרה, שבתוכו דמות אדם הרושם ומוחק את מחוגי השעון בכל דקה ודקה מחדש. האיש שנראה במטושטש מבעד לזכוכית החלבית של פני השעון, לבוש בסרבל כחול, מצוייד במברשת צבע שחור, בדלי אדום ובמטלית צהובה – מחווה לאמן ההולנדי המודרניסט פיט מונדריאן. הוא מעלה כמובן חיוך על פניהם של העוברים ושבים, אך גם תמיהה – ממש כמו זו שעלתה במוזיאון – האם באמת יש שם מישהו?

השעון בסכיפהול הוא חלק מסדרת סרטי ״זמן אמיתי״ של באס, והוא מסונכרן לזמן אמת במקום שבו הוא מוצב. בסדרה שהחלה ב־2009 בס מעמיד את האדם במרכז: פעם הוא כלוא באורלוגין ופעם אחרת בקובייה של שעון דיגיטלי. בשעון ״המטאטאים״, שצולם באמצעות מצלמת רחף, שני פועלי רחוב מטאטאים במשך 12 שעות את המחוגים העשויים מערימות של אשפה.

באס הרגיע את הנוכחים במסיבת העיתונאים כשהסביר שאין בתוך השעון אדם אמיתי, ושזו טכנולוגיית הסרטה מתקדמת, המאפשרת לצלם דקה אחר דקה במשך 12 שעות רצופות. אולם, מעבר להסבר, נראה היה שהשאלה גם גרמה לו נחת: כיוצר, שערעור על תפיסת המציאות, על קודים קיימים ועל נורמות מקובלות הם חלק משמעותי בעבודתו, השאלה תמצתה בעבורו את העניין.

לשרוף את ההיסטוריה

באס הוא יליד גרמניה (1978) שגדל מגיל שנה בהולנד, בוגר האקדמיה לעיצוב באיינדהובן. הוא יוצר מ״זן אחר״, שמעולם לא חתר ליישר קו עם נורמות, זרמים או מגמות. בראיון לפורטפוליו הוא מבהיר שדבר בתפיסתו לא השתנה מאז שסיים את לימודיו: ״אני עדיין מחכה להיות מבוגר יותר וחכם יותר. בינתיים אני שמח בעשייה שלי כמו שהייתי אז, ומנסה לחיות וליצור באותה גישה שהייתה לי מלכתחילה. הכוונה היא שאני ׳מארגן׳ לעצמי סוג של בסיס קבוע, שממנו אני יכול ׳לקפוץ׳ למקומות בלתי צפויים, וזה מה שאני עושה. יש לי גם סדרות נמשכות־מתפתחות, שהן כמו ספרי המשך או פרקים חדשים בסיפור״.

שמו של באס פרץ לתודעה לראשונה בשנת 2002 בעקבות פרויקט סיום לימודיו באקדמיה באיינדהובן, שהיה חריג בעליל וגילם כבר אז את תפיסתו לגבי קודקס אסתטי. באס איתר פריטי ריהוט אנונימיים מתקופת הבארוק, שרף אותם וציפה אותם בדבק אפוקסי שקוף לשימור המרקם, תוך שהוא מנסח בעבורם מופע חדש ואגב כך קורא תיגר על ההתייחסות הקדושה כמעט שלה זוכים פריטים עתיקים.

מתוך הסדרות ״עשן״ ״ואם יש עשן״

הפרויקט שנקרא ״עשן״ עורר הדים מיידיים, ובין היתר משך את תשומת לבו של המעצב מרסל וונדרס, בעליו של סטודיו MOOOI, ששילב פריטים שרופים בתצוגה של הסטודיו בתערוכת הרהיטים במילאנו ב־2004. ההופעה במילאנו סימנה בעבור באס קרש קפיצה לזירה הבין־לאומית, כשהוזמן להציג בגלריה הנחשבת MOSS בניו יורק ולקח את אקט שריפת הרהיטים עוד צעד קדימה עם סדרת ההמשך ״אם יש עשן״ – סדרה שכללה פריטי ריהוט שרופים מפנתיאון הקלאסיקות, ובכלל זה עיצובים של גרט ריטוולד, גאודי או רנה מקינטוש, וכן אייקונים עכשוויים, דוגמת כורסה של האחים קמפנה.

״הייתה בכך העזה כי המשמעות הייתה ׳לשרוף את ההיסטוריה׳ ולהתחיל מחדש. מבחינתי הסדרה חוקרת את מושגי היופי והשלמות כפי שנתפסו לאורך השנים, וחותרת להציג פרספקטיבה אסתטית אחרת ולשנות תפיסות מקובעות. אני לא נצמד ולא רוצה להיצמד למוכר ולקיים ולא לדפוסים צפויים, אסתטיים ואחרים, ומה שמעניין אותי זה לבטא את הרעיונות שלי, להתקדם למקום חדש ולשנות. תמיד מפליא אותי שאנשים מתקשים עם שינויים, כי הרי מרביתם אוהבים את הטבע ומתפעלים ממנו למרות שהוא נתון לשינויי עונות ולהשפעות הזמן ונופו משתנה תדיר״.

הסדרה חוקרת את מושגי היופי והשלמות, וחותרת להציג פרספקטיבה אסתטית אחרת ולשנות תפיסות מקובעות. תמיד מפליא אותי שאנשים מתקשים עם שינויים, כי הרי מרביתם אוהבים את הטבע ומתפעלים ממנו למרות שהוא נתון לשינויי עונות ולהשפעות הזמן ונופו משתנה תדיר

״שריפת ההיסטוריה״, כפי שבאס מכנה זאת בגלריה MOSS, סימנה את מעמדו כיוצר ייחודי בסצנת העיצוב הבין־לאומית. בשנת 2009 הוא נבחר למעצב הצעיר ביותר שזכה בפרס השנה ביריד העיצוב הנחשב דיזיין מיאמי, ומאז הוא הספיק לשתף פעולה עם חברות מובילות כסברובסקי, דיור ולואי ויטון. עבודותיו נכללות באוספים הקבועים של מיטב המוזיאונים בעולם, כמו המומה בניו יורק או ויקטוריה ואלברט בלונדון, כמו גם באוספים פרטיים של שוחרי עיצוב בעלי יכולת. השנה, אחרי יותר מעשור של עבודה בשיתוף פעולה עם המפיק באס דן הרדר, שהיה מופקד על הצד הטכני־ביצועי, נפרדה דרכם של השניים ובאס יוצר היום בסטודיו משלו כשלצדו פועל צוות קטן.

אם היה אפשר לחשוב שלבאס יש סנטימנט מיוחד לסדרת ״עשן״, כזו שזיכתה אותו בתהילה מידית בראשית דרכו כמעצב צעיר, אזי מסתבר שדווקא לסדרת החמר שמור אצלו מקום חם. הסדרה כוללת פריטים צבעוניים שעשויים מחמר תעשייתי ומעוצבים בעבודת יד ללא כל תבנית, בדומה לעבודה חופשית עם פלסטלינה שחושפת את טביעת האצבעות של היוצר. ״אחרי ההצלחה של ׳עשן׳ היה קשה להישאר באור הזרקורים וגם לעבוד על משהו חדש. לא היו לי עבודות אחרות להישען עליהן ורעיון רהיטי החמר כבר היה קיים אצלי מזה זמן, אבל לא העזתי להתקדם איתו כי חששתי שהוא נאיבי מידי.

מאווררים, מתוך הסדרה ״חמר״

״בנסיבות שנוצרו אחרי הבאז של ׳עשן׳ זה נראה היה כנקודת זמן נכונה לעשות סוף־סוף את הצעד, והכול היה תלוי בסדרת הרהיטים שעיצובם הלא מושלם, המסורבל והפגיע, חפף את מה שהרגשתי באותו הזמן. בתוכי פנימה ידעתי שאני מוכרח להציג אותם כי זה היה אישי מאד, והתחושה שלי לגביהם ולגבי מה שאני רוצה לבטא באמצעותם הייתה חזקה מאד. העובדה שהם קצרו הצלחה הייתה מבחינתי אישור לכך שעשיתי משהו נכון״.

לא אקטיביסט

לכנות את באס רק מעצב, חוטא למציאות. גוף העבודות שלו מלמד שהוא גם אמן, שחקן, תפאורן, קולנוען ובימאי, פילוסוף; ואולי יותר מכל, סוג של רוקח שמוהל את כל הזהויות בעשייה מגוונת ומפתיעה, שחורגת מתפיסה מקובלת של עיצוב כמהות שעיקרה יצירת אוביקטים אסתטיים ופונקציונליים. לצד פריטי ריהוט ואוביקטים, ״המנעד הבאסי״ – כפי שהוא גם בא לידי ביטוי בתערוכה בחולון – כולל גם עבודות וידאו, מיצבים ומיצגים תיאטרליים. וכמי שלוקח וניזון מכל העולמות, גם כאן, כמו הסתייגותו מנורמות מקובלות ומקודים רווחים, באס מסתייג מהגדרות שנועדו לתייג או לקטלג אותו.

״הרבה פעמים אני נשאל אם אני מעצב או אמן ומה מניע אותי, אבל אני לא רוצה לתייג את עצמי לסגנון או לקטגוריה. מה שמניע אותי הם אתגרים שמשתנים כל יום. אני לא עובד על איזו ׳יצירת חיים׳, אלא מעדיף לקפוץ מפרויקט לפרויקט ולצקת לתוכו את התוכן המתאים שמייצר את ההיגיון שלו: כך אני יכול לשמור על רלוונטיות. לו הייתי עונה באופן קונקרטי על השאלה אם אני אמן או מעצב, הייתי אומר שאני פחות מתעניין בעיצוב ׳טיפוסי׳ ונע יותר לכיוון של אמנות, למרות שאני מאמין שבעיצוב יש הרבה יותר לגיטימציה ליצור מבאמנות. מומחים לאמנות הם צרי אופקים בהשוואה להצהרות הפתיחות שלהם, ומבחינתם הכול לגיטימי כל עוד אין ביצירות ממד של פונקציה או מסחריות, וכל עוד הם מיישרים קו עם סגנון, מסורת וכדומה. בעיצוב אין כאלה הגבלות וסייגים, ולכן אני מרגיש יותר חופשי לתת ביטוי אמנותי לרעיונות שלי״.

מומחים לאמנות הם צרי אופקים בהשוואה להצהרות הפתיחות שלהם, ומבחינתם הכול לגיטימי כל עוד אין ביצירות ממד של פונקציה או מסחריות, וכל עוד הם מיישרים קו עם סגנון, מסורת וכדומה. בעיצוב אין כאלה הגבלות וסייגים, ולכן אני מרגיש יותר חופשי לתת ביטוי אמנותי לרעיונות שלי

בניסיון להבין מהי המשמעות של עיצוב מבחינתו: אסתטיקה, פונקציונליות, יצירתיות, פואטיקה או דרך להביע עמדה, בחירתו נחרצת: יצירתיות. ״עיצוב, פירושו ליצור משהו, ויצירתיות פירושה להיות נתון למגבלות מסוימות, כשהעניין הוא איך מתמודדים איתן ואיך עושים צעד חדש קדימה בתוך עולם לא מוכר״, הוא מסביר. ״גם משמעות של עיצוב כדרך להביע דעה או עמדה מדברת אלי, מפני שלתפיסתי הוא פלטפורמה זמינה לכך. אבל היות ואני לא אקטיביסט אני מעדיף לא לנקוט במושג עמדה כל כך הרבה״. בהמשך לכך, באס גם מתייחס לצד הרגשי של עיצוב: ״הייתי שמח לו היה רק צד רגשי. החשיבה הרציונלית תמיד מפריעה ועומדת בדרך של כנות העיצוב ושל מהותו האמיתית״.

בעידן שמאתגר מעצבים עם חומרים חדשים וטכנולוגיות מתקדמות, עשייתו של באס מונעת מ״נושאי חיים״ שמעסיקים אותו ומאינטואיציות חזקות. ״לפעמים עבודה צומחת מנסיבות או מהקשרים מסוימים ולפעמים מתוך ׳דרייב׳ פנימי שלי ליצור משהו שנראה לי רלוונטי, ובכל מקרה, היא אף פעם לא מונעת מחומר או מטכנולוגיה. אלה נבחרים מאוחר יותר, אחרי שאני יודע מה אני רוצה לעשות. בדרך כלל העבודות דורשות טכניקות ביצוע מיוחדות ומורכבות, אבל הן בפירוש רק אמצעי לממש את הרעיון ובשום צורה לא מה שמניע אותו״.

כך לדוגמה, הסדרה ״כמעט שוויון״, שמתרגמת רישומים דו־ממדיים דמיוניים לסדרת רהיטים עשויים ברונזה, שניצבים על רגליים קטנטנות יחסית לגודלם ולכובדם ומעלים תהיות באשר ליציבותם. ״הסדרה נועדה לבחון את הלוגיקה של עובדות שגדלנו עליהן ובאה להוכיח שיש דברים שיכולים להתממש למרות שהם סותרים את מה שחשבנו שאנחנו יודעים. הברונזה היא חומר כבד, וכך גם חלקם העליון של הפריטים, אבל למרות הרגליים הדקיקות הם יציבים לחלוטין באמצעות משקל נגד שמשולב בתוכם״.

התערוכה ״מחבואים״ הגיעה ממוזיאון חרונינגר שבהולנד, ולצידה נפתחו שתי תערוכות נוספות: ״מכונות זמן״ המציגה 25  עבודות של מעצבים ישראלים העוסקות בזמן, ו״עובדים ביחד: עיצוב והנדסה״ שמציגה נקודות ציון ופריצות טכנולוגיות מתוך עבודתה של חברת דייסון. שמה המקורי, HIDE & SEEK (התחבאות וחיפוש), מיטיב לשקף שני קצוות שמאפיינים את באס, תעוזה וחמקמקות בעת ובעונה אחת. ״שני הדברים קיימים בי. אני מחפש את המקום הבא ומטבע הדברים רוצה להיראות ולהפגין נוכחות, ובה בעת מתחבא לעתים באמצעות משחקי תפקידים ש׳מעלימים׳ אותי. לפעמים אני מוחצן וראוותני ולפעמים רק רוצה להיות נחבא אל הכלים״.

״זמן אמיתי״

״באס הגיע לעיר!״

כך לדוגמה, בסדרה ״זמן אמיתי״, הבוחנת את ממד הזמן ואת שליטתו על החיים היום – כשהיא מגדירה מחדש שעונים באמצעות מיצג ושפה קולנועית – הוא נטל על עצמו את תפקיד הבימאי, כמו גם את תפקיד ה״עובד״ שמצולם בתוך השעון. במיצג ״באס הגיע לעיר״, סצנת קרקס שהוצגה ב־2014 בתערוכת הרהיטים במילאנו, הוא שימש כמנהל הזירה. כמשתמע משמו של המיצג, הוא סימן חזרה תיאטרלית של באס למילאנו אחרי חמש שנים שבהן הדיר את רגליו מהאירוע הנחשב, שמתקיים בעיר.

״יש לי יחסי אהבה־שנאה עם מה שקורה בתערוכה במילאנו. אני מסתייג מהמלאכותיות והזמניות שהיא מייצגת ויש לי ביקורת על הפיחות בערכו של העיצוב בעידן הלייקים, אבל אני גם לגמרי מודע ליצירתיות שנחשפת במסגרתה ולרב־גוניות המוכיחה שעיצוב הוא פלטפורמה שבה הכול יכול לקרות״. מבחינתו, אגב, הדברים אכן קרו, והמיצג המקורי הוכתר בתואר ״התערוכה הטובה ביותר״ של שבוע העיצוב באותה שנה.

בסופו של דבר, אין ספק שב־16 השנים שחלפו מאז הפציע בזירת העיצוב הבין־לאומית, הצליח באס להוכיח את עצמו כיוצר מיוחד, ייחודי ומסקרן, שמפתיע בכל פעם מחדש. בתוך כך, עם כל מוניטין היצירתיות שצבר, שעלול אולי ״להלחיץ״ עם חובת הוכחה בהמשך, באס לא מתרגש. ״מאז 2003 שואלים אותי מה החלום שלי לעתיד והתשובה שלי תמיד זהה: להיות מרוצה עם מה שאני עושה. אין לי איזו מטרת־על שאני חותר אליה. אני פשוט עובד צעד אחר צעד ועד כה אני שמח לאן שזה הביא אותי. כדי להמשיך לחדש אני מאמין שצריך להעז ולקפוץ לדברים שאינם בטוחים או ודאיים, והאינטואיציה כבר תגיד לי אם הם רלוונטיים או לא. זה אמנם תהליך מורט עצבים, אבל זו גם הדרך היחידה לעשות זאת״.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden