כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

ג׳ף קונס בסרט ״המחיר של הכול״ (צילומים: דוקאביב)

תג מחיר: איך יודעים כמה שווה יצירת אמנות

מי באמת מצייר את היצירות שג׳ף קונס מעתיק מאמני הרנסנס ואיך משפיעים מחירי העתק של שוק האמנות על האמנים ועל האספנים. קולנוע דוקאביב מציג בסינמטק את הסרט ״המחיר של הכל״, שמנסה להסביר את האנומליה של עולם האמנות

צבא קטן של ציירים צעירים כבש את הסטודיו של ג׳ף קונס. הם יושבים רכונים איש איש על עבודתו, ומציירים העתקים מוקפדים של יצירות מופת מתקופת הרנסנס. בשלב מאוחר יותר יצמידו לכל אחת מהתמונות גדולות הממדים כדור אלומיניום כחול מבהיק, שמשקף את התמונה שסביבו, כמו גם את החדר ואת המתבונן. כך קונס מכניס את הצופה לתוך העבודה, ומה מושך אותנו יותר מאשר להסתכל על עצמנו ולחשוב שאנחנו מרכז העולם?

זוהי אחת מסדרות העבודות המאוחרות של קונס, שיצאה מעולם פסלי האלומיניום העצומים שלו (כלב בלון, לב, ארנב) והפעם בשילוב עם ציטוטים מתולדות האמנות. קונס, עד לאחרונה האמן החי בעל העבודות היקרות ביותר – השיא נשבר במכירת יצירה של דיוויד הוקני בחודש שעבר – הוא שחקן מרכזי בקצה העליון של שוק האמנות לעשירים. קונס ועבודותיו הם שחקנים ראשיים גם בסרט החדש ״המחיר של הכל״, שמוצג בימים אלה במסגרת קולנוע דוקאביב בסינמטק תל אביב (כל שישי ושבת במהלך דצמבר), ובחודש הבא יוקרן בערוץ 8 של הוט.

בקצת יותר משעה וחצי הסרט מנסה להקיף את עולם האמנות בחיפוש אחר הנוסחה הסודית שלפיה אפשר לדעת כמה שוות יצירות אמנות. הבמאי נתניאל קאהן מבקר בסלונים של אספני אמנות, במרתפים ובאולמות של בתי מכירות פומביות ובגלריות יוקרתיות. הוא משוחח עם אמנים בסטודיו ועם אוצרים ומבקרי אמנות, ומנסה להבין מהי אמנות, למי היא מיועדת והאם יש בכלל קשר בין מחיר לאיכות. יש מי שיגידו שעבודות אמנות הן ״פרייסלס״, אי אפשר לנקוב במחיר מוחלט עבורן. ויש מי שיגיד שכוחות השוק הם הקובעים – למה שיש ביקוש יש מחיר.

ג׳ף קונס בסרט ״המחיר של הכל״ (צילומים: דוקאביב)

קונס, בחולצת כפתורים כחולה כהה, שנותרת ללא רבב, עומד במרכז הסטודיו רחב הידיים שלו, ומדבר למצלמה תוך הרהור פילוסופי, על השאלה אם מגע ידו ביצירות הללו (שעליהן שוקד צבא האסיסטנטים שלו) הכרחי כדי להפכן ל״שלו״. ״אני אחראי לכל פרט ולכל בחירה של צבע שנעשית כאן, כך שזה כאילו שאני נוגע בקנבס באופן פיזי. הרי באופן מטאפורי – המוח אומר ליד מה לעשות ממש כפי שאני אומר לאנשיי מה לעשות. כך שבסופו של דבר, זה ממש כאילו אני עצמי ישבתי פה וציירתי את הנקודה הזו״, הוא מנסה. השתכנעתם?

איך לעזאזל הוא עושה את זה

קונס הוא דמות שנויה במחלוקת בעולם האמנות. הגישה שלו – של ניכוס יצירות של אחרים והגשתן מחדש עם טוויסט מחוכם – זכתה ללא מעט ביקורת ואף כיכבה בכמה תביעות משפטיות בנושא זכויות יוצרים. אבל זה לא עוצר אותו מגריפת מיליונים בעבור עבודותיו; מכירת עבודות שטרם נוצרו, שנתיים מראש לפי הזמנה; ושיתוף פעולה מסחרי, לדוגמה עם חברת לואי ויטון, שהדפיסה על תיקיה יצירות ידועות של מאסטרים כמו ואן גוך ודה וינצ׳י, בחתימתו של קונס.

האם עבודותיו יפות? כן. מבריקות? כן, תרתי משמע. חלקן מבהיקות כמראה. האם יש משמעות לשאלה אם הוא מייצר אותן בעצמו או באמצעות פס ייצור? פחות ממה שנהוג לחשוב, כל זמן שעולם האמנות ממשיך להציג את עבודותיו במוזיאונים החשובים ואספנים ממשיכים לשלם עשרות מיליונים בעבורן. בשלב מסויים בסרט מישהו משווה את קונס ל״זאב מוול סטריט״ (ואף נאמר משהו על עברו כברוקר, לפני שהתפרסם והחל להתפרנס מאמנותו) – שכולם יכולים רק להסתכל ולשאול את עצמם ״איך לעזאזל הוא עושה את זה״.

לארי פונס, מתוך ״המחיר של הכול״. צילום: Luke Brawley

אבל לא כולם רוצים להיות ג׳ף קונס. מול הסטודיו־מפעל של קונס עולה כמשקל נגד ביקור הבמאי בסטודיו של לארי פונס – אמן בן דורם של וורהול וג׳ספר ג׳ונס, שנעלם מהמפה בעשורים האחרונים, אחרי שהחליט שהוא לא רוצה להמשיך לייצר את ״אותה אמנות״ שזכתה להצלחה, כדבריו, רק כדי לספק את דרישות השוק. פונס עומד ״לחזור״ בתערוכה מרשימה בניו יורק, ולקראתה הוא עמל. הסטודיו של פונס (Koons/Poons – השמות דומים כל כך, שאולי רק בזכותם הבמאי חשב על ההשוואה) שוכן בבית ישן ומרוט למראה, באזור כפרי שבו הדשא צומח פרא, ממש כמו שערו של האמן, ממש כמו ציוריו. למול המצלמה הוא טובל את ידו בצבעים הדשנים ומניח אותם במריחות חופשיות על הבד. הוא עובד באופן ייצרי וחושני, בגדיו מרובבי צבע ומראהו כשל נביא זקן, איש מעולם אחר, מזמן אחר, לעומת הדמויות המצוחצחות וצחות הידיים של שאר המרואיינים בסרט.

אמן נוסף שהצופים בסרט זוכים לראותו בעבודתו הוא ג׳ורג׳ קונדו, אמן מצויין שכמו פונס, אינו מוכר בארץ. יצרן בלתי נלאה של עבודות עצומות, קונדו מנהל דיאלוג בין־דורי עם פיקאסו, משלב ציטוטים קוביסטיים ומצליח לצקת הומור בריא בציוריו. ״אנשים אומרים לי לפעמים להאט את הקצב, כדי לא לפגוע במחירים של עבודותיי. אבל אתם חושבים שהיה יותר טוב אם מונה היה מצייר 3,000 עבודות פחות או פיקאסו היה יוצר פחות 500 עבודות? אמן לא חייב להצטיין בכל דבר שיוצא תחת ידיו, אבל אסור לו למנוע מעצמו ליצור״.

לעומת קונדו, נידקה אקונילי קרוסבי, אמנית צעירה ממוצא ניגרי בלוס אנג׳לס, מדברת על התפוקה האיטית שלה – 12 עבודות בשנה טובה. קרוסבי צעירה בהרבה מעמיתיה האמנים הגברים המרואיינים בסרט. היא אמנית שכבר פרצה והיא אף מדברת על הסכנה שבהתרפקות על מה שהשוק אוהב. ״אפשר לעשות עוד ועוד כאלה, אבל זו לא תהיה האמנות הכי טובה״, היא אומרת. במכירה של סותבי׳ס המתועדת בסרט עבודה שלה, שנמכרה לפני שנתיים בכ־60 אלף דולר, מגיעה למחיר של 900 אלף דולר – פי כמה מההערכות המוקדמות. האם זה טוב בשבילה? ממכירה פומבית האמן אינו מקבל כלום, זהו השוק המשני, שבו קונים מעבירים הלאה לקונים הבאים.

הספקולנטים נגד המוזיאונים

עליות מחיר תלולות מדי מעידות על האנומליה של השוק. מכך מרוויחים בעיקר ספקולנטים, כמו מי שהחזיק בעבודתה של קרוסבי שנתיים ועשה עליה סיבוב של 1,500%. בטווח הקצר הדבר עשוי להשפיע על הסטטוס שלה כאמנית נחשקת, שאספנים מתחרים על עבודותיה. רק בטווח הארוך ניתן יהיה לראות אם מחירי העבודות נותרו גבוהים. לא בטוח שזה מה שטוב לאמנים, שעבודותיהם הופכות בלתי ניתנות להשגה עבור אספנים רציניים ועבור המוסדות החשובים באמת – המוזיאונים, שומרי הסף של עולם האמנות.

״אני בא לאולמות המכירות כדי להיפרד״, אומר ג׳רי זלץ, מבקר האמנות המוערך של הניו יורק מגזין. ״המחירים בשוק הגיעו לרמות כאלה שהמוזיאונים אינם יכולים להשתתף במשחק, וכל יצירה שעוברת במכירה פומבית הולכת להיכנס לאיזה בית שאני והקהל לא מוזמנים אליו״. בעקבות המחירים המטורפים בשוק, המוזיאונים הפכו לתלויים באופן מוחלט בתרומות, או ביוזמות שבהן מעורבים האמנים עצמם – כמו במקרה של אסלת הזהב של מאוריציו קטלאן בגוגנהיים. מנגד, טוען סוחר אמנות המרואיין בסרט ש"זה ממש חשוב שאמנות טובה תהיה יקרה. אנחנו כתרבות מגוננים ושומרים רק על דברים רבי ערך".

האספן סטף אלדיס עם יצירה של אורס פישר. צילום: Luke Brawley

״יש אנשים שיודעים את המחיר של הכול אבל אין להם מושג על הערך של שום דבר״. אומר האספן סטף אדליס, אחד מכוכבי הסרט. אדליס, שעשה את הונו בתעשיית הפלסטיק, פותח את ביתו ברוחב לב ותורם תובנות ציניות ומחוייכות על השוק, שהוא נהנה לשחק במשחקיו. ״אני רוצה להחזיק באוסף 200 עבודות של 40 אמנים בלבד, יותר מזה אני לא יכול להכיל״, הוא אומר, ומגלה שחבר אמר לו פעם כמה זה נשמע דומה לברוקר שמנהל את תיק המניות שלו. אבל אדליס אינו ספקולנט. הוא אוהב אהבת־אמת את היצירות שהוא אוסף. בנקודה מסויימת בסרט הוא חושף אחת העבודות האישיות ביותר באוסף שלו, והקהל (בסינמטק תל אביב) מגיב בזעזוע קולקטיבי.

אדליס יודע משהו על מחיר וערך: לפני שנתיים תרמו הוא ורעייתו גייל ניסון חלק מהאוסף שלהם של אמנות עכשווית – 42 יצירות חשובות משנות ה־50 עד 2011 – בשווי המוערך ב־400 מיליון דולר, למוזיאון האמנות של שיקגו. זוהי התרומה הגדולה בהיסטוריה שקיבל מוזיאון, והיא לא הגיעה בלי תג מחיר משלה: ״הסכמתי לתרום כשהמוזיאון התחייב להציג את העבודות בתערוכת קבע למשך 25 שנה, ולאחר מכן לשלבן בתערוכות שונות במשך עוד 25 שנה״, מספר האספן, ניצול שואה בן יותר מ־90.

בנקודה זו אפשר לעצור רגע ולחשוב – למה זה כל כך חשוב לו? הוא הרי לא יחיה לראות את ההבטחה הזו מתממשת. אבל יש בתנאי הזה קסם: כך הוא זוכה להיות חלק מאחת התכונות הקריטיות שמיוחסת לאמנות – חיי נצח, לפחות ל־50 השנים הבאות.

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden