כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מרב מרודי מתוך הסדרה חיות פלסטיק (צילומים: מרב מרודי)

מרב מרודי מצלמת את תחושת הזרות

האמנית מרב מרודי חיה בברלין אבל מרגישה לא שייכת בכל מקום. בסדרת עבודות מרשימה שהיא מציגה בגלריה נוקס בנמל יפו (ובמקביל בבלוג הצילום של ווג), מצאה דרך פואטית לבטא את הזרות, שהיא גם משפחתיות מסוג חדש

Hagit:

הי מירב מה שלומך? איך ברלין בחנוכה‎?

Merav:

מואר 🙂

Hagit:

ואת לא מפחדת מחורף, אני מניחה…‎

Merav:

בשנה הראשונה ממש פחדתי, השקעתי כל יורו שהיה לי במעיל טוב. עכשיו אחרי שבע שנים התרגלתי כבר ואני אוהבת את שינוי העונות‎

Hagit:

את הסדרה ״חיות פלסטיק״ שאת מציגה בגלריה נוקס ביפו צילמת בקיץ? משהו במפגש בין הנוף והדמויות האנושיות וראשי החיות עובד מאוד חזק

צילומים: מרב מרודי

Merav:

הצילומים האלה קרו תוך השתלשלות אירועים. אני מרגישה שכמעט שלא הייתה לי שליטה על הדרך שהם באו לעולם. צילמתי אותם בסוף שבוע קסום ביולי – חגגנו יום הולדת עם חברים. מצאתי באייר בי.אנד.בי וילה על אגם בפולין, ובגחמה של רגע ‎הבאתי לשם את המסיכות, אני אפילו לא יודעת למה‎.

לא תכננתי לעבוד, אבל שחיתי באגם לבד והסתכלתי אל השמים שהקדירו פתאום באמצע יולי‎. היה כל כך יפה‎ שבהחלטה של רגע צעקתי לכולם שיבואו מהר להצטלם. ופתאום כולם – 12 איש – רצו אל קצה האגם, בחרו מהר מסכות ושניה לפני שהגשם ירד ובאה הסופה צילמתי את כולם מתוך המים‎. רק אחר כך כשהסתכלתי על התמונות הבנתי מה אני רואה‎

Hagit:

זה נשמע דרמטי כמו סרט. מה ראית שם?‎

Merav:

את כל החברים שלי, כולם מהגרים‎, כל אחד ייחודי, ממקום אחר ‎

Hagit:

לא רק ישראלים‎?

Merav:

לא‎. אבל המוצא כבר לא חשוב‎. הרגשתי שכולם שם כמו משפחה אחת למרות שכולנו ממקום אחר‎, וזאת המשפחה שלי עכשיו‎

Hagit:

זה משמעותי, הבחירה הזו ב״משפחה אלטרנטיבית״?

Merav:

מאוד‎. במובן מסוים כשאין לך ילדים, כשאת גרה במדינה לא שלך‎, השליטה היחידה שיש לך בעתיד שלך הוא בבחירה של האנשים שיהיו סביבך‎

מרב מרודי ואילן יונה בדיוקן עצמי זוגי (מתוך הסדרה hotel melancholia)

Hagit:

נקודה מעניינת. את מרגישה אחרי שבע שנים שזו מדינה ״מארחת״ ולא המקום שלך. זה מה שתכננת, שחשבת שיהיה?‎

Merav:

מעולם לא תכננתי להישאר בברלין. אני תמיד אהיה אורחת. אבל אני מרגישה לא שייכת בכל מקום‎, גם בארץ לא הרגשתי שייכת. אני לא באמת יודעת איך קורה שאנשים מרגישים שייכות ומהם התנאים שמאפשרים את זה‎

Hagit:

את חיה חיי נדודים בכל חייך הבוגרים, נכון?‎

Merav:

כן, זה נכון. אני חושבת שבגלל שגדלתי בערד ולא יצאתי ממנה הרבה אני מרגישה שהעולם הוא אין־סופי ויש לי אובססיה לראות כמה שיותר ממנו‎

Hagit:

ואז את מגלה שהעולם מצד אחד גדול ופתוח ומצד שני מקשה על תחושת השייכות. אם לחזור רגע לצילומים – יש הרבה זרות במפגש בין הגוף האנושי והראש של בעלי החיים‎

Merav:

אני לא מכירה הרבה אנשים שהחיים שלהם קלים. הגירה היא ללא ספק קשה. נדודים וחוסר שייכות הם כאב אין־סופי‎. אני חושבת שיש משהו טבעי שקורה למהגרים, הם נסגרים בקהילה שמגנה עליהם‎.

אני עוברת בשנה האחרונה תקופה לא קלה, אחרי טראומה אישית שקשורה גם לעולמי המקצועי ולמקום שלי בעולם, והכל מאוד דרמטי אצלי כרגע‎. הסדרה הזו היא חלק מהדרך שלי לצאת החוצה ולהתמודד עם האירועים שעברתי. במובן הזה הצילומים הם אסקפיסטיים. הווילה והימים שהעברנו בה היו קסומים כמו באגדות ילדים, אחר כך כשחזרנו הביתה היה קשה לחזור למציאות. הטיול לשם, החיבוק של החברים היה חלק מתהליך שיקום‎

Hagit:

החיות משמשות מטאפורה למשהו? משפחתי וחיות אחרות?‎

Merav:

כן, זה בדיוק משפחתי וחיות אחרות!‎ 🙂

מרב מרודי, סדרת הנערים שפורסמה לראשונה בבלוג של ווג

Hagit:

התוצאה מאוד חזקה. איך נוצר הקשר עם בלוג הצילום של ווג?‎

Merav: 

ווג פתחו בלוג לצלמים, כל אחד יכול לשלוח עבודות, אבל קשה להתקבל‎

Hagit:

והתקבלת‎

Merav:

כן! זה היה מאוד מרגש בשבילי. אני לא רואה את עצמי כצלמת אופנה אבל מאוד מעריכה את התפיסה הצילומית של ווג

Hagit:

באמת חשבתי לשאול איזה צלמת את? עשית כמה מעברים מעניינים‎

Merav:

שאלה טובה.‎ בדיוק ניסיתי להסביר את זה לפסיכולוגית שלי. אני רואה את עצמי כצלמת אובססיבית, שכל פעם נתפסת חזק על רעיון אחר. התחלתי כצלמת סטילס בקולנוע, אחרי שסיימתי את בצלאל היה לי מזל והשתחלתי לצילומים בעבור ההפקות בסטים‎ של קולנוע הוליוודי. זאת עבודה שאני עושה עד היום ומאוד אוהבת‎. 

דרך הסרטים הגעתי לאתרים של מפעלי תעשייה נטושים במזרח אירופה‎, וב־2006 התחלתי לצלם אותם באובססיביות – לחפש אתרים של העולם ההולך ונעלם הזה. לא ידעתי אם זה אמנות או לא, רק ידעתי שאני מאוהבת וחייבת לצלם כל הזמן‎. הייתי צעירה ולא פחדתי להסתובב במקומות האלה. אחר כך חזרתי לארץ לתקופה להקים את ״מיס יוז״, מגזין לאמנות‎ וארוטיקה. עברנו לברלין ב־2011, אחרי המחאה החברתית (עם בן הזוג האמן אילן יונה). ברלין היא בסיס שקל לצאת ממנו כל פעם למקום אחר – לארץ, לצילומי קולנוע

Hagit:

על מה את עובדת עכשיו?

 

 

מרב מרודי, ,סדרת אנשים והפוביות שלהם

Merav:

אני עובדת על כמה סדרות צילום במקביל, אחת מהן היא סדרה על פוביות‎ – אני מצלמת אנשים שמספרים לי מה הפוביות שלהם, ומציבה את הדיוקן לצד הדבר שמעורר בהם חרדה. אני ממשיכה גם את סדרת החיות – היא הפתיעה אותי כשהיא נולדה פתאום ואני לא יודעת מה יהיה כשהיא תגדל‎.

אני לא מנסה לעשות אמנות. אני מצלמת כל יום וחלק מהצילומים נוגעים במישהו או מישהי אחרת‎. בעיקר הייתי רוצה שהחיים יאפשרו לי להמשיך לצלם ולהתפרנס ‎מזה. אם זה אמנות או לא זאת לא החלטה שלי‎ – אני מצלמת מה שמעניין אותי ולפעמים זה נופל בקטגוריה של אמנות‎

‎Merav: 

בשביל הפרנסה אני עובדת הרבה בעבור שחקנים ושחקניות. בגלל שעבדתי הרבה שנים בקולנוע אני מאוד טובה בצילום שחקנים כך שיראו מתאימים לקולנוע‎. אני אוהבת במיוחד לעבוד עם נשים‎, ולהוריד את החרדה שיש להן מצילום‎. עם הזמן למדתי כמה נשים יכולות להיות אלימות כלפי צילום של עצמן וכמה קשה להן להשתחרר מול המצלמה ואני חושבת שהחוויה אצלי בסטודיו היא חוויה טובה

Hagit: 

יכול להיות שזה חלק מהקסם של סדרת החיות – ברגע ששמים מסיכה החרדה יורדת, והמצולמים הופכים לחלק מהטבע שסביבם‎

‎Merav:

זה בדיוק כך! זה די מדהים לראות את זה בפעולה‎. המתח שנוצר בסביבה שהיא טבע אבל לא טבעית לנו, הצילום שלא טבעי לנו, הזיוף של המסכות, שדווקא מאפשר להיות טבעיים‎. אני לא בטוחה שאני יודעת לנסח את כל מה שהצילומים מדברים עליו. אני חושבת שאם הייתי יודעת הייתי מעדיפה להיות סופרת‎

Hagit:

העברת את זה לא רע, והתמונות מדברות בעד עצמן. משהו שתרצי להוסיף לסיום?‎

‎Merav:

יש בי איזשהו רצון שהתמונות יעבירו מסר של אמפתיה לאחר. זה הדבר הכי חשוב שלמדתי בהגירה. את הופכת מאישה חזקה שיודעת להסתדר בכל מקום לתינוקת שצריכה עזרה בכל דבר קטן. זה מאפשר פרספקטיבה פחות אנוכית לגבי אנשים שעוברים ממקום למקום, בין אם מבחירה ובין אם לא

תגובה אחת

  1. יניב

    תמונות יפות ומרשימות!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden