כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

ניר סלקמן, מתוך ״שביר״ בגלריה גלוס

לכל האנשים ה״מושלמים״ שאני מצלם, יש את הצלקות שהם מביאים איתם

צלם האופנה ניר סלקמן מציג בגלריה GLOSS בתל אביב בתערוכה שתיפתח מחר (13.12) את ״שביר״, סדרת דיוקנאות של דוגמנים מצולקים בהשראת תקופת הרנסנס וסדרות הטלוויזיה כמו משחקי הכס, עם הדם שמשפריץ לכל עבר

Yuval:

הי ניר, מה שלומך?

Nir:

אהלן יובל, אני בסדר גמור! מתרגש מאוד 🙂

Yuval:

תערוכת יחיד ראשונה!

Nir:

כן! ממש מרגש! אבן דרך חשובה בקריירה, שהתחלתי לפני לא הרבה זמן

Yuval:

מה זה לא הרבה זמן?

Nir:

יחסית… אני מצלם כבר עשר שנים, אבל בהתחלת הדרך זה היה כתחביב/עיסוק נוסף במקביל לזה שעבדתי במשרה מלאה כמהנדס תוכנה. רק בשלוש/ארבע השנים האחרנות זה הפך לפול טיים ג׳וב. אז לא הרבה זמן יחסית

Yuval:

זה השלב שבו אני שואל: משרה מלאה כמהנדס תוכנה???

Nir:

חחחח – לגמרי – שינוי מטורף. אני יכול להגיד היום שזה נראה לי כמו החיים הקודמים שלי

Yuval:

איך זה קרה?

Nir:

השינוי? או זה שהייתי מהנדס תוכנה? 🙂

Yuval:

גם וגם

Nir:

השינוי זה תהליך של כמה שנים. התחלתי עם הצילום כתחביב, קיבלתי מצלמה חדשה ולמדתי בקורס צילום שהוביל לזה ש״העמקתי״ ולמדתי אחר כך עוד שנתיים צילום מקצועי בסטודיו גברא (שם אני מלמד היום, סגירת מעגל כזו). זה הביא להתעסקות בתחום ולאט לאט להבנה שזה הרבה יותר מעניין אותי, הדינמיות בעבודה, העבודה עם אנשים והיצירה! היה את הפחד של לעזוב את אזור הנוחות שלי וללכת אל החלום שהוא די לא נודע

ניר סלקמן, מתוך ״שביר״ בגלריה גלוס

ניר סלקמן. צילום: דפנה טור

Yuval:

ומהתחלה צילמת אופנה?

Nir:

זה היה תמיד התחום שעניין אותי: היצירתיות, העבודה עם אנשים מכל מני תחומים שמפרים אחד את השני ויחד יוצרים עולם חדש, יפה, סוג של פנטזיה. אני מצלם היום בעיקר אופנה אבל גם מה שנקרא צילום תדמית: אנשי עסקים, מנהלים בכירים, חברי כנסת וגם אנשים פרטיים שמגיעים אליי לתמונות טובות וגם קצת לשיפור הבטחון. נוחה לי וכיפית העבודה עם אנשים. לעזור להם להסתכל על עצמם דרך העין שלי כצלם. התגובות בדרך כלל מאוד מפתיעות ומרגשות, בעיקר כשמדובר באנשים פרטיים שלא רגילים להצטלם הרבה

Yuval:

בן כמה אתה? ובאיזה גיל התחלת לצלם כמקצוע?

Nir:

היום אני בן 40! התחלתי בגיל 36 בערך

Yuval:

אתה חושב שזה קשור לגיל, לבשלות, מה שאמרת מקודם: ״לעזור להם להסתכל על עצמם דרך העין שלי כצלם״?

Nir:

אולי קצת. אני חושב שזה קשור גם לאופי שלי, לתחושה הנינוחה שאני מנסה לתת לאנשים שבהם לעבור את החוויה הזו, הרגישות שלי לפרטים ולתחושות שאיתן הם מגיעים, וכמובן היכולת (טכנית וכשרון) בצילום שמצליח להוציא את היופי מכל אחד מהם

Yuval:

אז איך קרתה התערוכה?

Nir:

הרעיון עלה לפני כמה חודשים.

זה היה לי בראש הרבה זמן ורציתי לתת לזה ביטוי בצילום. כצלם אני נתקל הרבה פעמים באנשים שיש להם חלום כזה להיות יפים ולהיראות מושלם ולהיות דוגמנים ומפורסמים. אנשים בכל הגילאים וגם הורים לילדים שרוצים שככה יהיו הילדים שלהם.

בתור אחד שחי את העולם הזה, מצלם ומכיר אנשים, אני יודע שלא תמיד זה כל כך זוהר כמו שזה נראה ושלכל אחד מהאנשים היפים וה״מושלמים״ שאני מצלם, יש את הסיפור שלו. לכל אחד יש את הצלקות שהוא מביא איתו. והיופי הוא רק המעטפת, הוא כל כך אינדיבידואלי וכל כך שביר – זמני לחלוטין. וזו היתה המשמעות שלי לאידיאל היופי שאנשים מתארים לעצמם. ככה נולד הרעיון

Yuval:

איך קרו הצילומים?

Nir:

ניסיתי לחפש הרבה רעיונות, צילומים וציורים. כשהסתכלתי בעבודות מתקופת הרנסנס שמתי לב שבעבר היו מציירים אנשים מהמעמד הגבוה בבגדים יפים, תמיד היה להם זוהר בפנים והלבוש הוסיף לזה – אבל גם הרבה פעמים ציירו אותם קצת סמוקים, וזה היה מן חן כזה שלהם.

יחד עם הצוות שבניתי להפקה – בן קדר על האיפור, סיגל גרוס על הסטייל – בנינו לוח השראה. מצד אחד רציתי להעביר את תחושת היופי והשלמות ולכן בחרתי דוגמנים שיהיו צעירים ומאוד יפים, עור פנים מושלם ומבט חודר. הלבשנו אותם בבגדים יפים, מהודרים, כמו באותם ציורים. מצד שני רציתי שיהיו ״מצולקים״ – לתת לזה את הפרשנות שלי בדמוי סימנים אדומים של צלקות ומבטים עצובים/חלולים. היה לי חשוב שגם הצלקות האלה יהיו סוג של פוטוגניות, שייראו כמו באותם ציורים שראיתי פעם וישתלבו יפה עם אותו היופי שניסיתי לתאר.

ראיתי הרבה הפקות של אופנה עם אנשים פצועים, אבל שם קיבלתי את הצלקות והדם לפנים – כדי להרתיע; ככה הרגשתי. אבל פה, אני חושב, ככה לפחות ניסיתי וככה לפחות זה עובר לי, זה מצד אחד בועט בבטן ונראה כואב אבל מצד שני מאוד אסתטי ויפה

Yuval:

ופה העניין: כי גם המצולקים שלך נראים סופר אסתטיים, מושכים ופוטוגנים. איפה עובר הגבול?

Nir:

זה בדיוק מה שניסיתי להעביר: את התחושה שלנו כבני אדם, כקהל שרעב ליופי, שמעצם הכמיהה אנחנו קצת מפספסים את הסיפור, את השבירות. לדוגמה, גם כשאנחנו רואים טלויזיה היום, אני מרגיש שאנחנו קהל אחר מפעם. אנחנו רואים סדרות עם מוות ואלימות, ודם שמשפריץ לכל עבר (ראה ערך ״משחקי הכס״) ואנחנו מחכים לזה, מעריצים את זה!

הגבול הזה קצת הולך לאיבוד, כל אחד נותן לזה את המשמעות שלו ואנחנו מפספסים את עניין הזמניות של היופי, שזה דבר שביר, שמתחת מסתתרת אמת קצת שונה

Yuval:

ואיך נולדה התערוכה?

Nir:

כשצילמתי, לא חשבתי שזה יהפוך לתערוכה, לא זו היתה המטרה ולא חלמתי על זה. אבל אחרי שצילמנו, הרגשתי שיש פה משהו חזק, גם ויזואלית אבל גם עם מסר חשוב – ולא ידעתי איזה בית לתת לזה. זה שכב אצלי במחשב כמה חודשים טובים. ניסיתי לעניין בזה כמה ממגזיני האופנה פה בארץ, וזה כנראה היה קצת ״כבד״ להם.

לפני חודשיים בערך קיבלתי פנייה מבחור בשם אלכס, הבעלים של גלריה RAW ברוטרדם. הוא סיפר לי שהם מרחיבים את הפעילות שלהם ופותחים גלריה נוספת בתל אביב ומכוונים לפעילות בין־לאומית: הם רוצים להציג כל פעם במקביל שתי תערוכות של שני אמנים, אחד ישראלי ואחד ממקום אחד בעולם. זה כבר החמיא לי: אני מטייל הרבה בעולם ושואב המון השראה מצלמים גדולים אחרים ומנסה בכל הזדמנות שיש לי לצלם גם הפקות בחו״ל, גם כשאני נוסע לחופשה. אז הרעיון של הבין־לאומיות קסם לי.

כמו כל אמן, היה לי קשה בהתחלה למקד את הנושא שאני רוצה להציג, ולפגישה עם אלכס הגעתי עם המון עבודות שלי וקיוויתי שנוכל להציג את כולן ולהראות מלא דברים שאני עושה. חלק מהתמונות שהבאתי היו העבודות של הפרויקט הזה – שהוא מאוד אהב וקיווה להצליח למקד אותי ספציפית אליו. זה כמובן בילבל אותי בהתחלה, כמו כל אחד שבונה תערוכה וצריך מיקוד. פניתי לשגית זלוף נמיר, חברה טובה שלי ואמנית נפלאה שאוצרת תערוכות רבות, וביקשתי את עזרתה ועצתה. התשובה שלה היתה חד משמעית 🙂 והיא גם זו שבסופו של דבר אצרה את התערוכה שלי

Yuval:

תגיד מילה על הגלריה ועל האמנית השנייה?

Nir:

הצלמת השנייה היא אליס לוצ׳ינלי, צלמת איטלקיה שגרה ויוצרת היום ברוטרדם. היא מצלמת בעיקר אופנה ואופנת רחוב, לא מתעסקת רק עם דוגמנים ״טריוויאליים״ אלא מנסה להביא גם את האנשים הרגילים, כאלה עם סיפור מעניין כלשהו.

התערוכה שהיא מציגה במקביל אלי היא ״LADY CLARISSA״: סיפור של אישה אמידה שגרה בבית מפואר ולא יוצאת ממנו. אבל בכל בוקר היא מתעוררת, מתגנדרת ומתאפרת, לובשת את מיטב בגדיה בלי ציפייה למישהו מסוים שאמור להגיע ואז מחכה… גם כאן היא לא מצלמת דוגמנית רגילה כדי להעביר את הסיפור אלא בחור בלבוש אישה.

והגלריה – גלריה GLOSS – היא גלריה אחות לגלריה RAW מרוטרדם, הולנד. היא מתעסקת בעיקר באמנות הצילום ומציגה אמנות בין־לאומית לצד אמנים מקומיים מישראל. הגלריה היא גלריה חדשה שנפתחה לא מזמן והארוע שלנו הוא ארוע הפתיחה הרשמי. את הגלריה מנהלת בארץ טטיאנה שיפמן

Yuval:

אז מה, עשה לך חשק עכשיו לעוד תערוכה?

Nir:

לגמרי! תערוכה היא ארוע חגיגי וחשוב, לכל אמן אני מניח. כשיש מסר אז זה מוסיף אלמנט נוסף. תמיד חושבים על רעיונות חדשים ועל דרכים ליצור ענין, משהו חדש שאולי יוביל לאיזו תערוכה מצליחה 🙂

Yuval:

יפה! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

Nir:

בטח: אני קודם כל חושב שחשוב לדעת ולהבין שיופי לא אומר שהכל מושלם, יש הרבה רבדים ועומק בכל אדם – יש הרבה שכבות מתחת ולא הכל זוהר. ומעבר לזה – אני מזמין את כולם להגיע

2 תגובות על הכתבה

  1. זיו

    מקסים ומרגש, והתמונות יפהפיות בטירוף!

  2. אורנית

    ראיון עמוק שנעשה בצורה הכי כיפית וקלילה! השראה!!!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden