חובש את כל הכובעים: ספר חדש למאור צבר

אחרי שנים שבהן עיצב תלבושות לתיאטרון ולמחול, החליט מאור צבר שהוא רוצה ליצור משהו שיהיה רק שלו. סדרת כובעים בהשראת מאכלים שנאסר עליו לאכול בעקבות בעיות בריאותיות הפכה להצלחה בינלאומית והובילה להקמת מותג כובעי קוטור.

עכשיו, הוא חוזר לנקודת ההתחלה עם ספר הביכורים – ״רק אל תאכל את הכובע״, המפגיש בין כובענות לקולינריה, ונע בין ספר מתכונים, אלבום אופנה וספר אמן. הספר כולל 55 מתכונים של 30 שפים וקונדיטורים ישראלים, ביניהם חיים כהן, ישראל אהרוני, אבי ביטון ויובל בן נריה, ולצידם 60 כובעים שיצר צבר בהשראתם.

בצילומיו של תמוז רחמן מופיעות המנות לצד הפקות אופנה שבהן הכובעים מקבלים פרשנות חזותית חדשה, לעיתים כתרגום ישיר של המנה ולעיתים דרך הצבע, המרקם או הצורה. בין היתר הפכו לכובעים טרטר הבקר של חיים כהן, הגפילטע פיש של אבי ביטון, תבשיל הסלקים של ישראל אהרוני, הראמן של יובל בן נריה וטארט הלימון של אלון שבו. רולדין תמכה בהפקת הספר, וההכנסות ממכירתו מיועדות ללקט ישראל.

העיסוק באוכל המשיך ללוות את צבר לאורך השנים. ב־2021 עיצב לרולדין קולקציית מטריות אמנותיות בהשראת הסופגניות של הרשת, ובהמשך כובעים בהשראת קולקציית חנוכה 2025, שהוצגו בשבוע האופנה בתל אביב.

גם בלימודים וגם בתיאטרון תמיד מצאתי דרך לשלב כובע, ולאו דווקא במובן הקלאסי, אלא גם כאובייקט אמנותי או עיצוב ראש. אפילו לקחתי שיעורים פרטיים בכובענות. כשהחלטתי ליצור משהו משלי, הכובע הפך למדיום שלי

באותה התקופה החל להתגבש גם הרעיון לספר. הפרויקט הוקפא, וב־2025 חזר צבר לעבוד עליו ולחבר בין שפים וקונדיטורים לבין השפה שפיתח לאורך השנים. כך חוזר ״רק אל תאכל את הכובע״ אל הרעיון שממנו צמחה הקריירה העצמאית שלו – אוכל כחומר גלם לכובע.

אלא שהפעם נקודת המבט השתנתה. מה שהתחיל כפנטזיה אישית על מאכלים שאסור לו לאכול הפך לדיאלוג עם יוצרים מעולם הקולינריה. האוכל מספק את הטעם, המרקם והצורה; צבר מתרגם אותם לאובייקט לביש.

השפה התיאטרלית נותרה נוכחת בעבודתו. הכובעים שלו הם אובייקטים צבעוניים ופיסוליים, לעיתים הומוריסטיים, ומשלבים מלאכת כובענות מסורתית עם טכנולוגיות עכשוויות כמו הדפסת טקסטיל דיגיטלית, חיתוך לייזר והדפסת תלת־ממד.

ב־2021 קיבל החיבור בין כובענות לאוכל עוד ביטוי מוזיאלי בתערוכה ״הנשף״, שאצרה יערה קידר במוזיאון העיצוב חולון. צבר יצר במיוחד לתערוכה 15 כובעים בהשראת קינוחים, שהוצגו ב״חדר הקצפת והכובען המטורף״, לצד מגדלי מקרונים ועוגות של השף־קונדיטור אלון שבו.

על קו התפר

צבר, בן 47, סיים את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר בשנת 2003. כבר בתחילת דרכו בחר לפעול כמעצב עצמאי, אבל העבודה המשמעותית הראשונה שלו הייתה דווקא בעולם המחול.

״כילד רקדתי בעצמי, ולכן כשהתחלתי לעבוד כמעצב עם להקת המחול הקיבוצית זו הייתה מבחינתי סגירת מעגל. המשכתי לעבוד איתם כשמונה שנים, ובמקביל עיצבתי תלבושות ללהקות מחול נוספות ולהפקות תיאטרון״.

בהמשך עיצב תלבושות לתיאטראות הבימה, בית ליסין, החאן ובאר שבע, לצד עבודות בתחום המחול והאופרה. בין ההפקות שעיצב – ״רומיאו ויוליה״, ״הקומדיה של קלאנדרו״ ו״הר לא זז״, שעליהן זכה בפרסי התיאטרון בתחום עיצוב התלבושות.

״לקראת סוף התקופה הזאת הרגשתי שאני לא בא על סיפוקי. עשיתי פרויקטים גדולים, זכיתי בפרסים והייתי בשיא מבחינה מקצועית, אבל רציתי עוד משהו. רציתי ליצור משהו שהוא שלי לגמרי, שלא קשור לבמאי, לשחקנים או לאף אחד אחר״.

אז למה דווקא כובעים?

״כובעים הם משהו שתמיד עשיתי. גם בלימודים וגם בתיאטרון תמיד מצאתי דרך לשלב כובע, ולאו דווקא במובן הקלאסי, אלא גם כאובייקט אמנותי או עיצוב ראש. אפילו לקחתי שיעורים פרטיים בכובענות. כשהחלטתי ליצור משהו משלי, הכובע הפך למדיום שלי״.

אתה בעצמך חובש כובעים?

״חבשתי כובעים במשך הרבה שנים, אבל בשנים האחרונות קצת פחות. אני רוצה לשמור על השיער שלי ולמנוע התקרחות. אבל יש לי אוסף כובעים רציני שאספתי לאורך השנים מכובענים בכל העולם״.

ב־2013, בעקבות מגבלות תזונתיות שנכפו עליו בשל בעיות בריאותיות, יצר צבר את סדרת כובעי האוכל הראשונה. ״היו הרבה דברים שלא יכולתי לאכול. הכובעים היו מעין פנטזיה על כל מה שהיה אסור לי. זו הייתה הדרך שלי לבטא את זה באמצעות עיצוב״.

חשבת שיש לסדרה פוטנציאל מסחרי?

״בכלל לא. עשיתי את הכובעים בעיקר בשביל עצמי. פתחתי חנות ב־אטסי והעליתי אותם לאינטרנט, וזה התפשט כמו אש בשדה קוצים. התחלתי לקבל מיילים ושיחות מעיתונאים ומבלוגרים מכל העולם. אנשים מהודו, מדרום אפריקה, מאירופה ומניו יורק רצו לכתוב עליהם; הופעתי בבאזפיד ובמגזינים נוספים. הבנתי שכנראה עשיתי משהו נכון״.

החשיפה הבינלאומית הפכה את הפרויקט האישי לכיוון מקצועי חדש, וב־2014 הקים צבר את המותג הנושא את שמו.

איך אתה מגדיר את עצמך היום? אמן, מעצב אופנה או מעצב תיאטרון?

״אני נמצא בדיוק על קו התפר בין שלושתם. אני עוסק באקססוריז ובעולם ההוט קוטור. הכול אצלי נעשה בעבודת יד. אני לא מעצב כובעים שמיועדים בהכרח ללבישה יומיומית״.

רוב לקוחותיו נמצאים מחוץ לישראל, בעיקר בארצות הברית. הם מגיעים אליו דרך האינטרנט והרשתות החברתיות ומחפשים כובעים לאירועים מיוחדים, מגאלות ועד מרוצי סוסים. ״רוב הלקוחות שלי הן נשים, אבל מדי פעם יש גם גברים. היום אני עובד ישירות מול הלקוחות, ובמקביל נמצא בשלבים של סגירת שיתוף פעולה עם שואורום בלוס אנג׳לס. אני מקווה שזה יפתח אפשרויות נוספות לעבודה עם סטייליסטים ולקוחות חדשים״.

גם היום הוא ממשיך לנוע בין התחומים שליוו אותו מתחילת הדרך: תיאטרון, אופנה ואמנות. דווקא הבחירה בכובע כמדיום אחד אפשרה לו לנוע ביניהם ולהרחיב את גבולות העשייה שלו.