כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

נירית טקלה. צילום: עדי הררי

צבע מקומי: שלוש הצפיות של נירית טקלה

בתערוכת יחיד בגלריה חזי כהן נירית טקלה מפליאה לעבוד עם צבע, ומתארת את הסביבה הקרובה שלה ואת חיי העדה האתיופית בישראל, עם לא מעט ביקורת והתרסה

״אין לי עניין לרכוב על טרנד זה או אחר, למרות שאני יודעת שהעובדה שאני אישה ושחורה תואמת את הטרנדים החזקים היום בעולם האמנות״, אומרת נירית טקלה (33), שתערוכת היחיד שלה, שלוש צפיות, מוצגת בגלריה חזי כהן בתל אביב (עד 2.2). ״אבל בסופו של דבר אמן צריך להביא את עצמו, ואם לא יהיה בכך משהו אותנטי זה לא יחזיק לאורך זמן״, היא מבהירה שהיא מסתכלת לטווח הארוך.

למרות הצניעות הטבעית שלה, ההצלחה לא זרה לטקלה. עבודותיה נחטפו מהקיר כבר בתערוכת הבוגרים, כשסיימה את לימודיה בשנקר ב־2015, בבית הספר לאמנות בין־תחומית. ב־2017 זכתה עבודתה ב״פרס הפטיש״ במסגרת יריד צבע טרי, ונמכרה במכירה פומבית בניו יורק במחיר העולה על הרף העליון של ההערכה. ובכל זאת, לא מובן מאליו שכל 12 העבודות שמוצגות בתערוכה נמכרו סמוך מאוד לפתיחה. ניכר כי השוק מכיר ביכולותיה: היא קודם כל קולוריסטית מבריקה, שמשכילה לשלב משטחי צבע מנוגדים, היוצרים השטחה וגוף בו זמנית. היא מתארת את הסביבה הקרובה שלה ואת חיי העדה האתיופית בישראל, ויש בעבודותיה לא מעט ביקורת והתרסה.

חגית פלג רותם, עורכת האמנות של פורטפוליו, שאצרה את התערוכה בשיתוף עם שולמית נוס, מציינת את ייחודיותה של טקלה בשדה האמנות המקומי, בסגנון הייחודי שלה כמו גם באופן שבו היא לא נרתעת מהפוליטי. ״טקלה היא אמנית מגוייסת מטעם עצמה – התגייסות נדירה, שאפשר לראות אצל אמנים הערים בחריפות למציאות הסובבת אותם״, היא כותבת, ורואה בה ממשיכת דרכם הרחוקה (גם באופי הציור) של דייגו ריברה ופרידה קאלו – אמנים שעבודותיהם שירתו אג׳נדה פוליטית, מבלי שהדבר פגע באיכותן.

פערי דורות וחלוציות מזן חדש

העבודה שעל שמה נקראת התערוכה מציגה שלוש דמויות מבוגרות המתבוננות בחפץ מלבני המאיר את פניהן, והיא על טהרת הגוונים החומים והכחולים. טקלה מספרת שבשנים האחרונות הסמארטפון אומץ על ידי הדור המבוגר של יוצאי אתיופיה, והודעות קוליות הפכו לאמצעי תקשורת מרכזי. זאת, בניגוד לשנים עברו, שבהן ראו המבוגרים בסמארטפון בזבוז זמן.

עבודה אחרת מבוססת על סיפור עממי אתיופי ומתארת חמישה גברים סביב שולחן אוכל, בקומפוזיציה המזכירה את הקלפנים של סזאן, בעוד הטיפול באור מסגיר גם השפעות של קראווג׳ו. כאן משתמשת טקלה בגוונים רכים של צהוב וסגול ליצירת הרמוניה, שסותרת במידת מה את אופי הסיטואציה.

צילום: עדי הררי

שלושה ציורים מתמקדים בעיטורי הבדים האופייניים לבגדי חג באתיופיה (שם שהתה טקלה לאחרונה בשהות אמן), והיא ממקדת את המבט באימרות הצבעוניות של הבדים. בניגוד ללבן הבוהק של הבדים במציאות, טקלה בוחרת בגווני התכלת. בכלל, אין בציוריה לא שחור ולא לבן, רק צבעוניות הרמונית. מבחינתה, היא אומרת, ערימות הבדים הן מטאפורה לבני העדה הצעירים – חלקם מתפזרים לכל עבר, חלקם שומרים על קשר הדוק עם המסורת ואחרים נעים בתווך.

אחד הציורים שמושך תשומת לב בישירותו מתאר אישה האוחזת פרי הדר בידיה החזקות. זה הפורטרט היחיד בתערוכה שמתאר אישה ״אמיתית״ – שמה הוא ברטוקן, שפירושו באמהרית פרי הדר, וכל התכונות הטבות המיוחסות לו. בכך היא עושה מחווה לפורטרטים הקלאסיים, שנהגו גם הם להתייחס לשם או לתכונות הנושא בתמונה באמצעים דומים. בצורניות אפשר לזהות כאן עקבות של ציירים שפעלו בישראל טרום קום המדינה ועסקו באתוס החלוצי, דוגמת יוחנן סימון, ומתאפשרת קריאה מעניינת של דמות החלוצה החדשה.

העיסוק בהבטים הפוליטיים ניכר במופגן בשתי עבודות הניצבות סמוך זו לזו. באחת מתוארות שלוש דמויות גבריות בעירום מניפות את דגל ישראל, בקומפוזיציה המזכירה את הנפת דגל הדיו באילת. אחת הדמויות ישובה על כתפיה של השנייה והדמות השלישית תומכת מהצד. טקלה מסבירה כי הציור מייצג את הגאווה הלאומית של יוצאי אתיופיה: ״אני לא צריכה עוד להשתלב: אני חלק מעם ישראל. העדה האתיופית היא אחת מהעדות שמרכיבות את עם ישראל, וזה גם המקום שלנו״.

צילום: עדי הררי

את הדמות התחתונה היא ציירה בגוון כחול עמוק והיא מזוהה מבחינתה עם הרוחניות. היא מסמלת את הדור הקודם שנושא על כתפיו את הדור הצעיר שמצליח בחברה הישראלית. לצד האופטימיות הזו, העבודה הסמוכה עוסקת בשפיכת תרומות הדם של יוצאי אתיופיה – אירוע שזעזע את דעת הקהל במדינה ועורר את מחאת יוצאי אתיופיה. טקלה בוחרת בביטוי עדין ומציירת שלוש נשים שאוספות את דמי בני עמן מענני־דמים המטפטפים כמו גשם. הן נראות שלוות ושלמות עם עצמן, והאמנית מדגישה שהן באות מעמדה של כח וביטחון ולא מתוך התקרבנות.

״כביכול אפשר היה לצייר את זה כבר קודם, אבל דווקא עכשיו זה הרגיש לי נכון ורציתי להוציא את זה״, היא אומרת. כמעט כל הציורים בתערוכה נוצרו בפרק זמן של שבעה שבועות: ברוב המקרים זה נחשב לזמן קצר, קצר מדי אפילו, להעמיד תערוכה שלמה, אבל טקלה למדה על עצמה שהיא עובדת היטב תחת לחץ ולא נותנת לעצמה הנחות. מכאן, שהתערוכה היא שיקוף נאמן של הלך הרוח של האמנית ושל הנושאים שמעסיקים אותה בנקודת הזמן הנוכחית.

כשהיא נשאלת לגבי העירום בתמונות וכיצד הוא מתקבל בקרב בני העדה, הידועה בשמרנותה וצניעותה, עונה טקלה: ״אני לא רואה כאן עירום מיני. אין פה משהו סקסי או מפתה. חשבתי בהתחלה להלביש אותם בבגדים אבל לא הצלחתי להחליט על בגדים מתאימים, כי הבגדים הם בסופו של דבר כיסוי. חשוב לי דווקא להראות את העור השחום. אני חושבת שזה הרבה יותר חזק״.

בסופו של דבר היצירה של טקלה היא סך כל חוויותיה האישיות והעדתיות, מעובדות דרך הפריזמה האישית שלה, שכוללת בחירות יוצאות דופן והשכלה אמנותית ומעניקות עומק רגשי יוצא דופן. הטקסט האוצרותי כולל ציטוט שלה: ״בחוויה שלי אני חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. יחד עם זאת, ההסתכלות המדירה אותי ואת בני קהילתי על ידי חלק מהאנשים בחברה, מאפשרת לי להסתכל מבחוץ על החברה. אותה הדרה שאני חווה הופכת בעבורי ליתרון ומאפשרת לי להסתכל במבט מרוחק, מנותק וביקורתי על החברה, כמו להציב מראה בפני הסביבה״.

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden