כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

מיכל הלפמן (משמאל) וגל לוסקי, ״היסטוריה - עד גמר המלאי״

מיכל הלפמן עושה אמנות עם הגב אל הקיר

בתערוכה ״היסטוריה - עד גמר המלאי״ בגלריה זומר, מיכל הלפמן מספרת את סיפורה של גל לוסקי, שהבריחה סיוע הומניטרי לאוכלוסיה בסוריה, ויוצרת הקבלה בין פעולת ההברחה למעשה האמנות

Yuval:

בוקר טוב מיכל, מה שלומך?

Michal:

כמדי בוקר כמעט, חזרתי משיעור גאגא, שם מתחילה בעבורי שגרת הסטודיו‎

Yuval:

מדי בוקר? מרשים!‎

Michal:

עד כמה שניתן: הבנתי שהמחקר שמתרחש בשיעורי גאגא, מהווה כיול תודעתי למה שיבוא בסטודיו לאחר מכן באופנים ישירים יותר לעבודה שלי

Yuval:

מעניין. וזה גם קשור לעבודה שלך, שאני חייב להודות שלא יוצאת לי מהראש כבר כמה שבועות מאז שראיתי אותה לראשונה בגלריה זומר, וצצה ברגעים לא צפויים. מעבר למהות, שמיד נדבר עליה – ומן הסתם אי אפשר להפריד את המהות מהאופן שבו היא באה לידי ביטוי – אני חושב שאחד הדברים שהכי הרשימו אותי היה מנעד היצירה הרחב שהכנסת לעבודה: קולנוע וצילום, מחול ותנועה, אופנה ובגדים, עיצוב תעשייתי והדפסות תלת־ממד, עיצוב גרפי ותשומת לב ללוגו, מוזיקה כמובן‎

Michal:

הפעולה הקולנועית ממסגרת שני הבטים שמעסיקים אותי לאורך השנים, וקשורים זה לזה – העיסוק בחלל ובמרחב והעיסוק בגוף. אלו הן נקודות המוצא האינהרנטיות שלי, כששאר האספקטים שהזכרת כבר קשורים לתכנים הספציפיים שהעבודה הנוכחית גלגלה לפתחי.‎

מדפסות התלת־ממד לדוגמה, הופיעו כתוכן שבא מצד גל לוסקי, שעסקה בשנים האחרונות בהברחה של סיוע הומניטרי מאסיבי לאוכלוסיות סוריות, שסיוע כזה נמנע מהן על ידי השלטונות שם. באחת מהשיחות הרבות שערכנו בינינו, גל סיפרה לי על כוונתה להבריח לסוריה מדפסות תלת־ממד. בעבורי זה היה האות להכנס לפעולה מכיוון שהמדפסות יוצרות אוביקט, שזה ממד פעולה שיכולתי להתחבר אליו.

ביקשתי ממנה להדפיס קוביות משחק שמפרקות את המשפט we will not forgive we will not forget למרכיביו השונים, כך שגלגול הקוביות יוכל לאפשר מבט רפלקטיבי על הבטים שונים וסותרים ביחס למשפט המקורי. בשלב מאוחר יותר הפכה המדפסת לחלל וירטואלי, שמאפשר פשוטו כמשמעו את המצע לממד התנועתי בעבודה

Yuval:

בהקשר הזה, מתי ידעת שהמפגש עם גל יהפוך לעבודת אמנות? איך נוצר הקשר ביניכן?‎

Michal:

עוד לפני שהתוודעתי לגל, כבר עניין אותי לחשוב על דמותו של המבריח כמקבילה לזו של האמן. שניהם מתחילים בקריאה עירנית של השטח, אך בוחרים לנוע בתוכו כשהם מתווים נתיב פעולה סינגולרי שלא היה אפשר להבחין בו קודם לכן. שניהם עוסקים בפעולות של הסוואה, התוכן שהם מביאים איתם מפציע לתוך המרחב כאילו יש מאין.

עניין אותי לחשוב על דמותו של המבריח כמקבילה לזו של האמן. שניהם מתחילים בקריאה עירנית של השטח, אך בוחרים לנוע בתוכו כשהם מתווים נתיב פעולה סינגולרי שלא היה אפשר להבחין בו. שניהם עוסקים בפעולות של הסוואה, התוכן שהם מביאים איתם מפציע לתוך המרחב כאילו יש מאין

ההבדל בין שתי הפרקטיקות לא פחות משמעותי מהדמיון ביניהן: בעוד שהמבריח פועל בתוך ממד המציאות, האמן פועל בתוך מרחב סימבולי. כמו שקורה פעמים רבות, כשהתודעה ״סורקת״ טריטוריות מסוימות, הן מופיעות למולה ביתר בהירות, וכך קרה שנודע לי על גל ועל פעולתה שהייתה סודית עד לפני חודשיים. כשפניתי אליה לא היה לי שום מושג איזו עבודה תצא מהמפגש ואם בכלל.

גל היא כח טבע עצום, שופע וסוחף, והקושי היה למצוא את נקודת ההשקה המדוייקת בין ריבוא הסיפורים והתובנות שלה לבין שאלות שהעסיקו אותי והיו קשורות למחקר שלי, על היחסים הטעונים של האמנות עם מציאות שיש לה הבטים פוליטיים ברורים

Yuval:

מענין לחשוב על האמן כמבריח. אבל כמו שאמרת, אלו שני מרחבים שונים, ואחד הדברים שתמיד מעניינים אותי הוא המוטיבציה של אמנים, במיוחד כאלו שלעבודה שלהם נכנסים הבטים פוליטיים ברורים. ובמיוחד לאור מה שגל אומרת תוך כדי השיחה ביניכן: ״אמנים לא באמת מבינים את המציאות״… את מסכימה עם האמירה הזו? יש בכלל מי שכן מבין באמת את המציאות?‎

Michal:

האופק הפוליטי של האמנות לא קשור ב״פוליטיקה״ הישירה כפי שאנחנו מכירים אותה מהמציאות היום־יומית, האקטואלית. האופק הפוליטי של האמנות נמצא בדיוק באותה פעולה שהזכרתי ביחס למבריח, שהיא יכולת סריקה של המציאות ופעולה שמתווה אפשרויות תנועה חדשות בתוכה. כך נפתח הממד ה״רווי״ והנייח של ה״פוליטי״ ונחשב מחדש. כל יצירה שעושה חידוש בשפה מרחיבה את האפשרות שלנו להבין את המציאות ולנוע בתוכה.

אני חושבת שאמנים הם קוראים מיומנים מאוד של המציאות, ושהאמנות מאפשרת למשמע את המציאות מתוך פעולת מעקף. רק מתוך שאתה לכאורה מפריד את עצמך מהמציאות ומישירות השפה שלה, אתה יכול באמת לקיים אתה יחסים. כל קריאה של המציאות היא יחסית: להבין את המציאות לא אומר שאתה אוחז באמת לגביה. אולי הפוליטיקאים חושבים שהם אוחזים באמת…‎

Yuval:

לא אולי…

נכנסת במודע לשדה מוקשים

Yuval:

אני רוצה לחזור רגע למוטיבציה שלך, לאחת השאלות שאני אוהב לשאול אמנים: מה את רוצה – או היית שמחה – שיקרה למי שיבקר בתערוכה? שמה הוא יבין? ירגיש? יחווה? שמה יקרה לו שם? יום אחרי? ואני לא מחפש איזו תשובה גורלית ואמת אחת, אפרופו המציאות והאמת‎

Michal:

כשנכנסתי לפרויקט הנוכחי ידעתי שאני נכנסת במודע לשדה מוקשים. למה? כי היה לי רצון לבטא שאלות שהטרידו אותי באופן ורבלי, גולמי וישיר, מה שסותר את הדברים שאמרתי קודם לכן. האתגר שלי בעבודה הזו היה להחזיק את המקל בשני קצוותיו, כשבצד הנגדי לאותה ישירות נפתחת שפה סובלימטיבית שתפעיל אותו מחדש. אם אתה שואל למה הייתי מקווה – הייתי מקווה שהמהלך הזה יובן כעמדה מודעת, כשיחסי המציאות הקונקרטית והסובלימטיבית הם בלב העבודה

Yuval:

אחד הדברים שעניינו אותי תוך כדי צפייה, ומעניינים אותי גם עכשיו, הוא התסריט: עד כמה העבודה נאמנה למציאות, עד כמה הדיאלוגים מדוייקים, כמה עריכה זה עבר מהרגע שהיה לך את כל הטקסט, מרגע שהיו כל השיחות, מה נשאר בחוץ‎

Michal:

כל הטקסט שמופיע בעבודה לקוח מתוך ההקלטות המוקדמות שערכתי עם גל לאורך שנה של מפגשים. מתוך מלל רב מאוד הוצאתי את המשפטים שיחד הרכיבו את הנרטיב שענין אותי. הדיאלוג מתקיים בשני מישורים: האחד- בין גל לבין שותפה הסורי רסאן, שסובב סביב האקט שבו היא מגלה לו לראשונה, לאחר חצי שנה של עבודה משותפת, על זהותה הישראלית. כאן הסיפור מסופר לחלוטין מנקודת המבט של גל, ועל כן היא משחקת את עצמה בעוד שאת השותף שלה משחק יואב מימרן, ישראלי ממוצא סורי. מידת אמיתות הסיפור היא ביחס לנקודת המבט של גל והאופן שבו היא בוחרת לתאר את המציאות.

האקט שבו על מנת לגלות לו את זהותה היא חושפת בפניו את כרטיס הביקור שלה היה כנראה אמיתי. הרגע שבו בעבודה שלי היא מוציאה את כרטיס הביקור שלה הוא גם הרגע הראשון שגל חשפה, באמצעות העבודה, את הסיפור שלה החוצה לעולם, ואני אוהבת את הצמידות הזו. הדיאלוג השני מתרחש בין גל לביני, ובו אני יכולה להעיד שכמעט שלא התערבתי

Yuval:

אז אם לחזור להתחלה, איפה הגאגא נכנס לזה? איזה רובד הוא מכניס? למה היה לך חשוב להכניס לעבודה גם את התנועה? את המחול?‎

Michal:

בעבודה, באופן הכי רחב – מדובר על היכולת לנוע בתוך מצבים מאוד מגבילים. הגוף הוא הדבר הכי מיידי שעומד ברשות הפרט ובהיותו שכזה הוא אתר שבו יכולים להתממש באופן בלתי אמצעי גם דיכוי וגם שחרור. דיכוי: באמצעות מנגנונים חיצוניים שפועלים לצמצם את מרחב התנועה אך גם באופנים שבהם אנחנו מפנימים תודעתית את הצמצום, הזה גם אם הוא לא מופעל נגדנו באופן ישיר.

שחרור: מענין אותי המושג ״עם הגב לקיר״, ומידת החירות שיש לאדם בינו לבינו למשמע את הרווח הצר שאליו צומצם. ישנו דימוי שהולך איתי ובו תועד פורטינו סמאנו, ממנהיגי מלחמת האזרחים במקסיקו בשנות ה־20 של המאה הקודמת, כשהוא עומד עם הגב אל הקיר מול כיתת יורים. הוא מחייך ומעשן סיגר, והשמועה אומרת שמילותיו האחרונות לכיתת היורים היתה ״עכשיו אתם תמלאו את התפקיד שלכם, ואני את שלי״‎

Yuval:

וואוו, לא הכרתי את הסיפור הזה‎

Michal:

כן, זה לא סיפור ידוע. נחשפתי אליו כשהייתי סטודנטית והמורה שלי לפילוסופיה הראה לנו את הדימוי הזה שהופיע על כריכה של ספר. הוא שאל אותנו מה קורה כאן? מה הסיטואציה? זה רגע שבו צילום עיתונאי מתפקד כמו דימוי אמנותי, בכך שהמסתורין גדול מהגלוי, אך האמת לחלוטין מקופלת שם פנימה. בשניה האחרונה לפני שהוא גילה לנו, מישהו עלה על זה והצליח לקרוא מבעד לחיוך והסיגר‎

Yuval:

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?‎

Michal:

הסרט שעליו דברנו נעשה כבר לפני שנתיים. כל עוד גל והארגון שלה פעלו בסוריה לא הורשתי להקרין אותו בארץ. ישנה בתערוכה עבודת וידאו קטנה נוספת, והיא מבטאת את הפרספקטיבה שלי על הדברים ממרחק הזמן, גם אם לא באופן ישיר. יש בווידאו הזה את אותה הרקדנית, יערה מוזס, רק שהפעם היא מחזיקה בכד ריק: מעבר מהמדפסת המתקדמת טכנולוגית, היצרנית של אוביקטים, בחזרה לאוביקט שהולך איתנו משחר האנושות ובמהותו הוא ריק

צילום: גדי צחור

תגובה אחת

  1. רות אילת

    חיכיתי לשיח גלריה אבל כנראה שהוא לא יתקיים.
    אם זאת הריאיון שהונח כאן לפני ענה על לא מעט שאלות עקרוניות שהיו לי.
    תודה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden