״המעגל״ במוזיאון העיצוב: להזכיר שאנחנו חלק ממעגל החיים החד פעמי על כדור הארץ

חגית: בוקר טוב טליא וליאור, ברכות על התערוכה החדשה ״המעגל״ במוזיאון העיצוב חולון. אני סקרניתתתתת

טליא: וואו, גם אנחנו! לראות איך הקהל יגיב לתערוכה, אחרי שנתיים וחצי של עבודה עליה. זה הכי מרגש שיש

חגית: שנתיים וחצי זו באמת תקופה ארוכה לאינקובציה. הייתן צריכות להמתין שכל הפטריות יצמחו, שכל הביתנים המודפסים בתלת־ממד יגיעו לגודל מלא?

ליאור: תיארת את זה מעולה. היו פה תהליכים ארוכים והרבה רעיונות שהיו צריכים זמן להבשיל ולהתפתח

טליא: והיו גם כמה מלחמות בדרך.. אבל העיקר שאנחנו כאן

חגית: בהחלט. אבל באמת יש היבט של צמיחה במוצגים עצמם? לפי התיאורים לקראת הפתיחה – אני מדמיינת את המוזיאון כאיזו שמורת טבע משוגעת קצת, פארק היורה של עיצוב, טכנולוגיה ודמיון… בואו נתחיל בבייסיק: מה זה ״המעגל״, ומה הוא מקיף?

ליאור: וואו האמת שזה מאוד קרוב למה שכיוונו. הגלריה התחתונה היא בהחלט סוג של יער בתחושה. כל כולה פרויקטים שלוקחים השראה מהטבע או לחילופין משתמשים בטבע כמעצב שותף לתהליך היצירה. עיצוב שלוקח בחשבון את כל התהליכים ביצירה – החל מהחומר ודרך הייצור שלו ועד האופן שבו האובייקט מסיים את תפקידו. שזו בעצם הייתה הפריזמה דרכה בחרנו את המוצגים בתערוכה. אובייקט במקרה שלנו יכול להיות מוצר, בגד, אלמנט אדריכלי וכו׳

טליא: המעגל היא תערוכה שבגדול עוסקת בלהחזיר אותנו להבנה שאנחנו חלק ממעגל החיים, כאן על כדור הארץ. אנחנו חלק ממערכת סגורה אז כדאי שגם נעצב את המוצרים, בגדים, בתים וערים שלנו ככה. היא מציעה לנו לעצב תחת עקרונות הטבע וגם להעיז לדמיין עתיד טוב יותר, כזה שנרצה באמת לחיות בו ולהעביר אותו לילדים שלנו.

חגית: זה מקסים ואוטופי, גם אם כל כך רחוק מהמציאות שלנו (של רובנו…). עוד לפני שנמשיך בתיאור התערוכה ומרכיביה, תציגו את עצמכן, כל אחת לחוד ואיך נוצא הקשר לעבודה המשותפת?

ליאור: ליאור חרמוני, מעצבת תעשייתית בהכשרתי, בחמש השנים האחרונות מנהלת את ספריית החומרים ע״ש אהרון פיינר עדן, שזה למעשה אוסף החומרים של מוזיאון העיצוב חולון; ובוגרת תוכנית העמיתים של מרכז השל – תוכנית למנהיגות סביבתית. שם הבשיל הרעיון לתערוכה. ובאופן כללי וגם ספציפי, אמא לשלושה ילדים חמודים (לרוב)

טליא: אני טליא ינובר, אדריכלית, מעצבת, מרצה בחוג לארכיטקטורה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה ואוצרת. ליאור ואני מכירות עוד מהתקופה שעבדתי כמעצבת התערוכות הפנימית של מוזיאון העיצוב חולון. כשהכרנו ידעתי שנעשה יחד משהו מתישהו. הרגשתי שאנחנו משלימות אחת את השניה איכשהו ותמיד מאד הערכתי את הידע וההעמקה שלה בתור מנהלת ספריית החומרים.

כשהיא הזמינה אותי להצטרף למסע הזה יחד איתה, ידעתי שזה הרגע. אנחנו לא מסכימות על מלא דברים, וזה לא פחות מנפלא לתערוכה כל כך מורכבת שדורשת שהמסר יצא בצורה מאוזנת גם לקהלים מקצועיים וגם לקהל הרחב

חגית: נעים מאוד. בואו ניכנס לעובי הקורה – לא סתם הזכרתי כאן הדפסות ופטריות 🙂 אתן באמת החלטתן לאתגר את המערכת, ומספריית החומרים הפלגתן למחוזות הפיתוח הכי מתקדמים של ביו־טק, חומרים גנרטיביים (בעולם האמיתי) ותעשיות מיחזור. ואף הכנסתן את החומר החי הזה למוזיאון

ליאור: תהליך המחקר לקראת התערוכה היה כל כך מעניין, כי יש פה בארץ המון חברות שעוסקות בכל מה שקשור לחדשנות בנושאי הסביבה, היה ממש קשה לבחור. נציין לדוגמה את הפגישות המרתקות עם מעבדת MTRL בטכניון, והפרויקטים שנעשו עם מכון ויצמן. הרגשתי שאנחנו מגיעות למחוזות סופר מעניינים

טליא: ועל הכנסה של חומרים חיים לתוך מוזיאון צריך ראיון נפרד, כי מדובר בתהליך כל כך מורכב. וגם על איך מעצבים תערוכה תחת עקרונות העיצוב המעגלי. רונה זינגר, שעיצבה את התערוכה, בהחלט עמדה מול אתגר לא רגיל. הרבה יותר מחשבה על היום שאחרי התערוכה

שמלה צומחת משורשים, בוסתן מהמעבדה

חגית: בואו דברו בדוגמאות – מה מציגות? מי הכי מוזר? איפה הכי הופתעתן?

ליאור: מבחינתנו מוזר זה הטופ 🙂 טוב אז קודם כל, מציגות את כל שדות העיצוב: יש פרויקטים באדריכלות, עיצוב מוצר, עיצוב טקסטיל ואופנה, תקשורת חזותית ומיתוג, עיצוב אפליקציות ומשחקים ועיצוב שירות

טליא: הכי מוזר בעיני זה טרריום עם אורגניזם בשם רירית, שמוצג כמחשב של שולחן עבודה עתידני. הוא מוצג כחלק מעבודה ספקולטיבית של דניאלה רוחאס ונמרוד ג׳ק אליעזר. יש גם שמלה שלא נתפרה אלא צמחה לתוך תבנית בצורתה הסופית והיא עשויה משורשים.

הכי מעמיק ומחקרי זה הבוסתן שנעשה במעבדת MTRL על ידי עופר אסף וכל צוות המעבדה. פרוייקט מוזמן שמיוצר בהדפסת תלת־ממד מאדמה מקומית. הוא יוצר אקוסיסטם סביב עץ פרי, ומזמין ציפורים, פטריות, דבורים ועוד יצורים, להתכנס סביבו וגם מגן על העץ מפני אקלים קיצוני. זו עבודה שבכל פגישה איתם נפלה לי הלסת

חגית: אני רק אצטט כותרות מתיאור התערוכה: ״גלריית הפליאה״, ״מעבדת ים יבשה״, ״חיים חד פעמיים״ – פואטיקה. עכשיו תתרגמו בבקשה למה שרואות בשטח

״גלריית הפליאה״ היא היער שלנו, חלל חשוך וכמעט מדיטטיבי, שמבקש להוריד מגננות ולהזכיר שאנחנו חלק מהטבע. ״חיים במעגל״ מציגה את העיר כפריזמה לחיי היומיום המעגליים. יש שם משהו מהכול – ממכונית ואופניים ועד נעליים או מברשת שיניים

ליאור: המוזר שלי – שהוא גם מהפרויקטים האהובים עלי, זו שקית זבל מטאיוואן. לכאורה מוצר גנרי, שהקשר שלה לתערוכת עיצוב מוטל בספק. אבל היא מסמלת מבחינתי רגע בזמן שכולנו שותפים לו. בטאיוואן זיהו את הרגע הקריטי הזה והחליטו להניע שינוי התנהגותי מהפכני – שאשכרה עבד

חגית: מה מיוחד בשקית הזו?

ליאור: בטאיפיי בירת טאיוואן, זורקים אשפה רק בשקיות ייעודיות, שהעירייה מוכרת בסופר השכונתי. עלות השקית היא עלות הפינוי והטיפול בה. מכיוון שאין פחי זבל עירוניים ברחובות העיר, הדרך היחידה להיפטר משקית הזבל היא להמתין למשאיות הזבל שעוברות ברחוב בערב, והתושבים יורדים וזורקים את הזבל ישירות למשאית. כדי להכריז על בואן, המשאיות מנגנות נעימה קלאסית 😊 השיטה הזו, שהיא סוג של עיצוב שירות, הפחיתה את כמות הפסולת הלא ממוינת בעיר ב־64%

טליא: גלריית הפליאה היא היער שלנו, חלל חשוך וכמעט מדיטטיבי, שמבקש להוריד מגננות ולהזכיר שאנחנו חלק מהטבע. קראנו לה גלריית הוואו, ביננו לבין עצמנו. ״חיים במעגל״ מציגה את העיר כפריזמה לחיי היומיום המעגליים. יש שם משהו מהכול – ממכונית ואופניים ועד נעליים או מברשת שיניים. בתוכה יש גם חלל שלם של מעבדת הפאד לאב משנקר, עם שבעה פרוייקטים אינטראקטיביים, שמנסים להמחיש למבקרים מה חיות ואורגניזמים במרחב העיר מרגישים בעזרת החושים שלהם

ליאור: יש כריש לוויתני בגודל אמיתי (שפיסל אמנון זילבר), בתערוכת ״ים־יבשה״ שמתקיימת בחלל המעבדה

טליא: ב״חיים חד פעמיים״ אנחנו נפגשים עם הנושא החם – כלים חד פעמיים. סוקרות את הנושא, מאיך כל זה התחיל, דרך תרבות הצריכה המוגזמת ועד לפתרונות שיכולים להיות מותאמים לשימוש באמת חד פעמי, אבל שלא נשאר איתנו לנצח.

את החלק הזה אצרו צוות ספריית החומרים – טל בכור וניקול קצב. וזה ממש חלק מעניין בו תראי דברים שאני מבטיחה לך שלא היה לך מושג לגביהם

ליאור: פרדוקס החד־פעמי

חגית: אני כבר מרגישה אשמה. איך מתמודדות עם זה שנושא התערוכה מושך לכיוון פדגוגי, אם לא נזפני ממש?

ליאור: התעסקנו עם השאלה הזאת לאורך כל העבודה על התערוכה. וזו אחת הסיבות שבחרנו להציג בעיקר פתרונות נגישים, שיושבים על קשת שלמה של אפשרויות

טליא: זה בול מה שאנחנו לא רוצות שיקרה. המטרה היא להפוך את חרדת האקלים והאשמה של כולנו למסע חיובי בין פתרונות. להציג את הקיים והאפשרי ולהפוך חרדה לתחושה של מסוגלות דרך חוויה מעוררת השראה וסקרנות. להוריד מגננות וליצור חיבור מאד ראשוני וחושי לטבע… אחרי זה שכל אחד יתחבר למה שהוא מתחבר. צעד צעד

ליאור: אני חושבת שהתערוכה רחוקה מלהיות נזפנית, ודווקא נמצאת במקום מאוד מקבל, סבלני ומאפשר ובעיקר מניע לפעולה (או לפחות כך אני מקווה)

חגית: ברמה החווייתית, דווקא בלי לקרוא את התוויות – אנשים יוכלו להבין את הדברים? יהיה רגע כזה של אהה!

טליא: יש לנו עבודה מרגשת שיצר גלעד רוזנקוף, ״סולרפאנק ישראל״, שעוזרת לנו לדמיין עתיד שבו טבע, טכנולוגיה, עיצוב וקהילה מתחברים ממש כאן בארץ ישראל. אם נדמיין את זה נוכל לבנות את זה! זו המטרה של התערוכה – לאפשר לנו לדמיין

ליאור: פרויקט ״המיטומבה״ של מאיה ארזי ומירב גזית, שעוסק בתעשיית האופנה והבזבוז העצום שלה, בהחלט עושה אפקט ויזואלי חזק

טליא: ניסינו לייצר מגוון של חוויות ויזואליות וחושיות, שלא דורשות תיווך. יש עבודה של דנה כהן, שפורצת בצורה פיסולית בעלייה לגלריה העליונה; יש עבודה אינטראקטיבית של אולגה סטדניוק, שנועדה למבקר אחד בכל פעם, ומספקת רגע מדיטטיבי ומאוד לא סטנדרטי בתערוכת עיצוב; ויש שלל מקומות להצטלם בהם 😊

חגית: איך התמודדתן עם הפער בין הוויז׳ן ההייטקיסטי של חברות פינטק שפגשתן לבין הצורך להציג מוצגים נגישים, פיזיים שניתן לראות ולהבין?

ליאור: דווקא שם לא היה קושי גדול. אני חושבת שהחיבור למוזיאון העיצוב היה להרבה מהחברות האלה מפתיע וחדש, אבל אחרי קצת דיוקים וליטושים יצאו פרויקטים מרתקים

טליא: קודם כול, בחרנו בפינצטה מה להציג. יש הרבה פרויקטים חדשניים ומצוינים שפשוט אינם מתאימים לתערוכה שפונה לקהל הרחב, וזה ממש בסדר. לעומת זאת הפרויקט של חברת ווטרג׳ן, לדוגמה, נראה במבט ראשון כמו בר מים מעוצב, ורק כשמבחינים שהוא כלל אינו מחובר לתשתית מים, נחשפת החדשנות שלו: הוא מייצר מי שתייה מהלחות שבאוויר! מבחינתנו, זה היה פרויקט שחייב להיות בתערוכה

חגית: ההתלהבות שלכן ניכרת וסוחפת. אני מתפתה לשאול על האסקפיזם המסויים שזה סיפק לכן בתקופה הקשה כל כך של המלחמה?

טליא: העבודה על התערוכה מילאה אותי בתחושה של שליחות בתקופה מאוד קשה, ברמה האישית והמדינית כאחד. לאצור תערוכה שבאמת מנסה לעשות משהו טוב במדינה שלנו – זו באמת המתנה הכי גדולה שהייתה לי, כדי לעבור את השנים האחרונות. חוץ מהמשפחה שלי כמובן

ליאור: זו לחלוטין הייתה נקודת האור שלי בתקופה האחרונה, לקום כל בוקר ולעבוד על התערוכה הזו – הכניס לחיי הרבה תקווה ואופטימיות, ורצון לפעול ולהאמין שיכול להיות פה טוב יותר

חגית: ואי אפשר בלי שאלות קשות: איך קרה שיוצרים בינלאומיים כמו סטודיו ננדו הבינלאומי וסטודיו MVRDV ההולנדי מציגים בישראל היום? היו תקלות בתחום הזה?

ליאור: נתקלנו בהרבה מאוד סירובים, אבל גם בהרבה שאלות ענייניות. לא מעט יוצרים בינלאומיים היו מאוד סקרניים לגבי המצב כאן, וגם היו תמימי דעים לגבי הערכים של התערוכה, אבל בסופו של דבר החליטו לא להשתתף, כי חששו מהעליהום התקשורתי שהם עלולים לחטוף

טליא: היו בהחלט אתגרים בנושא, ונלחמנו על זה, כדי שזו באמת תהיה תערוכה בינלאומית, למרות התקופה. קיבלנו הרבה לא והרבה התעלמויות ואפילו שיחות שהתחילו ונפסקו במפתיע, כי יוצרת או יוצר קיבלו המלצות מסביבתם לא להציג בארץ, פן יתקלו בתגובות שליליות, שיפגעו בהם ובעסקים שלוהם. אחרי הכול, סטודיו לעיצוב הוא עסק שנבנה על מכירות, והצגה בישראל יכולה לפגוע ביוזמות. זו המציאות. מהצד השני יש יוצרים כמו סטודיו מישר טרקסלר, שהציגו במוזיאון מספר פעמים והם פשוט מכירים ורואים מעבר לכותרות

ליאור: גם סטודיו TERRAFORM 1 הניו יורקים היו מאוד בעניין, וסטודיו MVRDV הבינלאומיים שמחו להשתתף

טליא: והצלחנו לעקוף את זה בכל מיני דרכים – הכיסא של סטודיו ננדו מגיע מתוך אוסף מוזיאון העיצוב. עוד דוגמה זה נעליים של חברת בלנה הישראלית, שיוצרת חומרים חדשניים, שיודעים להתכלות בקומפוסט תעשייתי. יש להם שיתוף פעולה עם סטלה מקרטני

ליאור: הבנו שמיוצרים זרים לא תבוא הישועה, וזאת אחת הסיבות שיזמנו לא מעט פרויקטים מיוחדים שייחשפו בתערוכה לראשונה 😊

חגית: אז זה המקום לשאול אם יש לכן תקווה ואופטימיות – שמי שיבואו ויחוו את התערוכה יצטרפו לאיזו תנועה של שינוי? תמיד יש תחושה שבמצבי חירום (שזה תמיד, בשנים האחרונות) זו פריבילגיה מיופייפת להתעסק בשאלות של איכות הסביבה. וכאן אתן באות בקריאה – שזה לא יידחק מהיום־יום שלנו

ליאור: חלום שלי, חגית. ברצינות. בעיקר הייתי שמחה שתתחיל פה שיחה חדשה על מה זה עיצוב טוב. או יותר נכון – רענון של הערכים שמגדירים מה הוא עיצוב טוב. ואגב, לא צריך להצטרף לתנועה. מספיקה לי מחשבה מקדימה על מה אנחנו צורכות, איך אנחנו צורכות, מה אנחנו דורשות מהאנשים שמנהלים את החיים שלנו כאן, ואיך אנחנו מתייחסות למרחב שלנו

טליא: אני אשמח אם מי שרוצה לבחור אופציות טובות יותר, יקבל פה קצת ידע איך להתחיל. מה הצעד הראשון. משם המסע יכול להתחיל

חגית: זה חלום משותף, אני מאמינה. למרות שטיפוסים כמו גרטה ת׳ונברג גורמים לאנשים מהיישוב ללכת לקנות ערימת כלים חד פעמיים ובקבוק מיצפז

ליאור: בדיוק! צריך יותר אנשים יצירתיים ואופטימיים ופחות כועסים

טליא: ולזכור שזו לא ממש שיחה על איכות הסביבה. זו שיחה על עתיד החיים שלנו כאן על הכדור הזה

חגית: נכון. מה תאחלו לעצמכן / לכולנו לשנה החדשה?

טליא: אני מאחלת לכולם לעשות טוב ושיהיה טוב

ליאור: אני מאחלת לכולנו נחת, שקט, שיגרה טובה, שנוכל נהל שיחות אמיתיות, כנות וטובות על העתיד שלנו. ושנוכל לשבת מתחת לעץ בשלווה אמיתית, ולהסתכל על קרני השמש עוברות מבעד העלים

---

המעגל
אוצרות: טליא ינובר וליאור חרמוני
מוזיאון העיצוב חולון, רחוב גולדה מאיר 6.
פתיחה: 10.9.26, נעילה: 30.3.27