כל מה שחשוב ויפה
עבודה של מיה נקאג׳ימה (צילום מ״ל)

טאבולה ראסה: אמנים מציירים במחברות ילדות

האוצר גיא מורג צפלביץ׳ מציג את המהדורה השנייה של ״פושטית״ - פרויקט בהתכתבות, שבו הזמין אמנים מכל העולם ליצור במחברות בית ספר סטנדרטיות - בתערוכה טאבולה ראסה, המוצגת בגלריה על הצוק נתניה עד 6.4

בהתחלה היה לי רק רעיון משוגע: לאצור תערוכה שתציג את מיטב האמנים שאני מעריך ואוהב את עבודתם; כאלה שמציגים במוזיאונים הנחשבים ביותר, אבל תוך עקיפת הממד הכלכלי שמניע את שוק האמנות. במלים אחרות: לעשות תערוכה בלי כסף.

קניתי חבילה של מחברות. ישבנו בבית אשתי (האמנית קרן שפילשר) ואני, והכנסנו את המחברות למעטפות חומות, שכתבנו עליהן באותיות דפוס של ילדים: ״פושטית״. בכל יום ניגשתי לדואר, ושלחתי חבילת מחברות למקומות רחוקים בעולם. למחברת צורף מכתב :״שלום, אני גיא מישראל…״ תודו שזה נשמע כמו התחלה של בדיחה (או של עוקץ ניגרי). זה התחיל בתור ניסוי. כמה מעטפות באמת אקבל בחזרה? רציתי להוכיח לכולם שבעזרת כישרון, דף נייר, ראש, לב וזוג ידיים, הכול יכול לקרות״.

נעמי בוהלמן (צילום מ״ל)

רוברט דויטש (צילום מ״ל)

איציק רנרט (צילום מ״ל)

התערוכה טאבולה ראסה, המוצגת בימים אלה בגלריה על הצוק בנתניה (עד 6.4) היא התערוכה השנייה במסגרת פרויקט ״פושטית״ – מיזם אמנותי חינוכי בין־לאומי מתמשך. ה״פושטית״ היא מחברת רגילה בעלת עטיפה חומה בגודל A5, שהייתה במשך שנים רבות המחברת הסטנדרטית של בתי הספר בישראל. זו שכולנו השתמשנו בה (עד דור שנת ה־80 לפחות), כל ילד וילדה ישראלים, מיומנו הראשון בכיתה א׳ ועד לבגרות. כיום בידן המחשב והשפע, כשהשוק מוצף במחברות צבעוניות, ממותגות, מקושטות בהדפסים מגוונים, המחברת הפשוטה נדחקה הצידה, וייצורה בארץ כמעט נפסק.

הפרויקט מנסה לפתוח אשנב אל הקסם של תקופה פשוטה יותר וצרכנית פחות, ובד בבד לבדוק עד כמה הקסם הזה מתחבר למציאות העכשווית, אגב שימוש בחשיבה או כלים חדשניים. מטרתו להזכיר לקהל את הפלא הגדול ביותר של האמנות – העובדה שאפילו ממחברת ״פושטית״ ניתן לברוא עולם ומלואו. בה בשעה, הוא מציע מודל מרענן ליצירה קולקטיבית, בין־תחומית ואוניברסלית, המאגדת יוצרים רבים מרקעים שונים, ומבטלת היררכיות מקובלות בשדה האמנות.

במסגרת הפרויקט, קיבלו את המחברות מאות אמנים מן השורה הראשונה ויוצרים צעירים ומבטיחים מ־50 מדינות, בצירוף בקשה להכין בהשראתה יצירת אמנות, ללא כל הנחיות נוספות. להטביע את חותמם בכל דרך שימצאו לנכון על ידי שימוש במוצר שהפך לאחד הסמלים של חדגוניות, שגרתיות ובנאליות. התוצאות שזרמו בחזרה מרחבי הגלובוס היו יוצאות דופן ומפתיעות באיכותן ובמקוריותן. היו מי שהפליגו עם המחברת אל מחוזות הדמיון, היו שהפכו את המחברת ליומן אישי, או התרפקו על ילדותם, בעוד שאצל אחרים המחברת הפסיקה להיות מחברת, הופשטה מהמציאות, והייתה למשהו אחר, משהו סמלי או לחומר ממשי ליצירה.

נאדין וולק. צילום: דב שכטר

מארק אולריקסון (צילום מ״ל)

התערוכה הראשונה בפרויקט NOT-BOOK הוצגה בבית העיר בשנת 2013, וכללה כ־350 יצירות. במהלך הצגתה ביקרו בתערוכה כ־50 אלף צופים. בתערוכה הנוכחית, ״טאבולה ראסה״ מוצגות עבודות נבחרות של כמאה ועשרים אמנים שהשתתפו בפרויקט על כל שלביו, במדיומים שונים: ציור, פיסול, וידיאו, אנימציה, מיצבים ועוד, אשר הצליחו להפיח חיים משלהם בלוח החלק. חלק מהיצירות הופיעו בתערוכה הראשונה וחלקן הגיעו ארצה לאחריה ומופיעות בתערוכה זו לראשונה. על מסך התלוי בחלל מוצגים צילומים של דב שכטר שתיעד כ־5,000 דפים – מכלל היצירות שהגיעו לפרויקט.

בחלל הכניסה תלויות עבודות חופשיות, שאינן בפורמט של מחברת. במרכז החלל ״תא ווידוי״, יצירה שהותאמה לתערוכה על ידי האמן אבינועם שטרנהיים ובתוכה יכולים הצופים לשבת ולכתוב במחברת וידוי אישי. החלל התחתון בגלריה מסודר ככיתת לימוד ומוצבים בו שולחנות בית ספר ישנים, מחופים בפרספקס ובהם מחברות ויצירות בתלת ממד.

בין אלה המיצב של האמנית מרים כבסה ״השולחן של ליסה״, שיצרה במיוחד לתערוכה זו. המיצב עשוי משולחן בית ספר משנות החמישים, אותו צבעה כבסה בשיטת ״ציור הנשימה״ שלה, ועליו מחברת, צבועה גם היא, עליה כתבה האמנית מספר משפטים, אך היא הפוכה על השולחן ולא ניתן לקרוא את שכתבה. על הקירות מסביב לחלל זה מוצגות מחברות ממוסגרות, שכל אחת מהן פתוחה בדף ספציפי.

רואו זאנג. צילום: נטע אלונים

מיה נקאג׳ימה (צילום מ״ל)

בין העבודות החדשות שהגיעו לפרויקט בשנים האחרונות יש שתי יצירות קונספטואליות של יילן זנג ורואו זאנג, זוג אמנים סינים החיים בימים אלו בברלין ומשמשים אסיסטנטים של האמן הסיני הגולה Ai Weiwei. בתערוכה מוצגת גם יצירתו של המאייר הגרמני הידוע רוברט דויטש, שאייר שיר ילדים גרמני ישן ובו ילדה המתעללת בסבתה – מריצה אותה במקומות מסוכנים עד שבסוף מגיע שוטר וגוער בילדה.

עוד יצירה מיוחדת היא של האמן האיטלקי־אמריקאי הריאליסטי הנחשב ניקולה וראלטו, ״עצוב אבל נכון – סיפור על זמן״. העבודה נוצרה בעקבות השיר Sad but true של להקת מטאליקה, אותו כתב האמן במחברת לצד ציוריו.

האמנית הגרמנייה נאדין וולף לקחה איתה את המחברת בשיטוטיה בברלין ורשמה בעפרון וקו עדין סצנות אורבאניות שבהן נתקלה בדרכה לצד דימויים מסרטי מדע בדיוני כמו אי־טי ומלחמת הכוכבים. בתערוכה משתקף עושר התרבויות כשער לאין־סוף נקודות מבט אנושיות, שיכולות להוות בסיס לשיתופי פעולה ולחיבורים אמיתיים בין אנשים.

רוברט דויטש (צילום מ״ל)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden