כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לפורטפוליו

ספרו לנו על פרויקטים חדשים ומלהיבים. ליצירת קשר ולפרטים נוספים – hi@prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אתגר קרת ואסף חנוכה, סמטאות הזעם

אסף חנוכה: פעולת היצירה היא בדיוק כמו לעוף מתותח

22 שנה אחרי שיצא לאור, ״סמטאות הזעם״ של אתגר קרת ואסף חנוכה יוצא בהוצאה מחודשת. ״כנראה שזו תקופה לא טובה להיות עסוק בעצמך״ אומר חנוכה, שהתבשר בשבוע שעבר על זכייתו בפרס דוש לקריקטורה לשנת 2019

Yuval:

הי אסף, בוקר טוב. ומזל טוב כפול, על ההוצאה המוחדשת של סמטאות הזעם (הוצאת זמורה) ועל פרס דוש לקריקטורה לשנת 2019. כבוד!

Asaf:

תודה רבה!‎

Yuval:

במה נתחיל? בפרס או בספר? ‎

Asaf:

בספר‎

Yuval:

זורם. אז מה קרה ש־22 שנה אחרי ההוצאה לאור המקורית החלטתם להוציא אותו לאור במהדורה מחודשת ולהוסיף שני סיפורים?‎

Asaf:

אתגר ואני מחפשים כבר הרבה זמן הזדמנות לשוב ולשלב כוחות. כשמיכל פז־קלפ העורכת הגיעה עם היוזמה להוציא מחדש את סמטאות הזעם קפצנו על ההזדמנות. סמטאות הזעם מלפני 22 שנה הוא שיתוף הפעולה המשמעותי הראשון שלי בעולם הקומיקס. למדתי הרבה מהעבודה עם אתגר, מהדרך שבה הוא חושב על סיפור ועל ההמחשה החזותית שלו. לסיפור שסוגר את הספר המחודש, ״הפעם הלפני אחרונה שירו אותי מתוך תותח״, הגעתי קצת זקן וקצת סדוק, אבל עם יותר ניסיון. המפגש המחודש הזה הוא הסתכלות נוסטלגית על איך היינו פעם וחשבון נפש של מה קרה מאז‎

אסף חנוכה. צילום: Stéphane Mahot

אתגר קרת ואסף חנוכה, סמטאות הזעם

Yuval:

ו־22 שנה אחרי: כשקראת אותו שוב, וראית את האיורים, מה לדעתך משאיר אותו רלוונטי גם ל־2019? או אולי השאלה היא גם מה השתנה אצלך באופן שבו אתה יוצר קומיקס?‎

Asaf:

הדבר המרכזי שהשתנה הוא שהיום אני מצייר פחות קווים. כשאני רואה את העמודים שאיירתי בגיל 20 אני רואה בדיוק את האמנים שהערצתי אז והשפיעו עלי. קצת יותר מידי. עם השנים התגבשה שפה חזותית שמסתירה טוב יותר את ההשפעות השונות. ויש עוד הבדל, אני חושב, שקשור בהומור ובשילוב שלו בטון של הסיפור והצגת הדמויות. הייתי בן 20 מאוד רציני וכבד. לא פלא שציירתי קומיקס כל הזמן. הדמויות רציניות ואפלות, קצת נוקשות

לשאלת הרלוונטיות, באמת שאני לא יודע

Yuval:

אתה יודע, כשקראתי עכשיו את הספר מחדש, לא באמת זכרתי את רובו: כל סיפור ניסיתי לחשוב אם הוא חדש או מפעם. והיה רק רגע אחד שבו מצויינת הפעולה להשאיר הודעה על המזכירה, שצחקתי ותהיתי אם הקוראים הצעירים יותר יבינו בכלל מיהי אותה מזכירה… אז הגיעו העמודים האחרונים ופתאום נכנס שם קצת צבע, והבנתי שאני במשהו חדש. רוצה להגיד משהו על הכניסה של הצבע? למה זה היה לך חשוב?‎

Asaf:

הסיפור האחרון מתאר מערכת יחסים בין מנהל קרקס לבין אדם קשה יום, שאותו הוא משכנע להפוך לתותח האנושי. כשאתגר שלח לי את הסיפור הזה אהבתי אותו ומיד דמיינתי את עצמי בתור התותח האנושי. תוך כדי עבודה על הסקיצות אתגר לוהק כמנהל הקרקס.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יש משהו בסיפור הזה שמתמצת את מערכת היחסים שלנו, והחלומות על קומיקס ועל אומנות בכלל. פעולת היצירה היא בדיוק כמו לעוף מתותח: מאמץ עצום בשביל כמה שניות בעננים, גבוהה מעל השגרה, במקום שבו הכל נראה אחרת. השימוש בצבע בנקודה הזאת בסיפור מסמן את רגע השיא שבו התותח האנושי הוא לשנייה גיבור על שעף מעל העננים, ומיד אחרי מתרסק למטה את המציאות

Yuval:

אז בוא נחבר את זה רקע לפרס דוש ולריאליסט שאתה מפרסם מדי שבוע בעשור האחרון בכלכליסט. גם שם אתה מפנה את תשומת הלב לרגע אחד בשגרה, ומעניין אותי לשאול איך אתה רואה את הקשר בין תחילת הקריירה שלך כיוצר קומיקס לבין הרגע הזה הנוכחי‎

Asaf:

התחלתי ממקום מאוד מורעל. הגישה היתה קומיקס או כלום פחות או יותר. אבל כמו כל יוצר אני רוצה להיות מובן, להצליח לתקשר ולהתקבל. פרס דוש מרגש במיוחד, כי מעבר למחווה שאומרת ״אנחנו מבינים אותך״, אני מתכתב לא מעט עם שרוליק, הדמות שיצר דוש, בטור שלי בעיתון. שרוליק, שנוצר בשנות ה־50, היה סמל לתקומה ולתקווה חדשה. היפוך של הקריקטורות האנטישמיות.

הדמות שלי בריאליסט היא ממורמרת ומהורהרת. יש פער גדול דורי וקונספטואלי, כנראה גם אידאולוגי, בין הדמויות. אבל העובדה שדיאלוג כזה יכול להתקיים משמחת כי זה אומר שיש בעיתונות הישראלית מסורת של איור דמויות. ויש גם השראות הרבה יותר קרובות, כמו הטור של דניאלה לונדון דקל שיש בו אומץ ושנינות שתמיד גורמים לי לחשוב מחדש על העבודה שלי

Yuval:

היא באמת משהו! אבל אם בוחנים את מה שקורה בעולם מבחינת אומץ, קשה להגיד שהמצב מזהיר, שבכל שבוע אני שומע על איזה כלי תקשורת מרכזי כזה או אחר שמצהיר שהוא מפסיק לפרסם קריקטורות פוליטיות, או בכלל. זה משנה אצלך משהו בנושאים שאתה רוצה לטפל בהם?‎

Asaf:

אכן תקופה קשה לחופש הביטוי. התקשורת נאבקת על מקומה. מדאיג מאוד. עדיין לא נתקלתי בצנזורה אבל אולי זה קשור גם לצורת העבודה שלי. אני לא עוסק בפוליטיקה באופן ישיר רוב הזמן, וכשזה קורה, פעם בכמה חודשים, אני פוגש את הצונמי הטוקבקיסטי שמסביר לכולם מה הם צריכים לחשוב ואיך להתנהג

Yuval:

נכון שזה לא באופן ישיר, אבל נדמה לי שפעמים רבות זה נמצא שם. אם יורשה לי רגע גם לצטט אל חבר השופטים של פרס דוש, הם כותבים שהעבודות שלך ״נוגעות בהוויה המקומית מתוך זווית ראייה אינטימית ומשפחתית, המקבלת משמעות חברתית־אקטואלית ונעה בין הריאליסטי לסוריאליסטי. יצירתו מצטיינת באיכותה הגרפית ובצבעוניות מחושבת ומתוחכמת המדגישה את המסר הסיפורי״. כלומר גם הם ראו בזה משהו חברתי ואקטואלי (מעבר למחמאות המוצדקות!)‎

Asaf:

הגדרת הטור מהתחלה היתה אוטוביוגרפית. לא טור דעה ובטח שלא טור על פוליטיקה. לא התחום שלי. כתבתי על נושאים אישיים ומשפחתיים. הנושא היה מה קרה לי בדרך מהמטבח לסלון. בשנה האחרונה משהו השתנה. הרגשתי את זה בטור ״בכל זאת אחים״ שבו דמותי לא מופיעה בכלל, דבר שמנוגד לכללי המשחק של אוטוביוגרפיה. בטור הזה הטקסט מתאר עתיד דמיוני שבו משתנה המשטר בישראל, ובאיורים רואים את הדיוקן של הרצל מתפרק ומשתנה. להפתעתי בכלכליסט החליטו לקדם את אותו לעמוד השער.

היו גם טורים אחרים שעסקו בחופש הביטוי או בחוק הלאום, מזווית אישית. אני חושב שהסיבה שהתחלתי להשתמש בטור אישי בשביל לדבר על בעיות גדולות וכלליות במקום על בעיות קטנות ואישיות היא שהמציאות סביבי השתנתה. דברים שהיו יציבים ובטוחים נסדקים, יש שני שבטים מסוכסכים שמקצינים, הקבוצות המוחלשות והמוזנחות ומושפלות, וכשהזעם שלהם מתפרץ כולם מוציאים את סרגל המוסר ונותנים להם ציונים. הרגשתי שאני לא יכול להמשיך להרהר על משהו שראיתי בחלון בזמן שהבניין כולו קורס. כנראה שזו תקופה לא טובה להיות עסוק בעצמך

Yuval:

כן… אולי זה גם חלק ממה שעניין אותי, איך סמטאות הזעם עדיין רלוונטי, כי גם שם אתם לוקחים רגעים קטנים שיש להם משקל גדול יותר מהאנקדוטה: יום כדור הארץ, רבין מת וכן הלאה. אני כבר תוהה מה יכללו סמטאות הזעם 2041… ‎

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?‎

Asaf:

בסוף יצא שגם אני, כמו דוש, מגייס את הדמות שלי לטובת רעיונות ואידאלים. בשנת 2041 אני אהיה כמעט בן 70. אני מקווה שאתגר ואני נוכל לשתף פעולה על ספר באורך מלא הרבה לפני. אני מרצה בשנקר במחלקה לתקשורת חזותית ומלווה סטודנטים בפרויקט גמר. אני עושה כמיטב יכולתי להנחות אותם בשבילים המפותלים של תהליך היצירה המורכב של פרויקט מסוג כזה. באותו זמן אני גם מזדהה אתם ועם הקושי שלהם: אימת הדף הלבן, הספקות, הדחף ליצור שמתגושש עם המבט השיפוטי והביקורתי.

המאבק הזה הוא המנוע המרכזי ביצירה ואני מקווה להמשיך להרגיש ככה עד גיל 70 ואולי אפילו אחרי. מעניין כמה טורים זה יוצא

לקריאה נוספת

ד

x סגירה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden