כל מה שחשוב ויפה
איורי פרצופים, מתוך הבלוג של דני קרמן

הפנים הרבות של דני קרמן

בעקבות זכייתו בפרס ״עיפרון הזהב״, דני קרמן מציג עבודות שטרם פורסמו בתערוכה חדשה במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון

כשדני קרמן היה בן שמונה, הוא התרוצץ הלוך ושוב ברחוב ארנון בתל אביב, בתקווה להיתקל במושא הערצתו מ״דבר לילדים״ – נחום גוטמן. ״גוטמן היה הכל בשבילי״, הוא נזכר. אולם, גוטמן כלל לא התגורר ברחוב ארנון, אך קרמן העריך שזהו רחוב מגוריו היות ששם התגוררה לאה גולדברג (ידידי מרחוב ארנון…). הוא ניסה לאתר גבר חבוש כובע שעם אפריקאי – שכן כך בדיוק הוא דמיין את גיבורו, מחבר ומאייר ״בארץ לובנגולו מלך זולו״. אך זה לא אותר.

שנים לאחר מכן, כשקרמן היה בן 31, בהיותו חבר מערכת ״דבר השבוע״, נכנס למשרדי המערכת איש מבוגר. קרמן לא זיהה את האיש, עד שזה החל לדבר, אז זיהה קרמן את קולו של נחום גוטמן. ״אני עוקב אחריך ואחר עבודתך מספר שנים״, הוא אמר. ״מאיפה יש לאיש צעיר כמוך כל כך הרבה סופיסטיקציה?״ שאל, ספק קבע. לאותה סופיסטיקציה נחזור בהמשך.

במוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון מוצגת בימים אלו התערוכה דני קרמן: פנים רבות לו, שאצרה מורן פרל קונסטנטין. בתערוכה מוצגים איורים חדשים של קרמן בנושא הפנים האנושיות, לצד איורים לספרים וסיפורים שמעולם לא ראו אור. קרמן הוא מהמאיירים החשובים בישראל, בטח הפורה שביניהם.

כריכת הספר האריה שאהב תות, באדיבות הוצאת הקיבוץ המאוחד

כריכת הספר והילד הזה הוא אני מאת יהודה אטלס – אוסף ראשון, באדיבות הוצאת כתר

מתוך והילד הזה הוא אני, באדיבות הוצאת כתר

הוא אייר כ־500 ספרים, בעיקר ספרי ילדים, שנחשבים לנכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית, ביניהם סדרת ספרי ״הילד הזה הוא אני״ שכתב יהודה אטלס ו״האריה שאהב תות״ שכתבה תרצה אתר. הוא שיתף ועדיין משתף פעולה עם סופרים רבים, ובמשך השנים זכה בפרסי איור שונים, ביניהם עיטור אנדרסן לספרות ילדים, פרס סוקולוב לעיתונאות ופרס מפעל חיים של משרד התרבות והספורט. גם בפרס נחום גוטמן לאיור זכה קרמן, אותו גוטמן שניסה לאתר בילדותו.

קרמן, יליד 1940, יחגוג בחודש ינואר הקרוב את יום הולדתו ה־80. הוא נולד במושבה כרכור, ובגיל 16 החל את לימודיו במחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל, שבה בחר להתמקד באיור ובהדפס. בשנות ה־60 הקים יחד עם בן דודו אריק קרמן את סטודיו ״קרמן/קרמן״, שפעל במשך 14 שנים. במסגרת פעילות הסטודיו עסקו השניים בעיצוב גרפי, באיור ובתכנון תערוכות ומוזיאונים.

birds

לאחר פירוקו של הסטודיו המשותף התמקד קרמן בעיקר באיור. בשנת 1982 היה בין מקימי המוסף הסאטירי ״דבר אחר״, שפעל כ־12 שנה בעיתון ״דבר״ ועוד 10 שנים בעיתון ״ידיעות אחרונות״. במשך כל שנות קיומו של המוסף היה קרמן פעיל בו הן כעורך והן ככותב. קרמן כתב והוציא לאור ספרים רבים. הוא גם יזם הוצאות מחודשות של ספרים וסיפורים של סופרי עבר, המלווים באיורים חדשים. בין הספרים שזכו לחידוש היו האפרוח העשירי של אלתרמן וציד הסנרק של לואיס קרול.

רישום פרצוף בצבעי פסטל, מעולם לא פורסם

שרבוטי פרצופים בטכניקה מעורבת, מעולם לא פורסם

איור לספר הרפתקאות אליס בארץ הפלאות מאת לואיס קרול

דיוקן עצמי

התערוכה שמוצגת בימים אלה בחולון מוצגת לרגל זכייתו של קרמן בפרס עיפרון הזהב לשנת 2019. פרס זה הוא פרס על מפעל חיים המוענק ליוצרים ופועלים בתחום הקריקטורה, הקומיקס והאיור על ידי המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, החל משנת 2007. הזוכה הראשון בפרס היה שמואל כץ, ומאז זכו בו יוצרים ישראליים בולטים, ביניהם יעקב שילה, דן פתיר, ג׳קי (יהושע ג׳קסון) ומירה פרידמן. הזכייה בפרס מלווה בדרך כלל בתערוכה המוצגת במוזיאון, שבה מוצגות עבודותיו של הזוכה. הפרס הוענק לקרמן בין השאר על איוריו, על עבודתו רבת השנים בתחום, על טיפוחו את דור המאיירים הצעיר (לימד איור 30 שנה במוסדות שונים) ועל חידוש הספרים.

בדרך כלל, כשיוצר זוכה בפרס מפעל חיים ואותו פרס מלווה בתערוכה של עבודותיו, העבודות המוצגות הן מיטב עבודותיו הידועות והמפורסמות. אך זהו אינו המקרה בתערוכה זו. בתערוכה מוצגות לבקשתו של קרמן, דווקא עבודות שלא פורסמו בעבר ושלא ראו אור, ושאליהן נחשפים המבקרים לראשונה. מדוע? משום שלדבריו של קרמן, הספרים שאייר הם התערוכות הקבועות שלו. ״כשצייר עושה תערוכה, בדרך כלל מדובר בסיכום של תקופה. לעומת זאת, כשמאייר עושה תערוכה, זה דבר מלאכותי״, הוא אומר.

״התערוכה שלי היא הספר עצמו. אם בכל זאת קיים צורך להציג בתערוכה איורים שפורסמו בספרים, זה בעיקר במטרה להראות כיצד בוצעה העבודה באופן מקצועי, לדוגמה לסטודנטים. אם אתה רואה את האורגינל על הקיר, והוא יותר טוב מבספר – אז אתה לא איש מקצוע טוב. מבחינתי, הספר זה האורגינל״.

בתערוכה מוצגים כ־50 איורים, ארבעה פסלי חימר וארבעה ספרים מתוך 500 הספרים שאייר קרמן. האוצרת מורן פרל קונסטנטין מספרת שקרמן מעיד על עצמו שהוא מכור לפרצופיהם של בני האדם ומרבה לצייר פנים שונות. ״בבחירת היצירות נברנו הוא ואני בארכיון הציורים שלו ומצאנו יצירות רבות העוסקות בנושא הפרצוף האנושי. בתערוכה מוצגים שירבוטים שיצר, לצד איורים לעיתון ״דבר אחר״ ואחרים. בנוסף לציורי הפנים יוכלו המבקרים להציץ לספרי מתנה שיצר קרמן לחבריו ולאוהביו, שבהם מופיעים איורים שלא ראו אור מעולם. המבקרים בתערוכה יוכלו להכיר צד אחר ביצירותיו, לראות את הוירטואוזיות בה הוא מאייר ויוצר – מעין הצצה לארכיון היצירות שלו״.

איור לסיפור הסעודה האחרונה – או – איך נפל המזרח התיכון, מאת אבנר כץ

בין האיורים המעניינים שמוצגים בתערוכה הוא איור מתוך ״הסעודה האחרונה – או – איך נפל המזרח התיכון״, סיפור שכתב אבנר כץ ושמופיע בספרו ״חוץ מפרט זה או אחר, הכל הכל אמת״. קרמן, כץ ושמיל הדר למדו יחד באותה כיתה בבצלאל. באחד הימים הציעו השלושה לבעל מסעדה ירושלמית לצייר במסעדה ציור קיר בתמורה לארוחות צהריים במשך שנה. כשישבו יחד לאכול את ארוחת הצהריים הראשונה במסעדה, הם מצאו בצלחות החומוס שלהם חלקים מהציור שנשרו מהקיר. הסיפור עובד על ידי כץ ואוייר על ידי קרמן לכבוד יום הולדתו של הדר.

שני איורים מרתקים נוספים הם מתוך ״מישהו מטפל בך״ – סיפור שנכתב על ידי קרמן ופורסם ב״דבר אחר״. ״מישהו מטפל בך״ עוסק בטיפים, עצות, שיקויים, סדנאות, שיטות ודרכים לחיות טוב יותר. קרמן אייר וכרך בעצמו את הספר לחברו אבנר כץ לרגל יום הולדתו.

מתוך הסיפור מישהו מטפל בך, פורסם בדבר אחר

ובחזרה לסופיסטיקציה – כפי שהגדיר זאת נחום גוטמן אי שם בתחילת שנות ה־70 במשרדי מערכת ״דבר״. זה אולי נשמע כך, אך גוטמן לא התכוון להחמיא לקרמן. ״מתחכם, ולאו דווקא מתוחכם – זו הייתה כוונתו״, מסביר קרמן. גוטמן ניסה לעשות הכל פשוט, ואני מנסה לעורר בצופה באיור מחשבה״. ואכן, המחשבה שמתעוררת בעת צפייה באיוריו של קרמן (לפי גוטמן – מתחכמת, לפי רבים אחרים – מתוחכמת) היא אחד המאפיינים הבולטים בעבודותיו.

מעבר לכך, היא מהווה חוט מקשר בין העבודות, והיא אינה היחידה שטווה את החוט הזה. על אף הסגנונות הוויזואליים השונים והטכניקות המגוונות, קיימים מוטיבים חוזרים, שאותם אפשר למצוא בכל 500 הספרים שאייר. לצד נושא התחכום, בולטים שני מאפיינים נוספים: הראשון הוא הצבעוניות המדודה. קרמן עושה שימוש נבון בצבע. לדבריו, היצירתיות בעבודותיו באה לידי ביטוי יותר בקו מאשר בצבע. הקו הוא המוביל, הצבע משני. המאפיין השני הוא ההומור: ״סטיריקן ומאייר״ תהיה הגדרה מדוייקת לתיאור דני קרמן. גם באיורים ״רציניים״ הוא נוטה לשתול אלמנטים הומוריסטיים.

״הקו הקליל של דני קרמן עלול להטעות״, מדגישה פרל קונסטנטין. ״כשמביטים באיוריו אפשר להבחין בהומור ובאינפורמציה רבה שלעיתים אינה חלק מהסיפור, אלא פרי מחשבתו ודמיונו. הטיפול של קרמן בספרים השונים – הן מבחינת החומרים והן מבחינת הסגנונות – מוכיחים כי מעל הכל מדובר במאייר וירטואוז, אמן. מרתק לראות את קרמן בפעולה – כיצד הקו וכתמי הצבע מתמקמים בדרך פלא על הדף״.

גם קרמן מתייחס למגוון הרחב של השפות החזותיות שבמסגרתן הוא פועל: ״המודל שלי הוא פול קליי. קליי היה חוקר, וגם אני חוקר. אם מחר אאייר ספר בסגנון שבו טרם התנסיתי – והוא ייצא רע, אותו ספר עדיף בעיניי על ספר שייצא נפלא ושיצליח אבל ייראה דומה לספר שאיירתי בעבר״.

על אף האקלקטיות בעבודותיו, קרמן דווקא רואה צד חיובי ביצירה במסגרת סגנון אחד שחוזר על עצמו. ״מבחינה מסחרית, למאייר שהמציא שפה, שהיא לאט לאט מוכרת ומתקבלת, יש יתרון״. הוא מייחס את היתרון למספר המאיירים שפועלים כיום בשוק, ולצורך של המאייר להיות ייחודי בין כולם: ״כשסיימתי את לימודיי בבצלאל בסוף שנות ה־50, לא היו לי כמעט מתחרים. יחד איתי פעלו בשדה האיור הישראלי מאיירים בודדים כמו אבנר כץ, רות צרפתי ואורה איתן, שרובם גם היו חבריי הקרובים. כיום מספר המאיירים הוא מאוד גדול. היום, כשאתה רוצה להצליח מול המאיירים האחרים, שרובם מוכשרים לא פחות ממך, אחד הכלים הוא מציאת נישה וסגנון משלך. אני לא הייתי זקוק לזה״.


״דני קרמן: פנים רבות לו״, המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס, חולון
נעילה: דצמבר 2019

דיוקן דני קרמן. צילום: חנן לסקין; איור יוסי שטרן, מורו של קרמן בבצלאל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden