״דיגר״: מעצבן, מוזר, וכנראה יזכה את טום קרוז באוסקר

ברוכים הבאים ל״דיגר״, או יותר נכון – לקמפיין המעייף והבלתי נלאה של טום קרוז, האיש שהוא, ובכן, בלתי נלאה. במשך זמן רב, כחלק ממסע הפרסום המגלומני להחריד של סרטו החדש של אלחנדרו גונזלס אינייריטו – הבמאי שהוכתר כמוריד הגשם, הטל והאוסקרים – מסכי הקולנוע הוצפו בטריילר אחד מטומטם, שהורכב כולו ממונטאז׳ תפקידיו של טום קרוז לאורך הקריירה שלו.

מאווריק, אית׳ן האנט, לסטט הערפד ועוד ועוד – עד שבסוף הציג הטריילר את קרוז בתור דיגר רוקוול, הדמות החדשה שנכנסה לגלריית הדמויות שלו, כאילו מדובר בהישג חסר תקדים. לא עבור קרוז עצמו, אלא עבור הקהל, שלמזלו, כך מסתבר, חי בתקופה כזו. ואם יש טריילר שזועק ״תנו לאיש הזה כבר אוסקר״, זהו זה.

דיגר רוקוול (כאמור, קרוז) הוא טיפוס מגלומן ורב־עוצמה ששולט בתעשיית הנפט העולמית. אבל חייו השלווים והטיפול המסור שלו בחתולה הנכה והקרינג׳ית שלו נקטעים כשבאחת מאסדות הנפט שלו מתחולל אסון קולוסאלי, עם השלכות קריטיות על תושבי אירופה. על רקע האסון המתקרב, הוא יוצא למסע הצדקה והלבנה עצמית מול כל העולם.

לצד קרוז מככבים בסרט ג׳ון גודמן כקריקטורה אפשרית של הנשיא טראמפ, ריז אחמד כיועץ הסביבתי שלו וסנדרה הולר כאחותו של דיגר, דמות נטולת השפעה עלילתית כלשהי. אבל הסרט הסאטירי הזה טומן בחובו עוד לא מעט הפתעות שאסור לגלות.

מעבר לכך שמדובר באחת הסאטירות הגרועות ביותר שנראו אי פעם על המסך, שמאכילה את צופיה בכפית משמע הייתה גרבר והם תינוקות, היא לא כל כך יודעת לבחור איזה מסר היא רוצה להעביר

בגדול, מדובר בסרט איום ונורא. בלי קשר כרגע למסרים שהוא מנסה להעביר (הטקסט הזה עוד יחזור אליהם) – כסרט קולנוע ״דיגר״ הוא מילה נרדפת לסבל רב בעינויים קשים. אפשר פשוט להכריז עליו כמשעמם, אבל זה מצריך נימוק רחב יותר ממילה אחת. מדובר בסרט מזדחל, שעל אף תפניותיו הרבות (והן רבות), לא מצליח לעורר עניין. כמו הדמות הראשית שלו, הוא יורה ומשתלח לכל כיוון אפשרי, כך שאי אפשר להתייחס אליו ברצינות. מה אתה פאקינג רוצה?

זה מחזיר את הטקסט לעניין המסרים ולטקסט העלק־סאטירי שלו. מעבר לכך שמדובר באחת הסאטירות הגרועות ביותר שנראו אי פעם על המסך, שמאכילה את צופיה בכפית משמע הייתה גרבר והם תינוקות, היא לא כל כך יודעת לבחור איזה מסר היא רוצה להעביר. התסריט, שעליו עבדו ארבעה אנשים (כולל אינייריטו) מתפזר לכל עבר. הבדיחות לא מצחיקות, העקיצות לא עוקצות, ושום דבר קונקרטי לא נאמר שם.

הקורבן הישיר של התוצר הדלוח הזה הוא (הפתעה!) כמובן דונלד טראמפ. וכאילו אין מספיק חיצים שנורים לכיוונו, היה צריך גם את ״דיגר״ שיזכיר לקהל שמדובר במגלומן שבטוח שהוא המושיע של העולם. וואלה, תודה טום קרוז ואינייריטו על תרומתכם לחברה, הפרסים כבר אצלכם בכיס.

שלא תהיה טעות: כותב שורות אלו הוא לא בין חובביו של הנשיא הכתום. אבל כשכל המטרה היא לזכות באותו פסלון מוזהב וכבד, כנראה שהדרך היחידה להשיג אותו היא לייצר סאטירה פוליטית, ורצוי על אתם כבר יודעים מי. מעייף, מטרחן וממש לא מעניין.

עוד רבות ידובר על משחקו של טום קרוז בסרט הזה, ורמת ההתפעלות של היושבים באולם 1 בסינמה סיטי גלילות הייתה מנותקת לחלוטין מהמציאות. קרוז הוא שחקן נהדר והיי, מבזק חדשות – הוא שחקן דרמטי מצוין עוד הרבה לפני ״דיגר״.

כאן, אגב, הוא נותן את כל כולו, אבל התחושה היא שמדובר בהופעה מלאכותית, שנועדה למקסם את סיכויי זכייתו באוסקר. זה, למרבה הצער והאהבה לקרוז, כנראה יקרה. אבל רצוי להזכיר הופעות הרבה יותר טובות שלו לאורך הקריירה: המאסטרפיס שהוא ״ג׳רי מגווייר״, או ההופעה המעולה שלו בתור לסטט ב״ראיון עם הערפד״. אפילו מאווריק היה יותר משכנע. בקיצור, אם זו הופעה ששווה אוסקר, מה יגידו אזובי הקיר?

העשייה הטכנית גם היא שווה אזכור – צילום סביר ותפאורה שמשתנה באופן תדיר. הכול מרגיש סבבה מינוס בסרט שכל כולו בנוי על תחושה מעיקה, שמשלבת את הסימטריה והאסתטיקה המעצבנת של ווס אנדרסון יחד עם המוזרות האידיוטית והמעייפת של יורגוס לנתימוס. ״דיגר״ משלב את הבחירות האמנותיות האלה לתוך סרט שמוזר בכוונה תחילה, רק כדי להיות הילד המיוחד בכיתה ולא יותר מזה.

״דיגר״ הוא פשוט סרט מעצבן. לא כי הסאטירה שבו קולחת או כי המסרים שלו חדים מדי ומרטיטים את שריר הלב. הוא מעצבן כי הוא בכוונה כזה. מוזר, טרחני, כאילו מיוחד וארטיסטי, ומנסה להיות כל כך הרבה דברים שהוא לא, ובראשם – מצחיק.

מילא מוזר, אבל הבדיחות שלו לא פוגעות ממטר בשום מטרה, ובסאטירה, כאמור, זה נדבך סופר־קריטי. וכשההומור לא קולע, אפשר לזרוק את הסרט הזה לפח האשפה של ההיסטוריה. אה, ומה לגבי הבימוי? נו, בחייאת רבאק.

---

דיגר
בימוי: אלחנדרו גונזלס אינייריטו
128 דקות; ארצות הברית, 2026
כוכב 1