כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה The Way We Face Leather. צילומים: מ״ל

איינדהובן 2018: אם לא אנחנו אז מי?

לעצב מחדש מערכות חברתיות ומשפטיות, להשאיר סימן בתחנות רכבת, האם רובוטים יכולים לאהוב ואיך נראה חדר החדשות החדש. תחת הכותרת ״אם לא אנחנו אז מי״ שבוע העיצוב באיינדהובן קורא למעצבים

״אם לא אנחנו אז מי?״: זו הייתה התמה שהובילה השנה את שבוע העיצוב באיינדהובן (IF NOT US THEN WHO?), שהתקיים בחודש אוקטובר, ובחן את היחסים בין עיצוב וקהילה ואת היכולת של עיצוב לשנות אורחות חיים וחיים. בהשוואה לשבועות עיצוב המבוססים על קו מסחרי ומהווים פלטפורמה להכתבת טרנדים צרכניים, שבוע העיצוב באיינדהובן מבוסס על חשיבה עיצובית ועל נסיינות של חומרים, רעיונות ותפיסות, המנכיחים את מקומו של עיצוב ככלי מניע לשינוי תפיסתי, חברתי, תרבותי.

לדוגמה, התערוכה של WE ARE, קבוצת מעצבים ששמה לעצמה מטרה לעצב מחדש מערכות חברתיות ומשפטיות דרך שיתופי פעולה בין מעצבים ומקבלי החלטות, הייתה אחד הפרויקטים המעניינים שיצגו את התמה השנתית. בתערוכה – מסע קצר ואינטראקטיבי – הוצגו שבעה פרויקטים של חברי הקבוצה בשיתוף עם פעילי זכויות אדם. בשיחה עם יזם הקבוצה – ברנרד לנגר – הוא דיבר על החיפוש האישי להניע מהלך חברתי פוליטי ולהפוך עיצוב כלי בעל משמעות בשינוי עוולות בעולם, כמו גם על משמעות העשייה הקבוצתית בשיתוף עם בעלי מקצוע מתחומי הגנת זכויות האדם כהזדמנות להנעת תהליכים. לדבריו, חברי הקבוצה פועלים בתקווה שבהמשך ההצעות שהם מציגים כקו מחשבה יובילו לשיתופי פעולה עם מדינות שונות ויאפשרו הובלת שינוי דרך עיצוב.

בין הפרויקטים שהציגה הקבוצה עלו שאלות אודות אפשרויות לתמיכה בפעילי זכויות אדם הפועלים לבד ולאפשר להם קבוצות תמיכה ובריתות כהגנה מפני הפחדה, סחיטה ומעצרים בלתי חוקיים של הממשלה; הוצג משחק המציג מתודולוגיה חינוכית לשינוי תפיסה עצמית של ילדים ונוער באיזורי עימות כחלק מניסיון להרחיב את המבט על האפשרויות לעתיד שאינו כולל זנות (בנות) וצבא (בנים); נבחנה דרך לתמוך בקהילה ההומוסקסואליות במקום שבו זו עבירה פלילית ולאפשר לתושביה לשפר את מצבם, ועוד.

הסוגיות שנבחנו מבוססות על מקרים אמיתים במדינות דוגמת קניה, קולומביה, בורונדי, רוסיה, מקסיקו ואחרות, אך ההתבוננות על מקרי המבחן הללו רלוונטית למקומות נוספים בעולם. על פי לנגר כוונת הקבוצה להציף אפשרויות פעולה פוטנציאליות המעוררות דעת קהל ויכולות להוות נדבכים בדרך לדפוסי התנהלות חדשים באיזורים עתירי עוולות. 

זווית אחרת לתמה היה אפשר למצוא ב־Sheltersuit של באס טימר – ערכות לבוש להגנה מקור המשלבות מעיל, שק שינה ושקית אחסון, המיועדות לחסרי בית ומאפשרות הישרדות בתנאי מזג אוויר קשים. הפרויקט של טימר מראה כיצד גם אדם אחד עם מודעות חברתית יכול להוביל שינוי.

בשיחה איתו הוא מספר שהוא למד עיצוב אופנה אך עזב אחרי שנתיים כי הרעיונות הציפו אותו. את היצירתיות שלו הוא תיעל לעיצוב ביגוד ומכירה שלו, לדבריו בעיקר לחברים ומכרים, אך כשאבא של שניים מחבריו – שהיה חסר בית – מת בקור, הוא הרגיש שיש משהו לא הגיוני בכך שהוא מוכר סוודרים ופרטי לבוש כפריטים אסתטיים כשהוא יכול להציל חיים בעזרת הכלים הללו. במהלך מרשים הוא עיצב ערכות לבוש להגנה מקור, גייס תרומות של חומרי גלם וכסף, החל להעסיק פליטים בתפירה של הערכות כמקום הכשרה, עבודה ופרנסה, ובנה תשתית לחלוקת ערכות לנזקקים ובמקומות מוכי אסון.

מה שהחל ב״מופע של אדם אחד״ תפס תאוצה, וכיום אלפי ערכות מחולקות לנזקקים, כאשר החזון להשפיע ולהוביל שינוי דרך אנשים היכולים לעזור זה לזה הולך ומתפתח לכיוונים נוספים. מול השאלה מהו ״עיצוב טוב״, העולה לא אחת בדיון אודות מקומו של עיצוב, אפשר להתבונן בהערכה על הפרוייקט מציל החיים שבו המודעות הסביבתית והחברתית נוכחת בכל השלבים – משימוש בחומרי גלם וטקסטילים ממוחזרים המתקבלים כתרומות, דרך האפשרות להכשרה ופרנסה שהוא פותח עבור אוכלוסיות מוחלשות, וכלה במסירה לנזקקים. כל זה בלי לוותר על אסתטיקה וגימורים מוקפדים שמביאים גם יופי לסביבות העגומות משהו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הההבנה שעיצוב, גם אם הוא לא מסחרי, הוא כלי חשיבה ומוביל שינוי שצריך וראוי שיתמך על ידי גופים מסחריים וציבוריים נוכחת בתערוכות שונות, והאפשרות של משרדי עיצוב לעסוק במחקר נטו ככלי שיהווה פלטפורמה לפיתוחים פונקציונליים בהמשך עולה בשיתופי פעולה שונים בין מעצבים וחברות.

תחנת הרכבת של איינדהובן

בתחנת הרכבת של איינדהובן הוצג פרויקט נסייני שהחל מהשאלה איך לאפשר לנוסעים הרבים המגיעים לתחנה להעביר את הזמן עד עלייתם לרכבת. בסופו של מחקר שכלל מספר ניסיונות וכיווני מחשבה הגיעו המעצבים למסקנה שאנשים רוצים קשר אנושי ושמחים להשאיר סימן. לנוכח הגילוי הם בחרו ללכת אל השפה – המדוברת והחזותית – ויצרו אותיות וסימנים על גבי מגנטים כאמצעי ליצירת מסרים ומופעים חזותיים שדרכם מתקיים דיאלוג בין אנשים למקום.

תוך כדי הבחירה מה לכתוב, חיפוש האותיות, וההתלבטות איפה לכתוב במרחב הציבורי, אנשים פוגשים זה את זה, מתקשרים זה עם זה, משתפים האחד את השני ויוצרים דינמיקה של תנועה, קשר והעברת מסרים בעזרת אותיות, מילים והנאה בדרך אל היעדים השונים. פרויקט זה היה רק אחד מתוך מגוון פרוייקטים שנעשו והוצגו בתמיכת חברת הרכבות NS.

בחזרה לברירת המחדל

כבכל שנה, גם הפעם התבוננות על הפרוייקטים ותחומי העיסוק של בוגרי האקדמיה לעיצוב של העיר – אחד מבתי הספר החשובים והמוערכים לעיצוב בעולם – הציעה תמונת מצב של סוגיות עכשוויות בשדה העיצוב, העלתה שאלות אודות האופן שבו הסביבה שבה אנחנו פועלים משליכה על שפה חזותית, על בחירות חומריות ועל תפיסות רעיוניות, והיוותה נקודת התייחסות לשאלות אודות מקומו של מעצב ומהותו של עיצוב עכשווי. 

מנעד תחומי העיסוק של הסטודנטים בפרוייקטים היה רחב ומגוון. לדוגמה, אופניים הם כלי תחבורה שכיח ביותר בהולנד ואפשר לראות בהן חלק מהתרבות והנוף המקומי, ופנימיות האופניים שמסיימות את תפקידן הפונקציונלי מהוות חומר גלם זמין. מיכאלה סגאטו (Michela Segato) בחרה לעסוק באפשרויות שפותח חומר זה. בפרוייקט מחקרי – The Condition of Air – היא בוחנת מגוון עיבודים צורניים ופונקציונליים של החומר המוכר. דרך שימוש בפנימיות שאותן היא מנפחת וקושרת באופנים שונים היא יוצרת אסתטיקה ושפה חזותית חדשה, כשבבחינת הפוטנציאל היא מציבה מגוון אלמנטים, ביניהם כאלה המשמשים כקסדות מגן, אביזרי אופנה, אובייקטים פיסוליים ועוד.

The Condition of Air

Return to Default

סוגיית המיחזור העולה בעבודתה של סגאטו מקבלת אינטרפרטציה מעניינת בפרויקט Return to Default של ג׳יין שימל ומורנו שוויקל (Janne Schimmel & Moreno Schweikle). הפרויקט מבוסס על שלושה פרטי ריהוט משרדי סטנדרטיים שנסרקו, עובדו באופן דיגיטלי בפעולות דוגמת הכפלה, מתיחה וניפוח, הודפסו בתלת־ממד, רופדו, וחזרו בגירסתם החדשה בחזרה אל המרחב המשרדי. מול סוגיית מיחזור החומרים הכה שכיחה מציף פרוייקט זה את סוגיית מיחזורן של צורות מוכרות ושימוש בהן ככלי ליצירת אלמנטים חדשים.

המשחקיות והחירות הצורנית מהווה נקודת מוצא בפרויקט Made with Pleasure של רומין קלוקנר (Romain Kloeckner). בפרויקט, שבו הוא יורה כדורי חימר על גבי תבניות, קלוקנר מאפשר לאקראיות ולשעשוע להוות חלק בתהליך היצירה/ייצור של האוביקט. לדבריו, עיצוב מוצר נעשה לרב במחשבה על המשתמש ואילו הוא בוחר להתייחס למהלך מנקודת מבט העוסקת בבעלי המלאכה המייצרים את המוצרים. בפעולה שנועדה להפוך את עבודת היוצר למהנה הוא מציע פס ייצור המבוסס על ירי של חומר בעזרת אקדח יעודי: בחר את החימר שלך, טען את הרובה, חווה את הריגוש של פגיעה במטרה ואת ההנאה בההפתעה מול המוצר שהולך ומתגבש בדרך זו.

סם לאצ׳ר (Sem Leutscher) תוהה אודות סוגיות הנוגעות בתרבות צריכה וסחר גלובלי. בפרויקט Precious Cargo היא מציגה סדרת כדי פורצלן המעוטרים ברישומים מעודנים של ספינות מטען העשויים בחומר המבוסס על חלקיקי פחמן מזהם שפולטות הספינות. לאצ׳ר מספרת על כך שבמאות קודמות הסוחרים העבירו מטענים וסחורות ומחירן האמיר בשל המרחקים אליהם הן הועברו. לדבריה, כיום תנועת הסחורות כה רבה והמרחק הפיזי כבר לא מהווה פרמטר למחיר הסחורה, אך ספינות המטען הגדולות הנושאות אותן נחשבות לאחד מכלי התעבורה המזהמים בעולם ואת המחיר שהולך ומאמיר משלם כדור הארץ. דרך הטבעת הייצוג החזותי של אמצעי התעבורה המזהם באמצעות הפחמן שפולטות הספינות היא מנכיחה את הדיון על צרכנות בין תשוקה לאחריות.

The Condition of Air

Guilty Pleasure

ב־Guilty Pleasure סירי באהלנברג (Siri Bahlenberg) מציגה סדרת פרטי ריהוט שדרכם היא מנהלת דיאלוג בין עמידות לבליה והרס. דרך אוביקטים דוגמת ספסל עץ עם ריפוד נייר שיתבלה עם הזמן, סלע בטון שמכוסה מראה שבורה והופך אוביקט פיסולי־פונקציונלי במרחב, או שולחן צד העשוי גרבי ניילון קרועות בהתכה, היא מזמינה ״לצרוך הרס״.

אהבה של רובוט

אחת הסוגיות שעלו שוב ושוב בתערוכות השונות הייתה החיפוש אחר חומרים חדשים, כמו גם אחרי תהליכי ייצור ויצירה עם חומרים מוכרים באופנים פחות שכיחים. בין מקבץ תערוכות שהוצג בכל קומותיו של חניון עצום הוצגה התערוכה New Material Award, שבמסגרתה הוצגו חומרים דוגמת ביו־פלסטיק המבוסס על אצות ומיושם בהדפסת תלת־ממד; חומר המערב פלסטיק ושיש ומאפשר יציקה של אוביקטים הנראים כמו מחצבים גאולוגיים; שימוש בפסולת ממזבלות ליצירת סלעי פלזמה; מחקר על השפעת בני האדם על התפתחותם של מינרלים וחומרים חדשים בפרויקט החושף תגובות להתרחשויות סביבתיות על גבי מתכות וכן הלאה. 

אקדמיות שונות הציגו תהליכי מחקר דוגמת הדפסת תלת־ממד של חומר מבוסס צדפות הנראה כמו חימר (אוניברסיטת דלפט); צביעה טבעית ויצירת דפוסים על גבי טקסטיל באמצעות גידול מבוקר של בקטריות (אוניברסיטת איינדהובן) ועוד. 

New Material Award

YKSI, כמו עור

במרחב חנות העיצוב של YKSI הוצגה תערוכה בשם ״כמו עור״ שבה הציגו מעצבים שונים פרויקטים העוסקים באפשרויות לאוביקטים וטקסטילים המדמים עור. בחלל תצוגה במרכז העיר הציגה קבוצת המעצבים The Materialists את התערוכה The Way We Face Leather, שהציעה דרכים חדשות לשימוש חוזר או למחזור של שאריות הייצור התעשייתי, ממשטחי עורות ועד לאבקה מתהליכי הייצור. בין האוביקטים אפשר היה לראות רישומים בעור, אלמנטים דקורטיביים, פיסול פיגורטיבי ואבסטרקטי של בקר, ועוד. 

קבוצת Envisions, קולקטיב מעצבים שעוסק בתהליכי עיצוב ומחקר כמהלך הפותח אפשרויות חדשות ליצירה עם חומרים קיימים, הציגה בהנגר גדול מופע מתעתע המבוסס על מגוון נסיונות חומריים. במרכזו של מבנה מוקף מראות ועתיר חרכי הצצה ונקודות מבט מפתיעות נפרסו פלטות מתוך נסיונות חומריים וצבעוניים כשטיח רב שכבתי המייצר קומפוזיציה אבסטרקטית רבת גוונים, כאשר המבקרים הוזמנו לנוע סביב ולבחון את החומרים מנקודות מבט שונות (פיזית ופילוסופית).

Envisions

מתוך התערוכה Robot Love

במרחב סמוך הוצגה התערוכה Robot Love שבה כ־60 אמנים, מעצבים ומדענים הציגו פרויקטים העוסקים ביחסי אדם־מכונה. תחת השאלה האם רובוטים מסוגלים לאהוב והאם אתה יכול לאהוב אותם בחנו היוצרים השונים את השפעת הטכנולוגיה והחדשנות על הבטים שונים של החברה שלנו.

סוגיית השפעתה של הטכנולוגיה על האדם עלתה באופן אחר בתערוכה The New Newsroom, שבה הוצג מנעד רחב של פרויקטים שדרכם דנים עיתונאים, טכנולוגים, אמנים ומעצבים בכוחן של טכנולוגיה דיגיטלית, בינה מלאכותית ומדיה חברתית ביצירת תוכן והעברת מסרים. פרוייקט מעניין במיוחד שהוצג בתערוכה היה Recognized / Not Recognized שבו החזירה קורלי ווגלר (Coralie Vogelaar) את התנועה לתצלומי חדשות שהתפרסמו באירועים שונים. דרך כוריאוגרפיות שבהן רקדנים עוברים בין מצבים קפואים מתוך צילומי עיתונות היא בחנה וניתחה פרמטרים לקומפוזיציות שיהפכו תמונת חדשות למצליחה. 

תהליכי המחקר של MX3D Bridge

MX3D Bridge

נקודת מבט אחרת לסוגיית החדשנות הטכנולוגית אפשר היה לראות בפרוייקט MX3D Bridge – גשר בהדפסת תלת־ממד של פלדת אל חלד. הפרוייקט הנסייני, שתוכנן על ידי מעבדת ג׳וריס לרמן (Joris Laarman) ונחשף לראשונה בשבוע העיצוב באיינדהובן, הוצב במרחב הפתוח והמבקרים הרבים הוזמנו לעלות ולעבור על גבי הגשר ולבחון את ה״פלא״. מתחת לגשר ישבו טכנאים ובחנו כוחות, לחצים ועומסים, ובביתן קטן לצד הגשר הוצגו חומרים מתהליכי המחקר, ביניהם אוביקטים שונים המודפסים באותה טכנולוגיה. לרמן, שנכח במקום, סיפר שבתום תהליכי הניסוי הפרוייקט יהפוך חלק מחיי היום־יום בגשר מודפס שיוצב מעל אחת התעלות במרכז אמסטרדם (Oudezijds Achterburgwal).

מול החדשנות הטכנולוגית מעניין היה לבחון את התערוכה out of the ordinary שהציב סנדר ווסינק (sander wassink). במהלך פשוט ביותר הוא אסף חפצי יום־יום – מטאטאים, כפפות עבודה וכוסות – המשמשים את המעצבים והיוצרים הפועלים במתחם סטודיאות ב־Sectie C, והציב אותם בתצוגה גלריאנית נקייה וסדורה, כשלכל פריט הוא חיבר תג זהות של האדם שלו שייך החפץ. דרך הוצאת החפצים ממיקומם היום־יומי ומהקשרם הפונקציונלי הוא העניק למכלול משמעות חדשה ובו זמנית הפך אותו למעין ארכיב אנושי המייצג את היוצרים הפועלים במקום.

out of the ordinary

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden