כל מה שחשוב ויפה
גוני חרל״פ, אמפיביה. צילומים: אבי אמסלם

גוני חרל״פ: נערת הגומי

ב״אמפיביה״, תערוכת היחיד שלה במקום לאמנות בקריית המלאכה, גוני חרל״פ מבקשת לחבר את מה שלכאורה נראה כניגודים; ״במקום לומר או או, בעד ונגד, האמפיביות היא ראיה של כל המרקם״

Yuval:

הי גוני, בוקר טוב. מה שלומך?

Goni:

בוקר טוב. נהדר. לא מתוח מידי לא רפוי מידי…

Yuval:

איך את מסכמת בינתיים את השבוע שלאחר הפתיחה?

Goni:

מרגישה שמתחילה לראות את המיצב כמרקם אחד, גם ההתבוננות הזו לוקחת זמן. ושמחה ממפגשים עם אנשים

Yuval:

לגמרי. ספרי קצת על הרקע של התערוכה, למה אמפיביה?

Goni:

אמפיביה היא מצב של גם וגם, זו מחלקת הדו־חיים, יצורים שמרגישים בנוח בשתי סביבות חיים, ומבחינתי האמפיביות משתכפלת בהמון רבדים של התערוכה. האמפיביות קשורה גם בצורות עצמן – משפך וצינור, שתי צורות שמתגלגלות בכל פסלי הגומי במיצב

Yuval:

מה מעניין אותך ביצורים שמרגישים בנוח בשתי סביבות חיים?

Goni:

זו תפיסת חיים שמבקשת לחבר את מה שלכאורה נראה כניגודים. במקום לומר או או, בעד ונגד, האמפיביות היא ראיה של כל המרקם

Yuval:

מעניין. במילים אחרות הכל על הרצף?

Goni:

אם תרצה אקולוגית, אנחנו על אותו כדור, ואם תרצה ביום־יום, הפוליטי או האישי, אנחנו לא באמת אינדיווידואלים ועצמאיים, לא כאנושות או כאנשים…

Yuval:

תסבירי?

Goni:

מענין אותי לראות מה יכול לחבר אזורים של נפרדות וחלוקה. המציאות שלנו מאוד מחלקת: לדוגמה, כבר בחלוקה לקטגוריות כמו חי־צומח־דומם. אותי מענין לראות את הדימיון בין משפך מן האנושי (שד, אוזן), החי (מדוזות), מהצומח (פטריה, עץ) והאוביקט ה״דומם״ שמשמש אותי בסטודיו

Yuval:

ספרי אם כך על תהליך העבודה על התערוכה: אמפיביות היה הנושא שלה מלכתחילה? מאיפה התחלת? כמה היה מתוכנן וכמה היה תוצאה של דברים שקרו בדרך?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

Goni:

השם אמפיביה הגיע רק כשהיינו צריכים לנקוב בו…

העבודה על התערוכה התחילה במובנים מסוימים ממש מזמן – מתחילת החקירה האמנותית שלי בגומי. אבל העבודה הקונקרטית על התערוכה גם היתה תקופה מאוד צפופה, מן דופק מהיר של עבודה לאורך מספר חודשים. התחלתי כמו תמיד בהתייחסות לחלל וחשיבה עליו ואיתו. מתוך החלוקה שלו לשכבות של כבלים נולדה שאר התערוכה, כל פעם החלק שאליו היה צריך להתייחס. המיצב נבנה יחד עם הזמן שחלף.

אז הכל תוצאה של דברים שקרו בדרך…

גוני חרל״פ. צילום: מ״ל

Yuval:

הזכרת את המחקר שלך עם גומי, ספרי קצת על עצמך לטובת מי שלא מכיר?

Goni:

המשיכה שלי בתוך האמנות היתה תמיד לפיסול ולמיצב, ולתלת־ממדיות, שאפשר לא רק לראות, אלא גם לחוש בה בעוד אופנים. את החקירה בפולימרים התחלתי לפני יותר מעשור, כשרציתי להבין איך מייצרים פסלי ויניל יפנים שנקראים קייג׳ו, ועשויים ממה שכונה ״ויניל״. לאחר שלל ניסויים הגעתי לכמה חומרים שאיתם אני אוהבת יותר לעבוד, גומי וסיליקונים, ומאז נדבקנו… הגומי הוא חומר מרתק עם המון יכולות הבעה. זה חומר גמיש ורך ושקוף ואטום ומתעתע

Yuval:

לגמרי. עד כדי כך שנראה לי שאם אחזור לתערוכה בעוד שבועיים העבודות לא ייראו בדיוק אותו דבר, יש בהם משהו חי (שלא לדבר על מה יקרה אם המזגן לא יעבוד…)

Goni:

העבודות לא יראו אותו הדבר כי גם אתה לא תהיה אותו הדבר…

אבל גומי הוא בהחלט חומר שהחיות שלו פורצת ונראית לעין. ההשתנות והעובדה שהחומר נענה לחוקי הטבע ולא רק ל״רצון״ שלי זה חלק מהכיף. זה החלק של המקריות, וזו גם הסיבה שהפסלים תלויים: כח המשיכה כמו ״מוזמן״ לעשות מה שהוא ממילא עושה

Yuval:

לפעמים העבודות בתערוכה הן אמורפיות, חסרות צורה מוגדרת, לפעמים הן לגמרי מדמות יצורים חיים, ולפעמים גם וגם. עד כמה היה לך חשוב שנזהה שם פרצוף או תנועה של בעל חיים?

Goni:

הפיגורטיביות ממש קפצה הפעם החוצה, קשה לי לומר ש״התכוונתי״. המשחק בסטודיו עם צורות הגלם שלי – עם הצינורות האדומים לדוגמה – הולידה יצורים שהפכו יותר ויותר אנושיים או חייתיים. זרמתי עם זה, אבל כל הזמן זה על הגבול, וזה גם וגם. ויחד עם זאת אני שמחה על הפיגורטיביות, יש בה בפני עצמה משהו שמחבר

Yuval:

אני רוצה לשאול על הגם וגם הזה, האמפיביות הזו, שמצד אחד אני הכי בעדה, ומצד שני אני תוהה אם – באמנות בכל אופן – היא לא לפעמים חוסר החלטיות, רצון לרצות, לא לנקוט עמדה. איך את נמנעת מליפול למלכודת הזאת? למקום שכל דבר שאני רואה יכול להיות גם וגם, שבו האמן (או האמנות) לא נוקטים עמדה

Goni:

עמדה היא משהו מאוד טריקי. בדרך כלל אני מגלה שעמדות ודעות נוטות להתחפר בתוך עצמן… העמדה שלי היא שעמדות הן אובר־רייטד, והפעולות הן מה שחשוב. כשאני מדברת על חיבור אני לא מתכוונת לריצוי. צריך גם לראות את הקונטקסט שאנחנו חיים בו, של עולם מרובה דימויים ואינפורמציה: מה יכול להסיט רגע את המבט מהאייפון? יש פה אלמנט של פיתוי, אבל אמנות היא פתיינית מטיבה

Yuval:

איזו חוויה אם כך את רוצה לזמן למבקרים בתערוכה? רגע אחרי?

Goni:

שוב ושוב אני עדה לאופן שבו הגומי מפעיל את המבקרים, שבעיקר רוצים לגעת, למשש. אני מאשרת שיגעו, אבל בעדינות, ומקווה שיקחו איתם הלאה את המגע העדין הזה, גם כשהם יוצאים לפקק בהרצל


אמפיביה • גוני חרל״פ. אוצר: אייל דותן
מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6, תל אביב
נעילה: 5.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden