כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
ג׳ורדן נסאר, ״הים שלנוכח עינינו״. צילום: אייל אגיבייב

בדרך הביתה: ג׳ורדן נסאר במרכז לאמנות עכשווית

ג׳ורדן נסאר הפך את הקומה הראשונה של המרכז לאמנות עכשווית לדירת החדר המדומיינת שלו בתל אביב. ״אני לא ישראלי בישראל, לא פלסטיני בפלסטין, אבל זה אני; למדתי לחיות עם זה״

חצי שעה לתוך השיחה עם ג׳ורדן נסאר, אני כבר יודע איך הוא יענה על השאלה הבאה שלי: it's complicated. ולא שאני מאשים אותו, שדווקא זה הביטוי שחוזר על עצמו הכי הרבה בשיחה שלנו: במקרה שלו זה *באמת* מסובך; או לפחות מורכב.

יום שישי, השעה 13:00, שבוע לפני פתיחת תערוכת היחיד שלו במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, ונסאר לא רוצה לפספס את האוטובוס האחרון לרעננה, לארוחת ערב עם המשפחה של בעלו, האמן עמיר גוברשטיין (הם הכירו לפני שמונה שנים בברלין וחיים יחד בניו יורק). הוא בן 34, דור שני למשפחה פלסטינית, נולד בניו יורק וגדל באפר־ווסט־סייד. משפחתו של אביו עזבה את ישראל בתחילת המנדט הבריטי, אימו ממוצא פולני גדלה כקתולית. לפני שש שנים כשסבתו מתה הוא גילה ״שוב״ ששמה במקור היה דוידוביץ׳, והפנים שהיא הייתה יהודייה.

הוא מקשיב למוזיקה ערבית, אוכל בניו יורק חומוס כמעט כל יום, גדל כאתאיסט, מבין עברית, מדבר אנגלית וערבית, וכבר יש לו סנדוויץ׳ מועדף ברשת אר־קפה. ״אני פה כבר שישה שבועות וזה לא מרגיש כמו טיול, זה מרגיש כמעט בית״, הוא אומר. ״זה הבית של בעלי: כשבכל יום שישי בערב הכל סגור, אני הולך לארוחת שישי כמו כל אחד וצריך לתפוס את האוטובוס לרעננה״.

ג׳ורדן נסאר. צילום: אלכסנדר רוטונדו

הוא ארט דיירקטור של מותג האופנה הישראלי־ערבי־פלסטיני Adish, וקשה להסיר מבט מהקעקועים שמעטרים את גופו, במיוחד ביום קיץ חם כשהוא מופיע לראיון בלבוש מינימלי. ״אני לא ישראלי בישראל, לא פלסטיני בפלסטין. בביקורת הגבולות אני נראה כמו תייר, וברמאללה כשאני אומר אהלן וסהלן או לחלופין what's up, יש מי שמופתע. אבל זה אני; למדתי לחיות עם זה״.

אפשר להיות פלסטינאי ולהתחתן עם בחור ישראלי

בשבת נפתחה תערוכת היחיד של נסאר, ״הים שלנוכח עינינו״. זה היה ימים ספורים אחרי שהוא נבחר לאחד מ־50 האמנים שכדאי להכיר כרגע על ידי פלטפורמת האמנות Artsy. בשנים האחרונות הוא התפרסם בעבודות הרקמה שלו, שיתוף פעולה עם נשים פלסטינאיות, שהציגו קול ייחודי בסצנת האמנות העכשווית. לתערוכה בתל אביב הוא התבקש על ידי ניקולה טרצי, אוצר התערוכה והמנהל של המרכז לאמנות עכשווית, ״לעשות משהו אחר״. 

נסאר בחר להפוך את הקומה הראשונה של המרכז לדירת חדר, כזו שאם היה עובר לגור בארץ, כך הייתה נראית הדירה שלו. כל החפצים בדירה – מהרהיט הגדול ביותר ועד לאחרון הקישוטים – יוצרו בשיתוף עם בעלי מלאכה מקומיים בהתאם למסורות אומנותיות מקומיות: מאריגים בדואיים ועד חפצי זכוכית חברון; מחמסות המיוצרות ביפו ועד עבודות עץ מבית לחם; מסלים מעשה ידיהם של עולים חדשים מאתיופיה ועד קרמיקה ארמנית.

הים שלנוכח עינינו. צילומים: מ״ל

״כשאני מציג את עבודות הרקמה באמריקה ובמקומות אחרים בעולם, השיחה שנוצרת היא על הרקמה כמדיום מסורת, על הקשר שלי לשני המקומות, ישראל ופלסטין. ההבנה באמריקה של מה שקורה פה היא שחור או לבן, והמטרה שלי היא להראות שזה מורכב. מאוד. גם ב־ADISH אנחנו מראים לעולם שזה גם ישראלי וגם פלסטיני, למרות שלאנשים קשה לחשוב ששיתוף פעולה כזה יכול להתקיים.

״אבל לא הכל שחור ולבן, יש ניואנסים: אתה יכול לאהוב את ישראל ולהיות נגד הכיבוש או להיות פלסטינאי ולהתחתן עם בחור ישראלי. כשהתחלנו לצאת אמרו לי ׳אתה לא יכול לצאת עם בחור ישראלי׳. מה זאת אומרת? זה טיפשי.

אתה יכול לאהוב את ישראל ולהיות נגד הכיבוש או להיות פלסטינאי ולהתחתן עם בחור ישראלי. כשהתחלנו לצאת אמרו לי ״אתה לא יכול לצאת עם בחור ישראלי״.
מה זאת אומרת? זה טיפשי

״אבל בישראל אף אחד לא צריך לשמוע את ה׳שפיל׳ הזה. אני דור שני של פלסטינאים באמריקה. גדלתי על מוזיקה פלסטינית, על אוכל פלסטיני, ואני קורא לעצמי פלסטיני למרות שאבא שלי גדל ונולד באמריקה. אני חושב על נוסטלגיה ועל הדרך שבה אנשים מדברים על המולדת: אבא שלי גדל על הסיפורים של הוריו שהיגרו לאמריקה, סיפורים שהם אולי חצי דמיוניים, חלקם קסם, שלא מתארים מקום ׳אמיתי׳. וזה לא נעצר שם: אני שומע את הסיפורים עם התוספות של אבא שלי, ואז הדמיון שלי מתווסף כשכבה נוספת, עם תמונות הנופים הדמיוניות הרקומות שלי״.

של הארץ המובטחת? 

״הארץ המובטחת, לשנה הבאה בירושלים בלה בלה בלה; אבל זה גם פוסט נכבה של פלסטין. אז אמרתי שאני נצר של שתי תפוצות ואני אעשה את הבית שלי שיהיה מוכן כשאחליט לחזור לארץ המובטחת של שני הצדדים״.

לא פשוט.

״מהר מאוד הבנתי שלאנשים יהיה רעיון ברור מה זה בית פלסטיני, אבל לא עניין אותי מה הם חושבים. כשסבא שלי עזב זה היה ב־1921, זו הייתה הההתחלה של המנדט הבריטי, אחרי שלטון הטורקים. הוא עזב את שכם ועזב את הארץ על אניה מחיפה. לכן אני מדבר על הארץ בין הים לירדן, לא משנה איך קוראים לה. ולקחתי את התשוקה שלי לקראפט כדרך להסתכל על מי חי פה, איזה קראפט הביאו לפה מרחבי העולם: האתיופים, הבדואים, הפלסטינים, הארמנים בירושלים, ואפילו הבחור הרוסי מנחלת בנימין שעושה פה זכוכית וביקשתי שיעשה לי פמוטים ירוקים עם פרחים״.

להשפיע בכל פעם על מישהו אחד

סיור קצר בתערוכה ואחד הדברים הבולטים לעין הוא האסתטיקה המוקפדת והצבעוניות הירוקה ששולת בחפצים. נסאר בחר להגביל את הסקאלה הצבעונית של האוביקטים לירוקים: ״העץ הוא עץ, המתכת היא מתכת, אבל כל מה שיש בו צבע זה בין לבן, בז׳ וירוקים״. 

למה ירוק?

״זו הייתה אלימניציה. לא רציתי אדום כי זה חזק מידי, לא כחול כי זה ישראלי, לא צהוב כי זה קונטרסטי. בנוסף לא רציתי שזה ייראה כאילו הלכתי לשוק הפשפשים וקניתי את מה שבמקרה מצאתי, שפשוט היה שם באותו רגע. בקטלוג התערוכה לצד כל אוביקט יהיו כתובים השנה (2019), מי עשה את האוביקט ובאיזו עיר, בלי שם הארץ. זה קצת אנתרופולוגי, הכל נעשה בין הירדן לים התיכון ב־2019״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בנוסף, מכיוון שחלק גדול מחבריו אמנים, הוא הזמין גם אותם להכין דברים לתערוכה: ״בעלי הכין מזוזה, אורן פנחסי הכין פמוטים, גיא ינאי ציור, ליאור גריידי צילום. מצד שני כל החברים הפלסטינאים שלי סירבו כי התערוכה בישראל.

״ויש לי מה להגיד על זה: לאף אחד לא אכפת שאתה לא מביא עבודה לתערוכה בתל אביב חוץ מלך, והתוצאה היא שאין בתערוכה אמנים פלסטינאים נוספים. אתה יכול להרגיש נעלה כשאתה עם החברים שלך שלא הכנת עבודה, אני מבין את זה כמובן, אבל בסוף זה כמו לפרסם פוסט ברשתות החברתיות במקום לעשות שינוי. הבעייה היא שפחות מעניין אנשים לשנות, ויותר חשוב להם להראות שהם משנים; אם היה אכפת להם הם היו באים לפה״.

ברור לך שזה יותר מורכב מזה: בסוף יש טוב ויש רע.

״ברור, אבל בעיקר מהצד של הממשלה והצבא. זה משהו שאני רגיל מאמריקה: אני לא מזדהה עם הממשלה או הצבא אבל אני אוהב לגור בניו יורק. זה הבית.

״זה מסובך…

״יש לי בניו יורק חברה פלסטינית שהיו לה מפגשים לא נעימים עם הרשויות בישראל. כשהקמנו את אדיש, היא הייתה הראשונה שאמרה ׳מה זה הדבר הזה, מה קורה פה?׳. היא הייתה סקפטית ואמרתי לה שבפעם הבאה שהיא באה לפה שתיפגש עם קוסאי, השותף שלי ברמאללה. היא פגשה אותו בשנה שעברה, הוא עשה לה סיור במפעל, פגשה את העובדות, ובסוף היום היא כבר לבשה חולצה שלנו. נפתח שם איזה סדק קטן והיא הבינה שחלק מהישראלים הם אחרים. שיש שותפות. בשבילי זה עניין גדול, הפוטנציאל להשפיע בכל פעם על מישהו אחד״.

״הערבים בחיים שלי יודעים כמה אני גאה ואוהב את החלק הערבי שלי, אז זה שאני מציג בתל אביב או שותף באדיש גורם להם לשאול שאלות, לנסות להבין מה זה הדבר הזה. אותו דבר היהודים או האמריקאים: אני נשוי לישראלי, אוהב את תל אביב, אז אפשר לדבר איתי על נושאים ולגלות שהם מורכבים; לשאול שאלות ולא להניח שהכל ברור וחד צדדי. זה מי שאני: אני אוהב את המשפחה שלי ברעננה וברמאללה; בשבילי זה עובד.

אני אוהב את המשפחה שלי ברעננה וברמאללה; בשבילי זה עובד. כשאנשים לא יודעים איך למקם אותי אני מרגיש שניצחתי. זה בסדר להיות פריוויליגי אם אתה משתמש בפריווילגיות שלך למטרות הנכונות

״כשאנשים לא יודעים איך למקם אותי אני מרגיש שניצחתי. זה בסדר להיות פריוויליגי אם אתה משתמש בפריווילגיות שלך למטרות הנכונות. יש לי פריוויליגיה ללכת ברחוב ולעבור כמישהו לבן, וכששוטר עובר לידי אני מודע לזה. בזכות הדרכון האמריקאי שלי אני יכול לבקר ברמאללה וזה חשוב שאשתמש בפריווילגיה הזו. יש לי חברים שהגיעו לתל אביב מניו יורק, אמרתי להם שהם לא יכולים לבקר בתל אביב ולא לבקר ברמאללה. לא יכול להיות ששתהיה לך פריווילגיה ולא תעשה איתה כלום; זה לא בסדר.

״באמריקה הדיבור הוא שאם אתה לבן ורואה משהו לא בסדר, אתה צריך לעצור את הבחור הלבן השני. זה אותו דבר, תשתמש בפריוויליגות שלך לעזור למי שאפשר, זה יותר טוב מלהאשים את עצמך״.

זה מסובך…

״עקבתי באינסטגרם אחרי מישהו שמנהל רזידנסי לאמנים ביריחו וזה סיקרן אותי, אז שלתי לו אימייל. הוא ענה לי בפירוט ובסוף כתב שהוא יודע שאני מסתובב בתל אביב ושהם לא עובדים עם אנשים שעשו רזידנסי בישראל, שהם לא מאמינים בפרופוגנדה של דיאלוג ושיתופי פעולה שמוחקים את הכיבוש. את האמת, ברגע הראשון זה היה טראומטי: אני? בוגד?

״ואז אמרתי רגע, תזכור את המשפחה שלך, את אדיש, את הנשים, חלק מהן פלסטינאיות שגרות במחנות פליטים ומבינות שהבחור הזה עושה משהו טוב למען שלום והבנה. בסוף זה קנה מידה: אם אני אמן צעיר אקראי שמפרסם בפייסבוק שאני מחרים את ישראל, זה לא עושה כלום. אם אני מדונה זה אולי יעשה כותרות; לי אין כוח לכותרות״. 

להאשים את ישראל בניכוס של החומוס זה מטופש 

בחזרה לתערוכה; או לדירה. יש שולחן אוכל, יש מטבח, יש חדר שינה, יש סלון, אפילו יש מרפסת, אבל ״לא משהו לעשות איתו סלפי״, אומר נסאר בחיוך. ״לא איזה ספקטקל. רציתי שקט, אינטימיות, צריך להסתכל מקרוב על הפרטים. אתה לא נכנס ואומר ׳וואוו, תראה את הקרייזי־קסבה־אינסטליישן הזה׳. רציתי שתרגיש כאילו אתה בא אלי הביתה ואני לא שם. זו הדירה שלי, ובמקרה הזה שום דבר לא מסובך; זה הכי נורמלי. אני מניח שהרבה אנשים יגידו ׳יש לי קערה כזו בבית׳, ׳קניתי משהו דומה בשוק׳. אשמח אם המבקרים יצליחו לראות את המשותף בין כל מה שמוצג״.

בנוסף יש בדירה שני חלונות ״פייק״, קופסאות אור, שמאחד מהם נשקף הנוף של הים ביפו ומהשני את הגבעות של פלסטין. ״אני אוהב שהנופים ממקמים אותך בתוך המקומות, ביניהם, משלבים אותם למקום אחד״. 

אפשר להגיד שלא עשית כלום בתערוכה, שרק חילקת הוראות.

״אפשר… זה מיצב קונספטואלי שמטשטש את הקו בין קראפט לאמנות. אם תיקח כוס מהתערוכה ותשים אותה בבית שלך, זו לא עבודת אמנות של ג׳ורדן נסאר. העבודה הייתה יותר התהליך, למצוא את אנשי הקראפט, לחפש אותם בחברון, לדפוק על דלתות, למצוא בחור ביפו שעושה חמסות ולבקש ממנו חמסה עם שש אצבעות, מבלי להגיד לו שום דבר מעבר לזה. 

״לא רציתי שזה יהיה הקראפט שהם תמיד עושים, רציתי שיהיה שם משהו ממני. כבר היו אנשים שרצו לקנות עבודות מהתערוכה: אני חושב שהם יוכלו לקנות סט, לא אוביקטים בודדים. זו התערוכה, לא כל אוביקט בנפרד, לא רק שרפרף״.

זה השלב בשיחה שבו עולה מילה אחרת, ״ניכוס״, אחד הביטויים החמים בעולם התרבות בשנים האחרונות: באופנה, במוזיקה, באוכל, באמנות ועוד. נסאר מודע כמובן לכך שיש מי שיראה במהלך שלו ניכוס של קראפט מסורתי על ידי האמן השבע מניו יורק, ומספר שכבר הייתה מי ששאלה אותו אם להציג עבודות קראפט בתערוכה בלי השמות של היוצרים, זה הדרך שלו להגיד שישראל גונבת מהם את המסורת כמו שהיא ניכסה לעצמה את החומוס.

זה גם השלב שבו הוא מגלה בקיאות מפתיעה בשיח החברתי הפנימי של ישראל. ״באמריקה אנשים כועסים על הניכוס של החומוס על ידי ישראל. אבל חצי מהאנשים פה אוכלים חומוס; חומוס זה חלק מהרקע התרבותי של הארץ הזו, אז להאשים את ישראל בניכוס של החומוס זה מטופש. אם אתה חוזר לרעיון שלא משנה איך קוראים למדינה הזו, אוכלים פה חומוס כבר מאות שנים גם כשקוראים לה ישראל.

״אנשים מתעצבנים לא על זה שיש חברות מישראל שמכינות חומוס ומוכרות אותו בעולם. הם מתעצבנים על זה שישראל רואה את עצמה כאומה לבנה, כמו העליונות הלבנה בארצות הברית. יש בישראל המון ערבים מממרוקו, מתימן, מטוניס, מכל המקומות שיהודים הגיעו מהם לישראל. בעיניי הם ערבים: יש ערבי־מוסלמי, ערבי־נוצרי וערבי־יהודי.

״אפילו האופן שבו מזרחים מדברים, חלקם חושבים את עצמם כלבנים. הרעיון להפריד בין המזרחים לערבים הוא הדרך של הממשל לגרום לאזרחים להצביע להם. העניין הוא שבמקרה של החומוס אי אפשר להסתיר את המזרחים או הערבים ולהתהדר בחומוס, ואז להגיד ששקשוקה היא ישראלית. או שאתה מתהדר בזה, או שאתה מתבייש בזה״.

ברור שאפשר.

״ברור. אבל זו הסיבה שאנשים מתעצבנים. זה אולי לא פופולרי אבל אני אוהב להזכיר למזרחים שהם ערבים. שטפו להם את המוח. בוא נהיה כמו באמריקה ונשנא את הגבר הלבן שמחליט הכל…״.

בסוף זה הדברים הקטנים: אני לא יכול להפסיק את הכיבוש, אני לא יכול להחליף את הממשלה, אבל אני יכול להתמקד בדברים הקטנים. זה מה שעוזר לי לקום בבוקר

״זה כאילו שאם אתה לא שחור אתה לא יכול לדבר על גזע, כי מה אתה מבין, גם אם אתה אומר את הדברים הנכונים, אבל אני חושב שאם אתה חלק מקבוצה אתה יכול לדבר על זה. אז לי ׳מותר׳, יש לי אחריות. בסוף זה הדברים הקטנים: אני לא יכול להפסיק את הכיבוש, אני לא יכול להחליף את הממשלה, אבל אני יכול להתמקד בדברים הקטנים. זה מה שעוזר לי לקום בבוקר״. 

אתה אופטימי?

״בטח. גם כשאני מתכנן משהו וזה לא עובד, אני אומר ׳נמצא כבר פיתרון׳, כמו נהגי המוניות ברמאללה. כשאתה רואה פלסטינים וישראלים שאיבדו בני משפחה מדברים אחד עם השני, למרות שיש להם את כל הזכות לשנוא אחד את השני, זה גורם לי להיות אופטימי. כשהתחלנו לעבוד באדיש עם רוקמות, חלק ממי שפנינו אליהן סירב בגלל השותפות הישראלית. אחרי שנתיים אחת מהן פנתה אלינו כי היא שמעה על הפרויקט דברים טובים. זה ממלא אותי באופטימיות.

״ולמרות שאני לא רוצה להגיד שזה בסדר, שאנשים מתרגלים להכל, גם לדברים הרעים, טוב לדעת שהחיים לא נהרסו לכולם. יש לפעמים את המחשבה הזו, שאם אתה צריך להילחם על החיים שלך, זה לא נותן לך שום רשות לעשות משהו אחר. אבל זה חשוב שילדים יוכלו לחלום להיות רופאים או זמרים: הם לא חייבים רק לחשוב איך לשחרר את פלסטין, מותר להם גם לחלום לגור בפריז. גם להם יש את הזכות להיות בני אדם וללכת לקולנוע, לחיות את החיים שלהם״.


ג׳ורדן נסאר: הים שלנוכח עינינו. אוצר: ניקולה טרצי
המרכז לאמנות עכשווית, רח׳ קלישר 5, תל אביב
נעילה: 16.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden