כל מה שחשוב ויפה
יואל גילינסקי, פיתה שוקולד. צילומים: מ״ל

יואל גילינסקי // ספר געגועים

אחרי שעסק באמנותי ובנשגב, יואל גילינסקי פנה למראות המנחמים של זיכרונות ילדותו בירושלים ב״ספר געגועים״, שבו הוא מתאר את ישראל של שנות ה־50 וה־60 בסיפורים קצרים ובציורים פרי מכחולו

נולדתי בירושלים ב־1954. למדתי במחלקה לאמנות בבצלאל בשנים 1978-1974, ולאחר מכן המשכתי לתואר נוסף במחלקה לעיצוב גרפי בשנים 1979-1983. עד שנת 2012 עסקתי באמנותי, ב״נשגב״, אולם בשנה זו חשתי בשבר גדול ופניתי לכיוון אחר. לאן ילך אדם שחרב עליו עולמו האמנותי? ילך לשורשיו, לילדותו, לראשית דרכו. וכך נולד הכיוון החדש/ישן של עיסוקי האמנותי: מראות מנחמים – זיכרונות ילדותי בירושלים.

הוויית המשפחה, החברים, השכונה, הארץ של אז: ארץ געגועים של זמן אחר, מבטיח, מחזק ובעל חזון. כל זה עורר אצלי פרץ יצירתי בכתב ובציור שמביא עימו יבול רב – יריעה של ציורים אופטימיים אך גם נוגעים בשאלות של זמן וזיכרון, שנאספו בקפידה לכדי ספר: ספר געגועים שיצא לאור לפני מספר חודשים בהוצאת ״מרום תרבות ישראלית״. בספרי זה, מתאר אני את ארצנו היפה של שנות ה־50 וה־60 של המאה הקודמת, בסיפורים קצרים פרי עטי ובציורים פרי מכחולי.

בספר שזורות דמויות ילדותי שהטביעו בי את חותמן: סבתא נונה שרה (דוברת הלדינו והעברית השבורה גם יחד), אימא טובה קורינה מקובה, אבא אהרון מפולניה, הדודה מתילדה מתורכיה ועוד רבים וטובים. בסיפורים ובציורים המלאים בגעגועים ובאהבה לתקופת עשור למדינה, אני חוזר אל עבר נופי ילדותי בירושלים של אז: שוק מחנה יהודה המיתולוגי, רחוב יפו, קולנוע ציון ועוד.

ספר געגועים, העטיפה

יואל גילינסקי. צילום: אסף גילינסקי

הנה סיפור לדוגמה, ״מחניודה בחמישי״.

אבא אהרון הלך באחד מימי חמישי, לשוק מחניודה לקניות לשבת.

״בוא, בוא הנה, אדון ארון… לא, לא תעזוב אותו, תקנה אצלי… ׳תה רוצה כסא לשבת קצת?… איזה גזוז בטעם אורנג׳דה?… אל תלך, מייד רוחץ לך אפרסק, כזה גדול כמו הכדור של מלמיליאן, באחריות״. ככה אהבו הירקנים בשוק המיתולוגי של אז, את אבא אהרון שלי, מה לא הציעו לו כדי שיהיה מרוצה ויבוא שוב ושוב.

אז אבא אהרון קנה בעמל־סחיבה רב שני סלי פלסטיק עצומים: אחד בצבע צהוב והשני בצבע אדום. הוא קנה הרבה ומכל דבר רק שופרא דשופרא, ולקראת סוף הסיבוב שלו בשוק, צדה עינו כלוב של שתי ציפורים אקזוטיות. הוא הניח את הסלים לרגע ומכיוון שהרגיש במחניודה בבית, הלך להתקרב לראות את הציפורים.

חזר די מהר ולא מצא את הסלים…

״אדון ארון, אני אקרא למשטרה״… ״איזה משטרה, תגיד לי במי אתה חושד ומייד אראה לו מה זה״… וכאלו הצעות.

״תעזבו, אני יודע, אתם אנשים טובים, מי שלקח את הסלים וודאי שאין לו כסף, אני שמח שלקח אותם… זה יסדר למשפחה שלימה את השבת״, נידב אבא אהרון שלי לקול מצהלות ומחיאות הכפיים בין הדוכנים. אבא אהרון קנה עוד שני סלים גדולים ועשה את כל הדרך הפתלתלה וקנה שוב ה כ ו ל. ובבית הייתה שמחה ואורה וברכה.

ארץ מולדת

הראש היהודי ממציא לנו פטנטים

מאז ומעולם אהבתי את העיצוב הגרפי והציורי של שנות ה־30, ה־40 וה־50 של המאה הקודמת:תיאורי, צבעוני ושמח. כשהייתי ילד בירושלים של עשור למדינה, לא היה מחשב, אינטרנט או אפילו טלוויזיה בשחור לבן. היה מעט, היה צנוע. אימי וסבתי, מנוחתן עדן, היו בשלניות מעולות והרבה מהוויית הבית סובבה את הנעשה במטבח. כילד, חלמתי לעצמי עולמות שהיו מורכבים ממעט צעצועים, קוביות והרבה אריזות מזון שהיו מצויות בשפע. יצרנים כמו עסיס, צ-ד, עלית, ליבר, רבל או לנדוור הילכו עלי קסם; וגם כרזות קולנוע שהיו מצוירות ביד אמן ושלטי חנויות המצוירים והמעוצבים בקליגרפיה מופלאה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

יש משהו בגרפיקה השימושית של אז שמעניקה מרחב יצירתי, בשילובה עם צעצועי ילדות וחפצי ״ישראליאנה״ כובשי לב ועין, כמו לדוגמה הקומקום השורק, הסיפולוקס, צעצועי הפח והפרימוס. אך הכי הרבה אהבתי והתחברתי לעיצובים של האחים שמיר שהיו מהאבות המייסדים של הגדרת העיצוב הגרפי במדינתנו הצעירה. עד היום כשאני פוגש חברים בירידי נוסטלגיה ויש בנמצא אריזה, תווית או כרזה של האחים שמיר, מיד מתקהלים האנשים ומתחרים ביניהם, מי יזכה באוצר… ממש כך.

עיצובי הקופסאות שלהם שאני מרבה לצייר גם אותם משמחים אותי בכל פעם מחדש ומעירים בי געגועים לילדותי המכוננת. רבים נוספים שהשפיעו הם זאב רבן, אפרים משה ליליאן, ארתור שיק, הדודאים, נחום גוטמן, שושנה דמארי וקצרה היריעה מלהכיל. זו הייתה תקופת הפז של מדינתנו המתחדשת, שצמחה מתוך חלום ומתוך שואה. הזכרונות לעולם עומדים ומאירים לי את הדרך; ודרך הסיפורים והציורים אני שב במנהרת הזמן.


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

חנוכה אז והיום

קפה פעם

פיתה שוקולד

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. יואל גילינסקי

    תודה יובל להשתתפותי במגזין אנין ונחשב זה.
    מועדים לשמחה

  2. שרי

    מקסים ומלא רגש

    1. יואל גילינסקי

      תודה שרי

  3. ענבר בן צבי

    כתבה נפלאה על ספר נפלא ומרגש!

  4. יואל גילינסקי

    תודה עינבר

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden