כל מה שחשוב ויפה
תצלום הצבה ״כל יום בדיוטי״ במשכן האמנים. צילום: יגאל פרדו

מגלים אוצרות // רן קסמי אילן

״כשהעבודה מתבצעת היטב אני לחלוטין בלתי נראה״. התערוכה הראשונה שאצר רן קסמי אילן עסקה באי־ציות והעלתה תגובות קשות בקהל; בתערוכה הנוכחית, עשר שנים אחרי, הוא בוחן את הצורך להתנתק מכח המשיכה

הפעם הראשונה

הוזמנתי על ידי גלית אילת לאצור יחד איתה את התערוכה ״רע מנעוריו״ בשנת 2009, כמעט שנתיים אחר שהתחלתי לעבוד במרכז לאמנות דיגיטלית כרכז תכנית החינוך, ואני אסיר תודה על כך. זו היתה זכות להיות חלק מצוות חדור מטרה שמחפש בכל יום דרכים חדשות לבדוק מה אמנות יכולה; מקום אידיאלי להתפתח וללמוד בו, כי התחושה היתה שאפשר לעשות הכל. לא רק שלא היתה צנזורה עצמית, היתה הליכה נחושה אל השוליים ובדיקת גבולות מתוך תחושת אחריות של מוסד ציבורי, אחריות כלפי הקהילות השונות אותן הוא משרת.

התערוכה ״רע מנעוריו״ ביקשה להעלות לדיון סוגיות הנוגעות לציות, לציות לסמכות, לקונפורמיזם, לאחריות ואחריות חברתית, לאי־ציות ולנון־קונפורמיזם בכלל ובחברה הישראלית בפרט. היא שילבה חומרים שונים, עבודות אמנות וסרטים תיעודיים העוסקים בחברות, בציות, בכוח, בסמכות ובהתנגדות. בתוך אלה עלו כחוט השני שלוש מתודות עיקריות: סימולציה, ניסוי ושחזור, שניתן לראות בהן מתודות המעצבות את מציאות ימינו. בין האמנים שהציגו היו דויד ריב, טרטקובר, אבי מוגרבי, ארתור זמייבסקי, רוד דיקינסון ואחרים.

זה היה פרויקט קשה שכלל עבודת מחקר ארוכה ומקיפה, מספר רב של ראיונות וצפייה בחומרים לא פשוטים. התערוכה לקחה את הצופים שלה עד הקצה ובחנה את הסיבולת שלהם, ואכן חלק גדול מהתגובות אליה היו קשות. כרכז תכנית החינוך פגשתי בתגובות אלו באופן רציף, לאורך כל שלושת החודשים בהן הוצגה. שיעורים רבים בנוגע לתיווך אמנות עכשווית לקהלים שונים נלמדו באותה תקופה. זו היתה גם הפעם הראשונה שבה מצאתי מקום שטוב לי בו בתוך השדה המקצועי שלי, ואז בכלל נפתח רעב, שעדיין לא ידע שובע ואני מקווה שלעולם לא ידע.

רן קסמי אילן. צילום: דבורה אורבך

מתוך ״רע מנעוריו״ מרכז לאמנות דיגיטלית. צילום: מ״ל

התחנה האחרונה

ב־26.10 נפתחה התערוכה הקבוצתית הסְפַר האחרון (The Final Frontier) בגלריית משכן האמנים הרצליה. אני משתדל לאצור לפחות תערוכה קבוצתית אחת בשנה, והשנה זה כמעט והתפספס לי, עד שראיתי את העבודה של אריק וייס בתערוכת הסיום של תכנית לימודי ההמשך במדרשה ומשם הכל התגלגל די מהר. עניינה של התערוכה הקבוצתית הסְפָר האחרון הוא הצורך להתנתק מכוח המשיכה, הכוחות שינצלו את הצורך הזה, וכמובן, החלל העצום והאדיש שניצב מנגד לו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

העבודות שבתערוכה שואבות מתוכניות החלל האמריקאית, הסובייטית והנוכחית, פרי יזמות פרטית. זו תערוכה שבנויה כמעין תערוכת חלל חינוכית, גרסת כיס של מוזיאוני חלל, אך כל המוצגים בה מרחיקים אותנו מן המיתוס של חקר עולמות חדשים ושל העוז הדוחק בנו להגיע למקומות שרגל אנוש טרם דרכה בהם. תחת זאת הם מחזירים אותנו אל המקום שבו הרגל האנושית שלנו דורכת בכבדות ממש עכשיו. חוץ מאריק וייס משתתפים לי אורפז, אמיר יציב, נטלי יששכרי, סימון פיית׳פול ודני מאיר. זו קלישאה, אבל הפקת התערוכה הזאת מרגשת אותי בעוצמה שמפתיעה אותי, ואני ממש גאה בתוצאה.

מכל מלמדי השכלתי

אני לא מגיע למקצוע מלימודי אוצרות ומוזיאולוגיה. בהכשרתי אני אמן, ובבסיסו של עניין הדיאלוג שלי עם אמנים מבוסס על הדרך בה תמיד דמיינתי שצריכה להיות מערכת יחסים בין אוצר לאמן. למדתי מרבים וטובים לאורך הדרך, וחשוב לי מאוד להזכיר שניים.

לפני כל האמנות העכשווית עבדתי בתיאטרון, והכלים שרכשתי בעולם הזה משרתים אותי נאמנה עד היום. שיעור משמעותי אחד מיני רבים שאני זוכר מגרי בילו בבית־צבי, היה בפעם אחת שנדנדתי לו כשאכל (ומי שהכיר את גרי ידע שעדיף לא לעשות זאת) עם שאלת מטא לגבי האמנות ותפקידה. בסופו של דבר הוא הניח את המזלג, הביט בי ואמר: ״שהאמנות תדאג לעצמה, אתה תדאג למקצוע״. בגדול אני עושה את זה עד היום: קם בבוקר והולך לעבודה. כשהעבודה מתבצעת היטב אני לחלוטין בלתי נראה.

גלית אילת, שקיבלה אותי לצוות המרכז לאמנות דיגיטלית, לימדה אותי שנדיבות משתלמת. השנים בהן עבדנו יחדיו אפשרו לי לחלום ולבצע, חידדו את התודעה הפוליטית שלי וסיפקו לי שעות ארוכות של שיחות שמשרתות אותי עד היום. גלית היא זו שהכניסה אותי למקצוע והיתה כמו רשת בטחון, סוג של ידיעה שאתה יכול לקפוץ מקצה הצוק ולדעת שיהיה בסדר.

הצבה בתערוכה ״הספר האחרון״ משכן האמנים. צילום: מ״ל

הצבה בתערוכה ״סוטים״ במרכז לאמנות דיגיטלית. צילום: מ״ל

תערוכת החלומות

אני לא חולם על תערוכות בלילה, אני פחות בעניין של פנטזיות ויותר בעניין של יישום. יש פרויקטים שלא עלה בידי לבצע, אך הם לא נחשבים אבודים; מבחינתי פשוט יושבים על מדף ומחכים, הם בטח לא פנטזיה. מה שכן, אני הכי טוב כשאני חלק מצוות, ובשנים האחרונות אני עובד בעיקר לבדי. יש לי תוכניות להגדיל את צוות המשכן ולחזור להיות חלק מקבוצה שמייצרת דברים שעולים על סך מרכיביה.

בקרוב אצלך

בארבע השנים האחרונות משכן האמנים הוא הפרויקט המרכזי שלי, ומימוש הפוטנציאל של המקום הזה הוא היומיום שלי. סדר היום של המקום מתבטא בתכנית התערוכות, אירועים, הופעות, הוצאה לאור, תכנית אירוח וחדרי סטודיו לאמנים. המשכן נראה טוב יותר ויותר, אך הוא עוד רחוק ממימוש הפוטנציאל המלא שלו. בתקופה הזו אני אצרתי את רוב התערוכות, אך בשנה האחרונה אצרה כאן טלי בן נון את תערוכת היחיד של רותי דה פריס.

בשנה הקרובה מתוכננים יותר אוצרים אורחים במשכן, כדי להרחיב את טווח המבט והפעולה של המקום. בין השאר יאצרו כאן לאה אביר, בר ירושלמי וגלעד מלצר. הפרויקט הקרוב של המשכן הוא ההוצאה לאור של ספר החידות של שחר פרדי כסלו (את התערוכה ניתן לראות כרגע במוזיאון תל אביב והיא מומלצת בחום) שעוצב באופן מבריק על ידי רחלי כנרות וזוהר קורן.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

הצבה בתערוכה ״שיחדש״ של ליאור זלמנסון במשכן האמנים. צילום: דור אבן חן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אייל

    רן אוצר מבריק רגיש וחד
    כל הכבוד. כתבה נהדרת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden