כל מה שחשוב ויפה
צילום: רמי שלוש

אלדד רפאלי: לראות את התמונה הגדולה 

בתערוכה עדות מקומית 2019 הסיפור הוויזואלי מוביל את פריסת הצילומים בחלל. האוצר, אלדד רפאלי, מציע קריאה חדשה של שטף המידע בעידן צילום ההמונים

״עדות מקומית היא קודם כל תחרות, בחלוקה לקטגוריות נושא. ברגע שנכנסתי לתהליך האוצרות ניסיתי להתעלם מכל הקטגוריות האלה ולבנות נרטיב חדש, אחר, שעולה מהעבודות כמכלול״ אומר אלדד רפאלי, אוצר התערוכה עדות מקומית 2019, שנפתחה בחודש שעבר במוזיאון ארץ ישראל. במילים אחרות: הגישה של רפאלי – בעצמו צלם עיתונות ותיק ורב הישגים – היא קודם כל ויזואלית, ובכך ייחודה של התערוכה השנה.

בתערוכה שמבוססת על אירועי אקטואליה וסיפורים תקשורתיים יש לא מעט תעוזה בהחלטה לגשת אל החומרים מנקודת מבט חזותית, שמעדיפה את ההקשר האסתטי של הצילומים, ולכאורה מתנערת מהתוכן. אפשר לחשוב שיש כוונה להפריד בין המסמן למסומן, בין התוצר הסופי לרקע שממנו עלה. אל דאגה, רפאלי אינו שולל את החשיבות של ״הסיפור״ שמאחורי התמונה, הוא מזכיר אותו בכיתוב הצמוד לעבודות וסומך על הזיכרון הדי־קצר־טווח שלנו, הקהל, שנדע להשלים את התמונה. בהעדפה לוויזואליה הוא מציע קריאה נוספת של החומר המצולם ומציב את התערוכה כמסלול שוטטות, שהוא גם תיבת הפתעות מלאה בדימויים.

זוהי גישה פוסט מודרנית, פוסט היררכית, שמצד אחד יוצרת (ברוב המקרים) הרמוניה ויזואלית, ומצד שני יכולה להיתפס כתעייה אקראית, מטרידה אפילו, בין גירויים ומוקדי משיכה, שמכניסה את הצופה למצב תודעתי המזכיר יותר מכל, ובכן, את החיים עצמם. ובעידן שבו כולם מצלמים, זוהי הזמנה לראות דברים מבעד לעיניו של צלם מקצועי. כאילו פתח לנו דלת לחדר העבודה שבראשו והזמין אותנו לשחק בכליו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אלדד רפאלי. צילום: יואב אלון

צילום: נועם מושקוביץ

תמונת השנה בעדות מקומית. צילום: עופר וקנין

סדרת השנה בעדות מקומית. צילום: אייל פריד

בחירת האוצר בקטגוריית טבע וסביבה. צילום: מירה נחמן

מן הסתם יש מי שלא ירגישו בנוח עם הבחירה להפגיש בסמיכות פיזית ובנראות לעין הצופה, אירועים רבי חשיבות עם רגעים אישיים ואנקדוטות, בין פוליטיקאים זחוחים למצבי חירום חברתיים (כמו הפגנות המחאה של יוצאי אתיופיה) ולתחומי עניין אזוטריים; בין האתוס הבטחוניסטי הישראלי להרהורים על צילום כמדיום (לדוגמה בסדרה היפה של אדוארד קפרוב, שמצולמת בטכנולוגיית הלוח הרטוב מראשית ימי הצילום).

כי איך אפשר להשוות את חשיבותו של טקס יום הזיכרון לחללי צה״ל (בצילום של נועם מושקוביץ, שבו שבט צופי מודיעין מירושלים מכונסים סביב בריכת השתקפות באנדרטה לזכר כ״ג יורדי הסירה) לסדרת צילומים תת מימיים מרהיבים של תחרות שחייה לנוער במים פתוחים (גלעד קוולרצ׳יק) או להתכנסות קומית משהו של ״בני ובנות הים של תל אביב״ על חוף הדולפינריום (שרינה רוזנר). ובכל זאת, במהלך של רפאלי, שלושתם נפגשים במרחב תצוגה משותף, והמים הם המוטיב המחבר ביניהם.

אפשר לראות את התערוכה ״עדות מקומית״ כתוצר של שנות ה־2000. התקופה שבה שינתה התקשורת את פניה והגיעה למעורבות מקסימלית של הקהל, ובמקביל לכאוס ובלבול מוחלט באשר למקורות סמכות, יידע ודיווח אמין

ברור שאי אפשר להשוות, אבל ברור גם שהשטף של דימויים מתחומי חשיבות ועניין שונים הוא מאפיין מרכזי בחיי היום־יום שלנו. דבר לא מכין אדם שניגש לקרוא כתבה על אסון נחל צפית או טור פרשנות לקראת הבחירות הקרבות למתקפת הווידאו/אודיו/תמונות של מה שלבשה קים קרדשיאן, הלוואה לקניית רכב, תרופה נגד פטרת הציפורניים או קרוז לקאריביים.

זוהי לטעמי אחת ההחלטות המוצלחות של רפאלי, שנכנס לנעליים גדולות של אוצרים/צלמים משובחים, שאצרו את עדות מקומית בשנים הקודמות, ביניהם ורדי כהנא, עמי שטייניץ, גליה גור זאב ועוד רבים וטובים. שינויים וחידודי מבט נחוצים בתערוכה חוזרת, שבזכות או בעוון הנושא שלה – תיעוד תקשורתי של החיים בארץ או בעולם – עלולה להיראות בכל שנה כמעט אותו הדבר. הפגנות, אסונות, משבר הפליטים, משבר האקלים, פלמינגו ורוד, ספורטאי ברגע מרהיב, ילד רעב, וחוזר חלילה. מה שמושך אותנו לתערוכה בסקרנות הוא גם מה שמוציא אותנו בסיומה בתחושת אי שקט. דז'ה וו.

צילום: אבישג שאר ישוב, הארץ

צילום: ריקי לויסמן

אין אמת אחת

ברוח סיכומי העשור אפשר לראות את התערוכה עדות מקומית, שמציינת את שנתה ה־17 בישראל, כתוצר מעניין של שנות ה־2000. התקופה שבה שינתה התקשורת את פניה והגיעה למעורבות מקסימלית של הקהל ברחבי העולם, ובמקביל לכאוס ובלבול מוחלט באשר למקורות סמכות, יידע ודיווח אמין. התערוכה הצליחה למצב את מעמדה כאירוע תקשורתי־תרבותי ייחודי ויציב בנוף התערוכות, והיא מציעה הזדמנות להשתהות ולהחיות לרגע נוסף את הדיון באירועים שחלפו ממש לא מזמן, ותיכף ייבלעו בשטף האינסופי. פתיחת התערוכה בדצמבר מספקת מבט לאחור על שנה קלנדרית, וגם בזה היא קולעת למטרה. 

תערוכת הגג World Press Photo מתקיימת כבר כ־60 שנה ונודדת בעולם ממשכנה המרכזי באמסטרדם. היא נוסדה במטרה לעודד תקשורת חופשית ומצוינוּת בתחום צילום העיתונות והתיעוד, ומשתתפים בה טובי הצלמים של מערכות העיתונים הנחשבות בעולם כמו ניו יורק טיימס ונשיונל ג׳יאוגרפיק. בתערוכה הנוכחית מוצג מבחר של כ־150 צילומים של 43 צלמים, מתוך אלפים הפונים לתחרות הבין לאומית.

רפאלי הוא בעצמו ״בוגר״ מהדורות קודמות של עדות מקומית שבהן הוצגו צילומיו, ויותר מכך, הוא צלם עיתונות שעבר את תהליך השחיקה במעמדו והתערערות מקומו של המקצוע

במתכונתה הישראלית, ביוזמתה של דנה וולפיילר, שהביאה אותה לארץ, נוסף לה הנדבך ״עדות מקומית״, שהפך לבעל חשיבות מכרעת בהתבוננות הפנימית הישראלית. רפאלי הוא בעצמו ״בוגר״ של מהדורות קודמות של עדות מקומית שבהן הוצגו צילומיו ויותר מכך, הוא צלם עיתונות שעבר את תהליך השחיקה במעמדו והתערערות מקומו של המקצוע. לדבריו: ״העידן העכשווי הוביל לשינוי: כלי התקשורת המרכזיים פסקו לשמש מקור סמכות עיקרי לתיווך המציאות, והטלפון החכם כבש את העולם. ההמונים הפכו לאלה המתעדים את המציאות, במקביל להיותם גיבוריה״.

הוא נוגע בדיון שגם אם הוא מתנהל כבר קרוב ל־20 שנה, יש לו חשיבות והוא בוחן פערים בין מקצועיות לחובבנות, בין כוונה לאקראיות ובין עובדות לדעות והשערות חולפות. ״זהו עולם שבו לא מתקיימת עוד אמת מדווחת מרכזית אחת. השינויים הללו אילצו את הצלמים לחזור אל נקודת המוצא ולשאול: האם קיימת מציאות אחת? אמת אחת? ונראה ששאלות אלה הובילו את צלמי העיתונות להגדיר מחדש את תפקידם; מגורם המתווך את המציאות, לצלמים־אמנים, המביעים עמדה אנושית, ערכית, חברתית, אסתטית, פוליטית וחוקרת״.

צילום: רונן זבולון, רויטרס

צילום: אבי רוקח, ידיעות אחרונות

הנושא השני שבו מנסה רפאלי לנסח מחדש את חוקי המשחק של התערוכה, טמון בהחלטה להזמין יוצרים ״חוץ עיתונאיים״ במובהק, להציג סדרות של עבודות שיש בהן היבט תיעודי, גם אם לא נועדות ספציפית לשימוש תקשורתי. בקטגוריה חדשה, תחת הכותרת ״חשיפה ארוכה״, הוא מבקש להצביע על פרקטיקה של צילום שאינו רק רגעי.

״עבודתו של צלם עיתונות במהותה היא פעולה מהירה, ויש צלמים מתוך הענף שזיהו מזמן את האקסיס הזה ויצאו לצילום יותר אישי. אבל יש פה גם קריאה לצלמים להביא יותר את המבט האישי שלהם. זוהי גם הכותרת האישית שלו לתערוכה השנה ״בין תיעוד לאמנות״. התערוכה, הוא אומר, אינה רק עוד הסתכלות על אותם אירועים וחומרים שעברו לנגד עינינו. אחד מתפקידיה הוא גם לשים מול העיניים דברים שנדחקו אל מחוץ לפריים, בשיקולי המערכת של כלי התקשורת, כמו המצב הפלסטיני והמחאה שמעבר לגדר. היא כוללת גם נושאים פחות בוערים ובכל זאת שמשקפים תמונת מצב, בטבע, בחברה, בסגנון החיים, במרחב הציבורי.

״הגישה האמנותית מרחיבה ומעדנת את הדיון בשאלות הנוגעות לאמת ולזמן. ההקשרים והחיבורים בין העבודות השונות משקפים מבט מפוכח, אישי, עמוק ויצירתי על ישראל בשנת 2019״, מסכם רפאלי.


עדות מקומית ותערוכת צילומי העיתונות הבין לאומית WORLD PRESS PHOTO
מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, עד 8 בפברואר 2020

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יניב ישראלי

    פוסט מודרניזם נגמר מזמן מותק.. יש אמת והיא אחת.. האמת היא אינסופית וללא אפשרות לערעור. עיתונות וכתיבה בעיתון זה שקר בבסיס. העיתונות מתיימרת לומר משהו אמיתי על העולם אבל האמת שהיא מה למכור. לראיה אף עיתון לא כותב על שוד הגז ועל הרעל שתושבי ישראל סופגים מאבדות הגז של תשובה. יש עיתונאים שרוצים אבל העיתון שמנוהל על ידי חברים של תשובה לעולם לא יעז להגיד לנו את האמת. אלדד רפאלי צלם עיתונות לא ממש חשוב לצערי אבל איש יחץ מעולה. לכותבת כמו רוב אנשי התוכן בארץ אין מושג במצבו של הצילום כיום והם נשענים על מילים גבוהות לטשטש את חוסר הידע שלהם.
    שבת שלום

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden