כל מה שחשוב ויפה
דניאל צאל במוזיאון תל אביב. צילומי הצבה: אלעד שריג

דניאל צאל: המסיבה שלא הייתה

הבחירה המדוייקת בצילומים בודדים ובמנעד צבעים צר, מעבירה תחושת הזרה וחרדה שקטה, שמפעפעת מהצעירים המצולמים - יפים ועטופי ניכור - לצופים בתערוכה של דניאל צאל במוזיאון תל אביב

חגית:

בוקר טוב דניאל, מה קורה?

דניאל:

הי, אני מעולה איך את?

חגית:

מצוין, טפו טפו. התערוכה שלך במוזיאון תל אביב, המסיבה, יפה ממש. יש משהו כל כך אסתטי בחלל, שבסיבוב הראשון קשה להבין את עומק הדרמה של העבודות. זה מכוון?

דניאל:

כן, הייתה המון מחשבה אוצרותית ביחס לתערוכה, איך לבנות אותה נכון, עבדנו עליה קרוב לשנה וחצי, אני והאוצרת רז סמירה 

חגית:

אני יצאתי בתחושה שיש בעבודות סיפור (או מספר סיפורים) בהמשכים. חלק מהדמויות חוזרות בכמה סצנות, אבל בעיקר הכל נצבע במונוכרומטיות, לבן דומיננטי עם כמה כתמי צבע. המגבת הצהובה, כתם דם, זר פרחים צהובים בידי נער. כמו נקודות מיקוד. יש סיפור מסגרת או שהבחירה נובעת מקומפוזיציות? מי המשתתפים?

דניאל צאל. צילומי הצבה: אלעד שריג

דניאל צאל בסטודיו. צילומים: מ״ל

דניאל:

התערוכה מורכבת מ־17 תצלומים, רובם מהשנתיים האחרונות. אני לא מצלם סדרות או עובד לפי נושאים נרטיביים, ולכן תמיד לקראת תערוכה יש הרבה מאוד מקום אוצרותי, לחשוב מחדש על העבודות, לייצר חיבורים – שגם מפתיעים אותי לא פעם. 

בעבודות כולן, כמו בעבודה המרכזית שניצבת במרכז החלל, אני מצלם צעירים עירוניים בסיטואציות שונות. בחלק מהן יש דמות צעירה במרחב ריק מאדם, בעבודות אחרות יש סיטואציות בין שניים או שלושה מודלים (מצולמים) ובעבודה המרכזית ״המסיבה״, שעל שמה נקראת התערוכה, ניתן לראות 50 דמויות צעירות במסיבה גדולה באולם ספורט. רק שכאן האינטראקציות הן מלאכותיות. בבסיסן שוכן היעדר אינטראקציה גמור, שהופך את זה למפוספס וחסר אחיזה. אינטראקציה והיעדר אינטראקציה בין צעירים הוא הבסיס לתערוכה כולה

התערוכה היא במובנים רבים דיוקן עצמי שלי. אני לא מצלם צעירים עירוניים כי מעניין אותי לחקור את סוג האוכלוסיה הזה, או בניסיון להבין את הדור הצעיר היום, אלא בגלל שאני עירוני

חגית:

כולם צעירים, בגילך? פחות? אתה מסתכל עליהם במבט של חוקר? בגעגוע?

דניאל:

אני בן 34. יש לא מעט מודלים שהם בני גילי ויש גם צעירים יותר. לפני הפתיחה הסתכלתי מהצד על התערוכה בשלמותה והבנתי שני דברים לגביה: דבר ראשון, שהיא במובנים רבים דיוקן עצמי שלי. אני לא מצלם צעירים עירוניים כי מעניין אותי לחקור את סוג האוכלוסיה הזה, או בניסיון להבין את הדור הצעיר היום, אלא בגלל שאני עירוני. את מוציאה אותי מהעיר לטבע ואני מרגיש לא בנוח. משעמם לי, אני לא מוצא את עצמי. כך שדרך העיר, דרך שגרת היום בעיר אני רואה את העולם, את האהבה והבדידות והשקר, והתערוכה הזאת היא למעשה איך שאני רואה את העולם

חגית:

אתה מדבר על הוויה צעירה בחיים עירוניים כחיי בדידות וניכור, אבל לא מוצא את עצמך במקום אחר

דניאל:

נכון, אבל לא רק, זה על הכל, גם על בדידות וגם על אהבה, גם על ניכור וגם על שמחת חיים וחברות. יש בעיר את הכל, ויש כל כך הרבה יופי בזה

חגית:

יש בתערוכה רק שני צילומים בטבע אם אני לא טועה – אולי זה טבע עירוני – אבל אלה הסצנות עם הכי הרבה תנועה טבעית. בשאר העבודות הם כאילו קפואים, לכודים בסיטואציה או בתנוחה לא־תמיד־נוחה. בכל העבודות אתה בתפקיד הבמאי?

דניאל:

כל התצלומים מבוימים, לא תמצאי אותי לעולם הולך עם מצלמה על הכתף, ובכלל, גם בחיי האישיים אני כמעט ולא מצלם עם הטלפון, כמעט ולא מתעד את החיים שלי. ובטח שבעבודה שלי בסטודיו, תמיד יעניין אותי לביים, לתכנן ולשלוט כמה שאני יכול על התוצאה הסופית

חגית:

אז אם אני לוקחת את האמירה שלך שזה מעין ״דיוקן עצמי״, מבט על החיים שלך, אתה חושף דימוי מאוד חשוף אבל גם מאוד מודע, בשליטה

דניאל:

ההבנה שהתערוכה היא מעין דיוקן עצמי הגיעה ממש כמה ימים לפני הפתיחה, ולא מתוך המחשבה הזאת עבדתי על הצילומים. אבל כן, יש משהו חשוף מאוד עבורי בתערוכה הזאת

חגית:

זה מקסים בעיניי. גם בגלל שהדמויות מאוד מעוררות סקרנות. הייתי רוצה לומר הזדהות, אבל זה לא בדיוק נכון. בעיקר תחושה של רצון להכיר אותם, לדעת עוד משהו על הסיפור שלהם

אינטראקציה והיעדר אינטראקציה

דניאל:

אני חושב שעבורי, מה שמחבר בין כל העבודות בתערוכה, אולי הבסיס לתערוכה כולה, ובלי ספק מה שמעניין יותר גם לקראת פרויקטים עתידיים, היא אינטראקציה והיעדר אינטראקציה בין דמויות צעירות. לפעמים נדמה לי שבאינטראקציות בין אנשים יש הכל.

הקסם שיש בעיר הוא שהשגרה כל הזמן נשברת, דברים קורים. אנשים מאוהבים מתמזמזים ברחוב ראשי, יש תאונות דרכים, אנשים הולכים מכות, משתכרים, שרים, ויש אין סוף אינטראקציות ואין סוף כמעט-אינטראקציות או אינטראקציות מפוספסות. ביום אחד אפשר לחוות רגעים קיצוניים של אהבה, הצגה של אהבה ותשוקה, אלימות… כשאני מעופף, קורה שאני בלי לשים לב נתקל באנשים ברחוב, כשאני חושב על משהו או כשאני שקוע עמוק בטלפון בזמן הליכה. לפעמים מישהו במצב רוח טוב יתן לך טפיחה על השכם ויאחל לך יום נעים ופעם אחרת יצעקו עליך.

לפני כמה זמן ראיתי שני בחורים כמעט הולכים מכות, זה היה כל כך מלחיץ שהתלבטתי אם להזמין משטרה. אחרי כמה זמן כשחזרתי חזרה הביתה ראיתי אותם מציירים ביחד גרפיטי. יש כל כך הרבה רגעים מוזרים ומסתוריים כאלה על בסיס יומי, וזה כל כך יפה

חגית:

אתה חי בברלין?

דניאל:

אני חי בארץ אבל נוסע הרבה לברלין, תמיד לעבודה עם מודלים שלי משם

חגית:

למה? יש איזה לוק? או משהו באווירה?

דניאל:

לא, הסיבה שאני עובד שם הרבה היא מקרית, זה האופן שבו החיים שלי התגלגלו. כשלמדתי אמנות הייתי בחילופי סטודנטים בפרנקפורט, ואז ביקרתי לראשונה בברלין. יש לי כמה חברים טובים משם ובן זוגי לשעבר היה גרמני ועם השנים הכרתי מודלים שאיתם אני עובד כבר שנים, ובגללם אני חוזר לשם כל פעם לעבוד על עבודות חדשות

חגית:

אולי ענית על הדרך לשאלה הבאה שלי – כי מצד אחד אתה אומר שאתה לא עובד לפי נרטיבים או סדרות, ומצד שני אני מזהה את הדמויות פתאום בתמונות שונות – ונוצר סיפור בהמשכים

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

דניאל:

לאחרונה אני מפנטז לעבור לכמה חודשים או יותר לאיסטנבול, ביקרתי שם פעם אחת ונשארתי עם תחושה שזאת עיר מדהימה לעבודה עם מודלים חדשים 🙂

חגית:

ותמונת ״המסיבה״ (העבודה המרכזית בתערוכה) באמת מקובצת מדמויות שנתלשו מכל מיני רקעים, מערים שונות ברחבי העולם – אבל אתה מכנס אותם באולם ספורט מאוד ישראלי

דניאל:

כן ממש כך.

בחמש השנים האחרונות צילמתי עשרות רבות של בחורים ובחורות רוקדים לבד אצלי בסטודיו. כל אחד מהם היה במצב תודעה שונה, רקד לאיזו מוזיקה שבחר, והאינטרקציות ביניהם חוברו בדיעבד בתוכנות דיגיטליות, כך שלמעשה מדובר על מסיבה שבמקור שלה כולם רקדו לבד, במקומות שונים ובזמנים שונים. ביטוי לכך נמצא בכמה מקומות בעבודה, כאשר יש מפגש בין אותו מודל בפער של כמה שנים.

חגית:

אוי, לא שמתי לב. אני צריכה לחפש אותם 🙂

דניאל:

בדיוק!

למרות שהעבודה מורכבת מ־55 תצלומים, היה לי חשוב שהנראות שלה תהיה ריאליסטית

חגית:

נראה כמו נוסטלגיה על מסיבת בית ספר תיכון פושטית שבה אף אחד לא מאושר בזמן אמת, אבל בדיעבד נוצר געגוע (כמו השיר של אהוד בנאי: זו לא המסיבה שלנו…)?

דניאל:

האמת שלא, ההכרעה שכולם ירקדו באולם ספורט הגיעה ממש לפני חודשיים. דווקא היה לי חשוב שהחלל של המסיבה יהיה סוג של Non place, נגיד קניון או מקום אחר לא מזוהה ובלי היסטוריה כלשהי. אבל הניסיונות האלו נכשלו מבחינה ויזואלית, ושברתי את הראש עד שבאחד הערבים בבית ראיתי פתאום פרסומת כלשהי, לא זוכר למה אבל שהיה צילום של אולם ספורט וישר ידעתי שזה חייב להיות החלל של המסיבה.

ולמרות שגם האולם ספורט מורכב מכמה תצלומים, וגם שם נעשו שינויים, היה לי מוזר לנסות בכוח להסתיר את המקומיות של האולם

חגית:

אני חייבת לומר שהאלגנטיות של תיבת האור – האלמנט המרכזי בחלל התערוכה – עומדת בניגוד מה לעולב של האולם ספורט. זה נחמד, בתור חלק מההזרה. כמו רמז לכך שמשהו כאן לא כמו שנראה במבט ראשון

דניאל:

מסכים בהחלט

חגית:

בכלל – אם כבר מדברים על על זה – נראה שבחרתם ״לוח צבעים״ מאוד מצומצם וכמה כתמי צבע שמבליחים. כשנכנסים יש תחושה קודם כל של איזו אלגנטיות, אפילו סטריליות, הרבה לבן, עור חשוף. אתה גם משחק קצת עם הטרנדים החזקים של השנים האחרונות (לבן ו״גווני עור״ שהם ״הלבן החדש״), כאילו נכנסנו לבין דפי מגזין אופנה. ואז מתחילים לראות פנים, גוף, לא מושלם, ומעל לכל – דיאלוג בין עבודות: הכתם האדום בדיוקן הנשי, לצד התפירה האדומה בדיוקן הגברי. המגבת הצהובה והריצה המשוחררת בפארק

דניאל:

לצבע יש חלק משמעותי בעבודה שלי. בהרבה מובנים האופן שבו אני עובד על צילומים בדומה לציור, אבל לא הייתה מחשבה כל כך ישירה על צבע, על חיבור כזה בין צבעים. החיבור בין העבודות בתערוכה, המחשבה מה נכון להציג ומה לא, הגיעה ממכלול של דברים. למרות שאני לא מזהה בהן אלגנטיות או אסתטיקה של צילומי אופנה. אם כבר מדברים על צבע, אז עבורי הצילומים מתארים במובנים רבים שגרת חרדה של צעירים בתוך הווה צבעוני הניצב על סף אסון

חגית:

לא רמזתי לצילומי אופנה }-: להיפך – כאילו יש בחלל הנקי פתיינות של מגזין כרומו, ואחר כך, במבט נוסף נכנסת התודעה של הדרמה. 

״שגרת חרדה של צעירים בתוך הווה צבעוני הניצב על סף אסון״ – זה ביטוי יפהפה

כשהסתכלתי על התערוכה בשלמותה לפני הפתיחה, ראיתי פתאום בכל התצלומים חרדה שקטה, שעולה מתוך צילומים שאין בהם דרמה גדולה, רק רצף של פעולות יומיומיות

דניאל:

כן, זאת הסיבה שהיה לי כל כך חשוב שלמרות שבחלק מהעבודות נעשו שינויים וחיבורים כאלו ואחרים בפוטושופ, שהנראות תהיה לחלוטין ריאליסטית. שאי אפשר יהיה להגיד איפה הבעיה, מה מוזר, מה לא מסתדר בעין.

המחשבות הללו הגיעו בדיעבד, כאשר הסתכלתי על התערוכה בשלמותה לפני הפתיחה, כשהיה לי קצת שקט להסתכל עליה מהצד. ראיתי פתאום בכל התצלומים חרדה שקטה, שעולה מתוך צילומים שאין בהם דרמה גדולה, רק רצף של פעולות יומיומיות כאלו ואחרות. החרדה הזאת, התמידית, ממה שיבוא.

כשהייתי ילד סבתא שלי אמרה לי שכשאני אהיה גדול לא אצטרך להתגייס לצבא כי כבר יהיה שלום. אבא שלי אמר לי שגם לו, כשהיה ילד, אמרו את אותו הדבר. כלומר, גם אם זאת הייתה אשליה מוחלטת, הייתה קיימת התובנה הזאת שבעתיד יהיה טוב יותר. היום זה מרגיש הפוך, הפחד התמידי הוא מרצף של אסונות שיבואו עלינו

חגית:

יש הזרה גם בחברה ההומוגנית שעולה מהצילומים. אין ילדים, אין מבוגרים ״מבוגרים״, אין בכלל סביבה בעצם. אולי זה מה שגרם לי לחוש שיש סטריליות, שלגמרי קשורה לחרדה

דניאל:

מעניין

חגית:

באופן יחסי למי שעוסק בחרדה וביופי, אתה נשמע אדם שמח ואופטימי. זו ההפרדה בין ״החיים״ ל״אמנות״?

דניאל:

זה נכון שאני אדם שמח ואופטימי, אבל אני הכל חוץ מ׳קול׳, אני לוקח את החיים מאוד בדרמטיות וגם את העבודה האמנותית שלי

חגית:

אתה מציג במסגרת פרס לורן ומיטשל פרסר לצילום, מה המשמעות של פרס כזה לך כאמן?

דניאל:

סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי לפני כעשור, ומאז אני בעיקר עובד. לקבל הכרה כזאת זה משמעותי מאוד ונותן המון כוח ואנרגיה. אבל הדבר שהכי מרגש בסופו של דבר זאת העובדה שאני מציג תערוכה במוזיאון, שהמבקרים בתערוכה הם לא רק הבועה, שאני כמובן חלק ממנה, אלא המחשבה שיגיעו קבוצות מכל הארץ, מבוגרים תיכוניסטים באמת נורא מרגשת

חגית:

מעניין. משמח גם. ומה הפרויקט הבא?

דניאל:

לצד העבודה השוטפת על צילומים חדשים, אני עובד על פרויקט חדש של כמה עשרות צעירים וצעירות הולכים מכות. זה עדיין בשלב ראשוני ונסיוני אבל לפחות עכשיו הוא המשך בהרבה מובנים לעבודה ״המסיבה״

חגית:

אני מנחשת שהם לובשים גופיות לבנות?

דניאל:
מצחיק! האמת שכן, כבר צילמתי כמה עם גופיות לבנות (ועכשיו אני מבין למה התכוונת בסטריליות). כל מה שקשור לאינטראקציה והיעדר אינטראציה בין אנשים מרתק אותי יותר מהכל בעבודה שלי היום, אבל בנוגע לפרקטיקות האמנותיות אני מקווה למצוא כל הזמן דרכים חדשות לייצר דרכן

חגית:

נשמע מרתק כמו שזה נראה. נמשיך לעקוב. שיהיה בהצלחה!

דניאל:

תודה רבה 😊


דניאל צאל: המסיבה
אוצרת: רז סמירה
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. מבקר

    העבודת וידאו מקסימה. הצילומים קצת משעממים לטעמי. כל כך הרבה מלל בכתבה על שום דבר… נרדמתי תוך כדי קריאה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden