כל מה שחשוב ויפה
פרפורמנס באמצע היער. צילום: ניר הדר

מגלים אוצרות // מרינה פוזנר

״להיות חוט שמחבר בין אנשים, לגרום להם לשאול שאלות, ללכת לאיבוד, להסתקרן״; מרינה פוזנר אוצרת ויוצרת חוויות שמשלבות אמנות, בילוי, שחרור ומציאויות מקבילות

הפעם הראשונה

הפעם הממש ראשונה שאצרתי תערוכה הייתה עוד כשעסקתי ביחסי ציבור בתחומי האופנה; בדרכי להפוך למעצבת אופנה, עצרתי להשתפשף ביחסי ציבור בתחום והפקה הייתה חלק גדול מהעיסוק שלי. ביריד דרסקוד 2014 החלטנו להציג תערוכת צילומים של מיטב צלמי האופנה: שם התערוכה היה ״אסופה״, שיתוף פעולה עם ראובן כהן, סטייליסט ואיש ארט שהכרתי ברגעים נכונים ומעוררי מחשבה. הזמנו את הצלמים המובילים בתחום להציג צילום אהוב במיוחד, כאלו שצולמו ברגע של חופש מחשבתי ותשוקה יצירתית.

שנה מאוחר יותר אצרתי את התערוכה הראשונה שגם השם שלי עמד מאחוריה. הייתי אחרי חמש שנים ביחסי ציבור, למדתי אוצרות ומוזיאולוגיה בטכניון ועסקתי בקריאייטיב וניהול, ופגשתי את מי שהפכה לשותפתי לשנתיים הבאות – מרב פרי־דבש. החלום המשותף שלנו שנבע מתוך חיי הלילה. שתינו צרכנו אמנות ואהבנו לחוות אותה, אבל הסביבה לא אפשרה לנו לקבל את סוג החוויה המלאה שרצינו. הלילה, לעומת זאת, שיקף עבורנו בדיוק את הלך הרוח שחיפשנו, בו הזמן מתבטל, צרות היום נשארות מאחור, אין כללי ההתנהגות ברורים, וכך אדם הופך הכי רך לקבל משהו חדש בלב פתוח. זה היה זמן והמקום המושלם מבחינתנו להפגיש אמנות ואנשים. כך יצאנו לדרך עם הפרויקט ASH Art Line.

בתהליך שארך קצת יותר מחצי שנה גייסנו אל התשוקה שלנו כל מי שחשקנו בו לחלום הזה. זו היתה תערוכה של עבודות וידאו ארט ומיצב, קראנו לזה ״המועדון נכנס למוזיאון״ ודיברנו על הסטייט אוף מיינד שקיים רגע לפני שנרדמים, בין ערות לשינה; בדומה להלך הרוח שאיתו נכנסים למועדון לילה, למציאות מקבילה. מועדון הבלוק (והבעלים ירון טראקס) תמך ברעיון והתגייס למטרה. השתתפנו והשקענו בהפקה היקרה ונעזרנו במימון המונים. התוצאה היתה אדרנלין טהור שאין לו תחליף; הגיעו 1,500 אנשים, הצלחנו להביא את הקהל המוזיאלי לבלוק, קלאב לילה חשוך, ולגרום לו לחוות אמנות גבוהה בצורה אחרת; קהל הבליינים שהגיע קיבל חוויה שעוררה אותה מחשבתית וגופנית, הפתיעה, גירתה והעלתה חיוך.

מרינה פוזנר. צילום: בן פלחוב

זה היה רגע שבו הבנתי שהחיים שלי מקבלים תפנית. הייתי בת 30 והחלטתי שזה מה שאני הולכת לעשות כשאהיה גדולה: לעורר חיוך אצל אנשים בעזרת אמנות ולילה, לייצר עבורם זכרונות שילכו איתם, לחשוף אמנות ואמנים במקומות גדולים יותר, לחשוף אנשים לאמנות כך שירגישו משהו חדש שיעורר אתם, להיות חוט שמחבר אנשים ויחד יוצר משהו שגדול מחלקיו, לגרום לאנשים לשאול שאלות, ללכת לאיבוד, לצחוק, להסתקרן. עם השנים, לאחר ששבתי וחידדתי את מה שאני עושה, הבנתי שאני עוסקת בחוויה, אוצרת ויוצרת חוויות בילוי שמשלבות אמנות.

תערוכה ראשונה, גלריסטית יותר שאצרתי, הייתה של הצלם תום מרשק, בקן הקוקיה, חלל לילה ותרבות ביפו, שהייתי שותפה בהקמתו ובכתיבת תכנית העבודה האמנותית שלו.

התחנה האחרונה

התערוכה החדשה BEAT עוסקת בדמות ואמנות הדיג׳יי, ומוצגת עד ה־16.4 בבית האמנים החדש באשדוד, בית אריה קלנג. זו יוזמה מבורכת ומרגשת של בית האמנים יחד עם נעמה ארבל ונעמי אדר. אנחנו בעידן כזה שבו זה רק עניין של זמן עד שהשיח האמנותי יחבק את הדיג׳יי כפי שהוא מחבק יוצרים קלאסיים ועכשוויים ממדיומים אחרים. עידן שבו להיות דיג׳יי יכול להישמע קרוב ל״אני רוצה להיות וטרינר״ ולעבור חלק; זה מקצוע נחשק, מגניב ונוכח בחיים של כולם, בין אם במועדון או בחתונה או באירוע חברה. הטכנולוגיה מאפשרת להפוך לדיג׳יי יחסית בקלות, ומרגיש שזה הרגע הנכון בזמן לדבר על האמנות של המקצוע.

מתוך התערוכה BEAT, בית אריה קלנג. צילום: אורי קריספין

מתוך התערוכה BEAT, בית אריה קלנג. צילום: אורי קריספין

ליין shades. צילום: אלברט אלייב

קן הקוקיה. צילום: טום חוליגנוב

סדרת אמנות בשיתוף הצלם דן יוספי, עבור Budweiser. צילום: מ״ל

התערוכה החדשה היא אבן דרך ראשונה שרוצה לעלות לדיון ציבורי פתוח ולא מתחכם בדיוק את השאלות האלו, כמו גם לתת לקהל רחב הבנה בסיסית ביחס למושגים, לכלים, לאנשים ולאחורי הקלעים של התחום. כיוון שהתערוכה מתקיימת באשדוד, זה היה בלתי נפרד לעסוק בעיר ובאנשים שפועלים בתחום בה או יצאו ממנה. ההתרחשות בעיר הגדולה היא לרוב מקבץ של אנשים ומוחות שהגיעו מערים קטנות יותר וכך בחרתי להסתכל על אשדוד. התערוכה מציגה מבט רחב על אמנות הדיג׳יי בהשתתפות נציגות של מיטב היוצרים שפועלים היום בארץ, לצד מבט מקומי גם על חיי הלילה בעיר וגם על הדמויות שאשדוד תמיד תהווה להם בית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

זו תערוכה חווייתית שכוללת עבודות וידאו וסאונד, עבודות אינטראקטיביות, קיר צילומים ארכיוני, אוסף היסטורי וגם מיצב אחד מרכזי שמביא את הסטודיו של הדיג׳יי – האולפן שבו יוצר – אל תוך הגלריה. האולפן יתפקד בשש הזדמנויות כתחנת רדיו, ״קלנג מיוזיק רום״, שמשלבת ערבי תוכן ומסיבה לייב בגלריה, וכל זה מצולם לערוץ יוטיוב ייעודי.

צילום: ניר הדר

צילום: רוסלו שמריה

שרי גולדנברג, Masturbation never breaks your heart. צילום: תמיר דוידוב

בנייני העיר הלבנה, פרויקט בשיתוף יעל שקד. צילום: מ״ל

אם בדרך כלל בעשייה שלי המוזיאון נכנס למועדון, הפעם המועדון נכנס למוזיאון. זו סנונית חשובה במהלך גדול יותר של שילוב התחומים. כל העבודות נוצרו במיוחד לתערוכה, וכמחציתן מתייחסות לעיר אשדוד – בין אם במיקס המבוסס על צלילי העיר או ביצירה שמאפשרת לקהל להתנסות ביצירת מיקס. העבודות הופקו בשיתוף ובליווי המקצועי של מכללת BPM, וכן בתמיכת בירה מכבי, חברת Pioneer DJ וכמובן עיריית אשדוד והחברה העירונית לתרבות.

מכל מלמדי השכלתי

אחת התערוכות הטובות שראיתי וגם השפיעה עליי היתה World5 של האמן רן סלוין במוזיאון הרצליה, שאצרה איה לוריא. המיצב כיסה חלל ענק בוידאו, סאונד ותאורה. הכניסה לחלל הייתה כמו כניסה לבועה אחרת, לעולם מקביל, עולם שבו אתה כאדם מרגיש קטן אל מול גודל היצירה. היא סחפה להסתובבות בחלל ובנקודה מסוימת הובילה לאפשרות לישיבה, תחושת איבוד הזמן: המקום והמחשבות עוררו רמת מדיטציה גבוהה ושלווה מיוחדת. היו אלה יחסי הגודל בחלל, אופי התאורה והצבע, ואופי הדימויים והתנועה, שיחד יצרו עולם עתידני, לא ברור אבל בהחלט מסקרן. לא רציתי לצאת מהחלל.

מניפסטו, התערוכה של יוליאן רוזנפלדט במוזיאון ישראל, בהחלט היתה הטובה ביותר שראיתי השנה. מיצב המסכים, האיכות, הפריסה בחלל, ההצבה וחלוקת הסאונד שנעשו בצורה מתימטית, הסנכרון והדיוק בין 13 העבודות, הבחירה בשחקנית, התוכן שעשוי כמו סרט טוב בכל אחד ואחת מהעבודות: כל אלו הפכו את התערוכה לכל כך מרתקת שחזרתי לראות אותה שלוש פעמים. בכל פעם גיליתי משהו נוסף.

תערוכת החלומות

התערוכות (או כל דבר שאני עושה) שהכי מעניינות אותי היום עוסקות בחוויה. הייתי שמחה לייצר חוויה חד פעמית, אינטימית – עד כמה מאות אנשים – שתתקיים בספרה אחרת. היא יכולה להתחיל בתוך שדה תעופה ולהמשיך למטוס, המטוס ינחית את האנשים במקום טבע פראי שם הם יעברו חוויה שתהיה משולבת עם אמני פרפורמנס ולייב ארט, אינטראקטיביות וניו מדיה, היא תהיה משולבת עם אוכל ושתיה, עם חוויה של מוזיקה וסאונד והיא תחבר אנשים.

תפקידה של אמנות לעורר אנשים למחשבות, לתקשורת, להתנסויות חדשות. אני רוצה ליצור חוויה כזו, שבמקרה הזה – של חלומות – היא תהיה גדולה מהחיים כשעניין המרחק והשמיים ישאיר רושם של ״האם היה זה חלום?״. אחרי שאגשים את החלום הזה אשמח לענות על השאלה שוב 🙂

פרויקט Nude Naked. צילום: תמיר דוידוב

בקרוב אצלך

אני עובדת על הדבר הכי נוגע ללב ובעל משמעות שעשיתי עד כה: פורמט חדש לאירוע יום השואה בעבור אגף תרבות של עיריית תל אביב ובשיתוף ארגון עמ״ך. ״תל אביב 1960 – הפעם הראשונה שזכרנו״, יהיה אירוע שיזמין אנשים לחוויית תיאטרון אימרסיבית. האירוע עוסק במחשבה על היבטים של ידע והיסטוריה, שימור הזכרון והסיפורים של מי ששרדו והגיעו לארץ, לתל אביב, בין השורות הפחות מדוברות אבל עיצבו את מי שגידלו אותנו ואת העיר. זו תהיה הזמנה לחוויה חופשית של הסתובבות בין סיפורים דרך מונולוגים שישאו שחקנים, ויעשירו את הקהל בפיסות של היסטוריה ועניין על חיי העיר, היומיום והתמודדויות האנושיות.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. רוסלו

    ❤️❤️❤️❤️❤️

  2. נועם

    עוד תל אביבית הזויה. עברה את גיל 30 ומחפשת את עצמה במסדרונות של אנשים שאשכרה יוצרים מוזיקה ואמנות וקוראת לכמה ילדות מרקדות באיפור מוגזם פרפורמנס. מה בדיוק אתן באות לשנות בעולם? להכתיב אחרת? הכל רווי סמים, אלכוהול ואין סוף אגו. דוחה ולא אותנטי בשום צורה.

    1. אלון

      נועם, בוא. אתה לא רווי באגו בהיותך חושב שאתה בעמדה כלשהי להחליט מה אומנות ומה לא? מי "באמת" אומן ומי לא? די עם ההתיימרות והתנשאות. מה שלא הבנת שזה יש פה הנגשה והקללה לצד השיח היותר פילוסופי וקיומי. סוג של מפגש בין מה שנקרא, אומנות, תרבות וכן גם בידור, מה קרה? אם אומנות תהיה נטו מתוחכמת, מתחכמת ומדכאת היא תתחיל להראות כמו אולמות אופרה. בהם אתה כנראה יושב לבד לצד מנומנמים אחרים ש"באמת" מבינים באומנות. אם היית בא מאיפה שמבלה ה"תל אביבי" הממוצע הייתי יודע שכל חווית צריכת התרבות שונתה מאירועים כאלה. היום, כל חווית בילוי שמכבדת את עצמה מוסיפה תוכן אומנותי וקרייאטיבי. זה מה שהוכתב אחרת. ואם אליך אירועים כאלה פחות מדברים אז סאלם. אבל אל תוריד ככה חזק, ב 2 תגובות עוד, סתם מוציא אותך הזוי..

  3. נועם

    עוד תל אביבית הזויה. בואו, עברה את גיל 30 וחושבת שלהרקיד בחורות רזות באיפור מוגזם ולבוש פלסטיקי בין מסדרונות של יוצרי מוזיקה ומפיצי אומנות אמיתיים, זה פרפורמנס. פעם אחרונה שבדקתי היה לזה סטייטמנט, מה אתן באות להכתיב אחרת? לשנות? הייתי ביותר מאירוע אחד או שניים כדי לראות עד כמה הסמים והאלכוהול מכתיבים שם את הכל. מזוייף וחסר אותנטיות, נתתם במה לעוד אחת שלא מבינה כלום בעולם הזה.

  4. נירה כלב

    האם תפקידה של האמנות ליצור מחשבות ותקשורת.לא זה תוצר לוואי שלה .
    אומנות היא כן המחשבה של היוצר המנסה להעביר אותה הלאה ,לפעמים.
    לא תמיד הוא מנסה לתקשר הוא פשוט הופך את מחשבותיו ורגשותיו לביטוי באמצעים שונים
    נאמר בצבעים.אומנות אינה צריכה להיות מובלת על ידי מטרה או להיות מגויסת.כדי
    שתתרחש האמנות צריך להיות שמיים פתוחים ממחשבות ומשוחררים.היי אל תובילי מה
    שרוצה ללכת לבד.

    1. נירה כלב

      האבתי את הרקע לציורים הטלויים בבית המוזנח-ישן ההוא משהו בקיר ובמסגרות הדלתות
      והחלונות ,נותן השראה.סוג של קצת שלווה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden