כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
שאריף ואכד, Beace Brocess. צילומים: אייל אגבייב

יאללה בלגן: שאריף ואכד ב־CCA

קומדיה טראגית: שאריף ואכד עושה צחוק מהכיבוש ב״בלגן״, תערוכת היחיד החדשה שלו ב־CCA, המרכז לאמנות עכשווית

בשפה האנגלית קיים ביטוי נפוץ הגורס שישנו גרעין של אמת שמסתתר בליבה של כל בדיחה. בעברית, גרסה קלישאתית של אותה האמירה טוענת, ככל הנראה בצדק, ש״הצחוק טוב לבריאות״. ליכולת לגחך, התנהגות בסיסית שכל בני האדם חולקים, יש גם צד אפל – טובי הקומיקאים, מצ׳רלי צ׳פלין ועד לארי דייויד, ידעו להעיד שההומור הוא מסכה שהם חובשים כדי שתחצוץ ביניהם לבין קהל שומעיהם ותגן עליהם מפני הכאב הצורב שבאמירת האמת. 

כשאמנים רותמים את ההומור ליצירותיהם, זו בדרך כלל החלטה רוויית סיכון: תמיד ישנה אפשרות שהצופה לא יבין את הדקויות, או גרוע מכך – שהצחוק יגרע מהאמירה האמנותית שברצונם לחלוק עם העולם ושהבדיחה, בסופו של דבר, תהיה על חשבונם. ב״בלאגן״, תערוכת היחיד החדשה שלו שנפתחה לפני שבוע במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, שאריף ואכד (ולצידו האוצר ומנהל ה־CCA, ניקולה טרצי) מציג אינספור פאנצ׳ליינים, חלקם מתוחכמים יותר ואחרים פחות, בקצב מסחרר. 

מראה הצבה בתערוכה

אל יצירתו של ואכד, יליד העיר נצרת שממשיך להתגורר בה כיום אך גם חי ויוצר בקליפורניה, יש לגשת לאט ובזהירות. היא מעוררת גיחוך מר־מתוק ומעודדת דיון עז: בשני הביקורים שלי במרכז הייתי עדה לוויכוחים שניטשו בין הצופים וכן לתהיות מבולבלות, שהביעו תיירים שככל הנראה לא בקיאים ברזי הנסיבות הפוליטיות שלהן ואכד מגיב בעבודותיו. שיח עוצמתי זה מעיד על כך שבניסיונו לגבש תזה יצירתית אודות החיים הפלסטיניים תחת הכיבוש הישראלי דרך שפת ההומור, ואכד אכן לוקח סיכון משמעותי – שרובו ככולו משתלם. 

עבודה עברית 

ביקור זריז בתערוכה, המשתרעת על פני שתי הקומות הראשונות של המרכז ומציגה 20 עבודות שיצר ואכד בעשורים האחרונים (בהן ציור, מיצב ומספר עבודות וידיאו, שהן נקודת החוזקה של האמן), עלול להטעות ולהשאיר את הצופה עם טעם מר בפה ותחושה של הצפה ויזואלית, שעשויה לגרום לעומס רגשי. 

התערוכה מאגדת מקבץ אקלקטי של יצירות המפרקות לגורמים את מהותה של הווית החיים התוססת במזרח התיכון. כל אחת מהן טעונה בהיסטוריה מורכבת, והבחירה האוצרותית להציג בצפיפות עבודות במדיומים שונים שנוגעות בתמות רחבות – מהאישי לקולקטיבי, מהסכסוך הישראלי־פלסטיני למציאות עקובת הדם בארצות שכנות – מאתגרת את העין ואת הלב. כפי ששם התערוכה מרמז, המבקרים בה מוזמנים לפסוע אל תוך עולם ששולט בו כאוס מבוקר. 

ואכד, אמן מוערך בזירה הבינלאומית שעבודותיו הוצגו בביאנלות שונות ובמוזיאונים כמו הטייט מודרן בלונדון והגוגנהיים בניו יורק, הוא במיטבו כשהוא מטפל בשנינות דרך מדיום הוידאו בנושא הנפיץ של הקונפליקט והזהות הפלסטינית. אחד מרגעי השיא של ״בלגן״ הוא עבודה בשם (Just A Moment No.19 (Nimrod, וידאו לופ משעשע באורך 30 שניות שבו ואכד מנכס בחוכמה את אחת מהיצירות האיקוניות והמדוברות ביותר בתולדותיה של האמנות הישראלית: הפסל ״נמרוד״ של האמן יצחק דנציגר מ־1939.

Just A Moment No.19 Nimrod

בעבודתו של דנציגר, דמותו המקראית של נמרוד – שנאבק עם אברהם והמרה את פיו של האל – הפכה ליהודי החדש, המתריס והבלתי נימול שדמותו עוצבה בהשראת הפיסול המצרי. היא עירערה את אמות הסיפים והפכה למעין שם נרדף לדיון שממשיך להתקיים עד היום בקרב שוחרי אמנות ויוצרים ישראלים סביב השאלות: מיהו ״היהודי החדש״? מיהו הישראלי האמיתי? ואם אי אפשר להגדירו, כיצד אפשר לייצג אותו באמצעות דימוי ראוי באמנות ישראלית? 

אצל ואכד, גופו הפרובוקטיבי של נמרוד צף בחלל אפור. צפצוף טורדני, עיקש ובלתי פוסק של יתוש, הומה מתוך המסך שעל גביו דמותו השנויה במחלוקת מוצגת – כמו מבקש להגחיך את הרעש הנוירוטי שבוקע מהשיח הפנים־יהודי על זהות העם שחי כאן ועסוק ללא הרף במחלוקות פנימיות. צליל היתוש שעף אל תוך אוזנו של נמרוד מתייחס גם למעשיית פולקלור שעל פיה נמרוד המקראי, שנאמר כי מלך על אזור מסופוטמיה, איבד את שפיותו כשיתוש שובב החליט לתקוף אותו וזמזם סביבו עד אין קץ.

במהלך אלגנטי ופשוט, ואכד לוקח עבודה עברית קלאסית וטוען אותה במשמעות חדשה הנגזרת מעולמות התוכן שלו. תוך כך הוא קורץ אל הצופה הישראלי שסוגד לפסלו של דנציגר או מתעב אותו, כאילו אומר: על מה אתם מתווכחים כאן בכלל? 

לצחוק כדי לא לבכות

אם עבודת הוידיאו המציגה את נמרוד בגרסה הפלסטינית מוכיחה שחוש ההומור של ואכד צולח את מבחן הצפייה, היצירה שמככבת לצידה היא בגדר העין הבוכייה שמזילה דמעות לצד העין הצוחקת. בסרטון בן שתי דקות ו־12 שניות בשם Bath Time המתנגן שוב ושוב, ואכד מציג זברה הניצבת בתוך אמבט.

אלא שכלל לא מדובר בזברה: זהו חמור שנצבע פסים שחור־לבן הנשטפים ממנו בקלח מים איטי שמטפטף מתוך ברז, אחרי שבילה יום בגן החיות של עזה שבמהלכו היה מחופש לזברה. המטאפורה שוואכד בחר היא אולי פשטנית, אבל אי אפשר להסיר ממנה את המבט. המסר העולה מהעבודה, שאותה יצר ב־2012, הוא חד וחלק – בעולם מלא ייאוש ודל משאבים, צריך לנסות להפיק את המיטב ממה שיש. זוהי יצירה פואטית ועגומה, המהווה את עמוד התווך של התערוכה כולה. 

Bath Time

Contribute A Better Translation No.2

אחרי שהתעמת עם שתי עבודות מפוכחות ועוצמתיות כל אחת בדרכה, הצופה מתבקש להסדיר את נשימתו ולטפס אל הקומה הראשונה של ה־CCA, שם מוצגות יצירות וידיאו וסאונד שבהן ואכד עושה שימוש במשחקי לשון ובאירועים אקטואליים, כדי להרחיב את הצוהר שדרכו הוא מאפשר למבקרים להציץ אל דילמת הזהות שמעצבת את חייו.

ביצירת מדיה מעורבת מ־2011, Contribute A Better Translation No.2, ואכד מעלה שאלות אודות הזהות הערבית־ישראלית שקשה להשיב עליהן, כשהוא מציג טקסט ביידיש הממוסגר בתיבה שמונחת מאחורי לוחית זכוכית. העבודה, שנראית לרגע כמו פרשנות ויזואלית מודרנית ללוחות הברית, היא הצהרת העצמאות הפלסטינית שנכתבה על ידי מי שנחשב למשורר הפלסטיני הלאומי, מחמוד דרוויש.

ואכד תירגם את המלל העוצמתי לשפה היהודית הגלותית באמצעות שירות התרגום הסימולטני של גוגל־טרנסלייט בהחלטה שהיא ללא ספק משעשעת אך גם מעמתת את המבקר בתערוכה עם סוגייה כאובה: מעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל. אמנם עבודה זו נוצרה ב־2011, אבל התבוננות עכשווית בה מעניקה לה נופח כמעט נבואי נוכח החבטה שספגה השפה הערבית כשהכנסת העבירה לפני כשנתיים את חוק הלאום, שמציב את השפה העברית בתור השפה הרשמית של מדינת ישראל ונותן לערבית מעמד משני ובלתי רשמי. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בסמוך ליצירה זו מתנגנת עבודת סאונד שמספקת אתנחתא קומית: ב־(Just A Moment (Pa Pa Pa, קול נשי גבוה וצורם צווח את הצליל ״פה״ שוב ושוב. מדובר ברפרנס לרגע שחרוט בזיכרונם של ישראלים רבים, שבו המחוקקת לשעבר מטעם הליכוד ד״ר ענת ברקו טענה בפני הכנסת בנאום בשנת 2016 שלא ייתכן קיומו של עם פלסטיני, משום שבערבית אין פ׳ דגושה. 

בקיר הסמוך, על רקע צרחות ה־״פה פה פה״ הטורדניות, מתנגן וידאו בצבעי כחול־לבן, שהבחירה בהם היא ככל הנראה לא מקרית. מוסיקת פסנתר נעימה מלווה את הריקוד המושהה של דמויות ללא פנים המשורטטות בטכניקת אנימציה ילדותית למראה. אחרי שהייה של רגע או שניים מול העבודה התמונה מתבהרת: מדובר בשחזור בסגנון סרט אילם של סצינה מתוך שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים בועידת קמפ דיוויד השנייה שהתרחשה בשנת 2000. גם באמצעות שם העבודה ואכד קורץ אל הצופה כשהוא בוחר לכנותה Beace Brocess – בחלוף 20 שנים אחרי אותם מגעים דיפלומטיים, אין פ׳ דגושה ואין שלום בהישג ראייה. 

MoM

Jamal Al Mahamel

ואכד גם מפנה את מבטו אל מעבר לגבולות המדינה במספר עבודות פיקחיות, שבהן הוא מתעסק בנטל שגובה המלחמה מארצות שונות במזרח התיכון. אחת מהיצירות היותר דומיננטיות בתערוכה היא עבודת וידיאו מ־2017 בשחור לבן המציגה גבולות שנמתחים ומשורטטים מחדש באילוסטרציה שנראית כמו מחול איטי. היצירה – (MoM (Museum of Mosul – היא עיבוד מחודש של תצלומים המראים כיצד השתנתה הטריטוריה של העיר העיראקית מוסול, שנלקחה בחזרה על ידי כוחות כורדים ועיראקיים לצד צבאות מהקואליציה הבינלאומית אחרי שארגון דעאש כבש אותה בקרב אלים בשנת 2014. ואכד אורז את הדימויים הללו מחדש ומציע אותם כקליפ שיווקי למוזיאון.

רגע השיא של ״בלגן״ מתגלם על הקיר בסמוך למחיצת הזכוכית שמשקיפה על הקומה התחתונה, והוא חף מרעש וצלצולים. ביצירה Jamal Al Mahamel אין שמץ של הומור: פה הצחוק של ואכד מתחלף בהרהור רציני ועצוב כשהוא מציע מחווה עכשווית לאחד מגדולי האמנים הפלסטינים המודרניים, הצייר והיוצר סולימאן מנסור. ואכד שיחזר את צורת הטיפה שקווי המתאר שלה היוו את הרקע לעבודה בעלת אותו השם של מנסור, שמשמעותה בתרגום ישיר מערבית היא גמל המשאות או העוולות.

בציור המקורי של מנסור מ־1973 נראה סבל יחף הנושא על גבו את העיר ירושלים. ואכד העלים את נוף העיר ואת הסבל העייף ובמקומם מילא את חלל הציור בעשרות אלפי מדבקות מיניאטריות ומוזהבות. שבועות בודדים אחרי שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ פירסם את תוכנית השלום של הממשל האמריקאי, הצפייה ביצירה של ואכד היא בעת ובעונה אחת חוויה אסתטית להפליא ומטרידה: אי אפשר שלא לחשוב על ״ירושלים של זהב״ שאלפי דורות של יהודים העלו על נס, וקשה להימנע מהתהייה מה יעלה בגורלה של העיר המסוכסכת והאהובה על שני העמים. 


בלאגן, שריף ואכד
אוצר: ניקולה טרצי
המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2א׳, תל אביב
נעילה: 4.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden