כל מה שחשוב ויפה
Misdeeds, הוצאת ברחש. איור העטיפה: ענת ורשבסקי

מעשים רעים: פחות גיבורי־על ויותר סיפורים מהיום־יום 

35 יוצרי קומיקס ישראלים מציגים ב־Misdeeds, אנתולוגיה בעריכת הילה נועם ועומר הופמן, ״משהו שהוא טיפה נבזי ומסקרן, שיכול להוביל לסיפורים עם חיספוס, שיהיו קצת רעים ולאו דווקא נוחים״

יובל:

הי הילה, הי עומר. מה קורה?

הילה:

הי יובל, בסדר גמור. אין קורונה בינתיים 🙂 איך אצלך

יובל:

גם. לא מתלונן. בואו נדבר על Misdeeds: יש לספר שם בעברית?

עומר:

כן, בטח. בחדרי חדרים אנחנו מכנים אותו ״מעשים רעים״

יובל:

יפה. מאיפה הגיע אם כך הרעיון להוציא לאור אסופת קומיקס של יוצרים ישראלים שתעסוק במעשים רעים (למרות שאם קצת מכירים אתכם לא צריך להתפלא…)

הילה:

ובכן, עומר ואני חברים בקולקטיב הקומיקס האמדראם, שמוציא באופן קבוע אנתולוגית קומיקס אחת לשנה, לפחות בחמש השנים האחרונות. את האנתולוגיה אנחנו לרוב משיקים ומוכרים בחו״ל, בפסטיבלי קומיקס או אצל מפיצים. אני חושבת שהחלק החברתי של הקולקטיב הוא הדלק שגורם לנו להמשיך ליצור: הוא בונה מסגרת קבועה ומחייבת שהוכיחה את עצמה. חברת הקבוצה קרן כץ היא גם אחד המפעילים של הוצאת ברחש שמוציאה את הספרים שלנו. 

ואז עלתה מחשבה, שזה יכול להיות מעניין לעשות את אותו הדבר שאנחנו עושים עם שישה חברים, רק בקנה מידה גדול יותר. באופן הזה אולי ננסה להשפיע על מספר יוצרי הקומיקס הפעילים בארץ ולהגדיל את כמות הקומיקס שאפשר יהיה לקרוא ולייצר התחלה של קהילה

Misdeeds, הוצאת ברחש. איור העטיפה: ענת ורשבסקי

גיא מורד (משמאל) וגלעד סליקטר. צילומים: מ״ל

יניב טורם

עומר הופמן (מימין) ורוני פחימה

עומר:

כך שהמטרה של הפרויקט הייתה אנוכית למדי – שיהיו לנו עוד חברים בפייסבוק שעושים קומיקס.

לגבי הנושא – חיפשנו נושא שמצד אחד יהיה מעניין ויעורר השראה אצל המשתתפים ומצד שני יהיה רחב ויאפשר הרבה גישות. יש בנושא הזה משהו שהוא טיפה נבזי ומסקרן שיכול להוביל לסיפורים עם חיספוס, שיהיו קצת רעים ולאו דווקא נוחים. כמה דוגמאות מובהקות לזה באנתולוגיה הם הסיפור של עידו הירשברג על הכלבה, או שושקה שאוהבת את היטלר של זאב אנגלמאיר. 

האספקט השני של הנושא היה הרצון ליצור באוסף מסה של סיפורים ופחות של איורים. ברעיון עצמו יש הבטחה לסיפור, לאירוע, למשהו שקרה ויש לו משקל מוסרי מסוים. הופתענו כמה זה עבד, כי רוב היוצרים לקחו את הנושא למקום הזה

יובל:

ואיך זה קרה? איך בחרתם את היוצרים ומה היו התגובות שקיבלתם?

עומר:

כשפנינו ליוצרים היה לנו רעיון שיאגד את הספר וגם פורמט. הערכנו שיהיה ספר בן 100 עמודים, אז פנינו להמון יוצרי קומיקס שאנחנו אוהבים ומעריכים כדי לראות אם הם ירצו להשתתף, במחשבה שחלקם הגדול יסרב בנימוס כי הם עסוקים או כי הילדה חולה או כי נטפליקס וכו׳. המטרה הייתה ליצור מיקס מעניין, פנינו למיקס של יוצרים: ותיקים כמו קורן שדמי, אילנה זפרן וגיא מורד; וגם ליוצרים צעירים כמו בן בואנו ואיה טלשיר. בהמשך גייסנו את מיכל מגן המעצבת המעולה שהחזיקה לנו את היד בזמן שאיגדנו הכל לספר אחד והלכנו להפיק אותו

הילה:

בינתיים התגובות היו מאד מוצלחות: גם של היוצרים ששמחו מהתוצאה של האנתולוגיה, כי כשכל אחד נכנס לזה היה קשה לדמיין איך זה יראה בסוף עם המכלול של העבודות, וגם עשה רושם שחובבי קומיקס שרכשו את האנתולוגיה ממש חיכו לפרוייקט בסדר גודל שכזה ושהתוצאה לא איכזבה

יובל:

ריבוי היוצרים הכתיב גם את ההחלטה לעשות קומיקסים קצרים?

הילה:

דבר ראשון ההיענות של היוצרים הפתיעה אותנו. כמעט כולם שמחו על ההצעה ואישרו את השתתפותם, כשרובם המוחלט יצר קומיקסים במיוחד עבור האנתולוגיה. ככה תפח הספר ל־200 עמודים. ההחלטה לייצר סיפורי קומיקס קצרים היתה שם מההתחלה, כשעוד לא הבנו את ההקף הסופי של הפרויקט המעט גרזנדיוזי שנוצר לבסוף. כיוונו למשהו שכולם יוכלו לעמוד בו ולייצר סיפור עם בשר – התחלה אמצע וסוף

יובל:

והשחור לבן? שיקולי תקציב או מתאים יותר לילדים רעים? (או ג׳ – כל התשובות נכונות)

עומר:

שאלה מצוינת. מבחינה ויזואלית, היינו צריכים אלמנט שיאחד את מגוון הסגנונות של היוצרים השונים, כדי לייצר ספר שלם. הדבר המרכזי הגרפי (מלבד הגודל והלייאאוט) שיכולנו להכתיב הוא הצבע. מכאן נובעת ההחלטה הגורפת לשחור לבן. ככה אפשר למצוא איורים קלאסיים כמו אלה של שירז פומן לצד איורים עדינים של נטלי וקסמן שנקר, וזה עובד. וכמובן שהוצאת ברחש נשמה לרווחה כשהצענו את זה

היוצרים הישראלים התגלו כיותר עדינים

יובל:

אז אחרי התהליך, בואו נדבר על התוכן והמהות: מי שיקרא את האנתולוגיה, מה הוא יוכל ללמוד על הקומיקס הישראלי, על היוצרים, ועל המקום שבו הם פועלים

הילה:

נראה לי שמי שיקרא את האנתולוגיה יגלה שההשפעה על יוצרי הקומיקס ולכן גם העבודה שלהם, שונה מאד בין היוצרים. יש סיפורי קומיקס שמושפעים מאד מזרמים אירופאים וגרמניים ויש סיפורים שמושפעים מאד מקומיקס אמריקאי. בסך הכל נראה לי שאפשר גם להגיד שהמהות של קומיקס בארץ (לפחות של היוצרים שאנחנו פנינו אליהם) היא קומיקס אלטרנטיבי. פחות גיבורי־על ויותר סיפורים ארציים שמורכבים מהיום־יום

הילה נועם: ״בסך הכל נראה לי שאפשר גם להגיד שהמהות של קומיקס בארץ (לפחות של היוצרים שאנחנו פנינו אליהם) היא קומיקס אלטרנטיבי. פחות גיבורי־על ויותר סיפורים ארציים שמורכבים מהיום־יום״

הילה נועם. צילום: אורי נועם

יובל:

את יכולה להרחיב עוד קצת מה זה אומר קומיקס אלטרנטיבי?

הילה:

מנקודת המבט שלי קומיקס אלטרנטיבי הוא דרך לספר סיפור, כל סיפור, בפורמט של קומיקס. זה אומר שאפשר לשבור קונבנציות של קומיקס החל מהלייאאוט – לדוגמה פריימים במבנים שונים, עם מסגרת בלי מסגרת, עם בועת דיבור או בלי, ועד הסיפור עצמו והעלילה – שיכולה להיות מצד אחד מאד ברורה ותקשורתית כמו הסיפור של נעה כץ על איך עשו לה גואסטינג, ומצד שני מאד פלואידית וחלומית (או סיוטית תלוי איך מסתכלים על זה), כמו בסיפור של טדי גולדנברג שמספר על בחור שמגיע לכנס שכל כולו עוסק במעשים רעים וחווה את המעשים האלה על בשרו. גם הטכניקה משתנה ממאד ידנית למאד דיגיטלית, הקומיקס האלטרנטיבי סופג הכל!

עומר:

מבחינה כללית, אני חושב שמי שיקרא את הספר יראה שיש הרבה יוצרי קומיקסים ישראלים, שיש מנעד רחב של סגנונות וגישות ואין זרם מרכזי אחד ששולט בתחום. מבחינתי כעורך, המטרה הייתה להוציא אגרסיביות מהסיפורים, אבל יוצרים ישראלים התגלו כיותר עדינים ואינטרוברטיים

יובל:

יש לך הסבר לזה?

עומר:

יצא לנו לדבר על התופעה הזו עם יוצרים ועיתונאים בפסטיבל אנגולם האחרון. השערה אחת שעלתה היא שהמציאות הישראלית תובענית מבחינה חברתית: היא מנסה לספח את הפרט, לגרום לו להשתייך לקבוצה כזו או אחרת, ולהיות קולני לגבי עמדותיו. כשניתנת ליוצר הזדמנות להביע, הוא בוחר לדבר על מה שחסר לו, הוא מעוניין לדבר על עצמו, בקול כמעט הפוך לקול הקולקטיבי שאנחנו רגילים לשמוע. 

ואולי זו הסיבה שקומיקסים אלטרנטיביים במדינות מערביות אחרות נוטים להיות יותר אלימים, כי אין להם רוויה מאותה האלימות

עומר הופמן: ״המציאות הישראלית תובענית מבחינה חברתית. כשניתנת ליוצר הזדמנות להביע, הוא בוחר לדבר על מה שחסר לו. אולי זו הסיבה שקומיקסים אלטרנטיביים במדינות מערביות אחרות נוטים להיות יותר אלימים, כי אין להם רוויה מאותה האלימות״

עומר הופמן. צילום: מ״ל

יובל:

מעניין. וגם אתם תרמתם סיפור. תספרו מה הניע אתכם בסיפור שלכם?

עומר:

אותי הניע הרצון להציג מערכת יחסים בין הורה לילד בשבעה עמודים. המערכת הזו היא דבר מסובך, וחמוד ומעצבן ובעיקר מאוד מוזר, וכר פורה לסיפורים רבים. ההתעסקות שלי הגיעה מכיוון שיש לי שני ילדים

הילה:

אותי עניין לעשות סיפור קצת שובבי. בן הזוג שלי מספר לי מאז שאנחנו מכירים על המנהגים השובביים שהיו לו ולחברים שלו במוסד החינוכי בקיבוץ. על איך הם היו מתפלחים בלילה ו״גונבים״ מנגולד מפינת הירק, או אבטחים מהשדה, תלוי בעונה; איך הם היו עושים סיבובים על מלגזות נטושות, או על קטנועים של אנשים שהלכו לקולנוע וכמובן השאירו את המפתחות בפנים כי… קיבוץ. ושלל אירועים משעשעים שבתור עירונית תל אביבית נשמעים לי כמו סיפורים מעולם אחר לגמרי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במיוחד העובדה שבסופו של דבר העונש של מי שנתפס היה לחבר שפיצים של רובי סיליקון – חמישה חמישה – כדי שיתאימו למכונות במפעל של נירלט. הזיה לא? זה משהו מאד ישראלי אבל שגם מאד זר לי או מפליא אותי – וזה תמיד מה שמושך אותי בכתיבה של סיפורי קומיקס

יובל:

אכן ישראלי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

עומר:

אפשר למצוא את הספר בחנויות הספרים והקומיקס הפרטיות בתל אביב – סיפור פשוט, המגדלור, תולעת ספרים, מוזיאון הקומיקס, קומיקס וירקות וקומיקאזה – או באתר של ההוצאה. ולא פחות חשוב, אנחנו זוממים להפוך את זה להרגל ולהוציא אנתולוגיה נוספת עם יוצרי הקומיקס הישראלים, אז אם אתה בעד מיסדידס 2, יש למה לצפות

הילה:

לגמרי!

שירז פומן (מימין) ושמרית אלקנתי

נועה שניר (מימין) ושירז פומן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden