כל מה שחשוב ויפה
מאיה אלה, מיצב וידאו בספרית מורגן, ניו יורק. צילום: Arnold Bower

נכון לעכשיו: תמי ברנשטיין, המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל

מסתייגת מהמונח ״טכנולוגיות חדשות״; מעדיפה סטורי־טלינג רגשי שבו הטכנולוגיה היא כלי שממקסם את הסיפור: תמי ברנשטיין מסכמת סמסטר בראשות המחלקה לאמנויות המסך, בצלאל, ומספרת על אתגר ההוראה בעידן הקורונה

כשתמי ברנשטיין הייתה שוליה של דני קרמן – בתחילת הקריירה שלה, אי אז לפני שהחלה את לימודי האנימציה בבצלאל – קרמן סיפר לה שכשהוא מאייר ילד, הוא לא מחפש את זוג המכנסיים הנכון או את העגיל באוזן. המרדף אחרי איך ילד אמור להיראות ״עכשיו״ הוא מגוחך במידה מסוימת, הוא קבע, וברנשטיין משתמשת במה שלמדה מקרמן בתפקידה החדש: ראש המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.

״אני לוקחת את הסיפור של קרמן, ומדברת עליו בהקשרים של טכנולוגיה. אני מסתייגת מהמונח ׳טכנולוגיות חדשות׳ כבאזז־וורד, שנועדה למשוך סטודנטים או להאדיר את המחלקה. טכנולוגיה היא אמצעי מחקרי־סיפורי קולנועי: אני לא מחפשת ללמד את הטכנולוגיה האחרונה, המרדף הזה נידון לכישלון״.

מה חשוב אם כך?

״חשוב לי ללמד סטודנטים חשיבה תסריטאית א־ליניארית, ולאפשר להם ליישם אותה בכלים שונים שמאפשרים תפיסות נוספות של זמן ומרחב. אני חושפת סטודנטים לסרטים שנעשו בטכנולוגיות אחרות ומראה להם דוגמאות של סטורי־טלינג רגשי, שבו הטכנלוגיה היא כלי שממקסם את הסיפור.

״אני רוצה להגביר את השימוש בטכנולוגיות מתקדמות לטובת סיפור קולנועי, שמגדיר מחדש את המרחב שבתוכו הוא מתקיים. אחד הדברים הראשונים שאני רוצה לעשות זה ליצור לאפשר לסטודנט ליצור את סרט הגמר שלו בהתמחויות רבות, שהזליגה בין המסלולים שקורית בעולם תקרה גם במחלקה״.

תמי ברנשטיין. צילום: תומי הרפז

טמיר אהרוני וגיל מקניל, גולדן ג׳ים

כדוגמה לכיוון שאליו היא מכוונת, ברנשטיין מספרת על שלושת סרטים של בוגרי המחזור האחרון, ״דוגמה נפלאה למגוון הסיפורים והטכניקות שבהן הבוגרים שלנו יוצרים את סרטי הגמר שלהם. לכל קול יש מקום אצלנו ואנחנו מטפחים ומעודדים את החיפוש אחר הקולות האלו.

״גולדן ג׳ים היא קומדיית סטופ־מושן מרירה על זיקנה, המשתמשת בפיתוח טכניקה אישי של היוצרים טמיר אהרוני וגיל מקניל. שלושה דברים שהלכו לאיבוד של נעמה שוחט הוא סרט קצר ונפלא, הממחיש את יכולות המחלקה ליצור קולנוע היברידי חדש ומרתק המספר סיפורים מרגשים ואישיים – נסיוני, דוקומנטרי, וידאו ואנימציה. תמו, סרטם של צור אדרי ותום פרזמן, הוא סרט אנימציה קלאסית נסיוני, שמתאר את הערגה לעולם הגברי ואת חוויית היציאה מהארון אחרי עימות מול כוחות החברה השמרנית״.

ואיך זה יבוא לידי ביטוי בעתיד?

״כבר בשנה הבאה יהיו קורסים משותפים לשנים א׳ עד ד׳ שהסטודנטים יצטרכו ליצור בהם תרגילים בזוגות. יצרנו פורמט של סדנאות שקורות כבר השנה: סדנת קונספט ארט ו־game asset (כל הרכיבים האמנותיים שמרכיבים את המשחק – רקעים, דמויות, אנימציה, צבעים); וסדנת motion capture (לכידת תנועה), שעוסקת באפשרות לעבוד עם שחקנים אמיתיים באולפן, להלביש תנועה של שחקן אמיתי על דמות אנימטורית.

״בנוסף, במקביל לקורסים חדשים לשנה א׳ כמו מבוא להפקה ומבוא לפסקול, הכנסו ללימודי סטופ־מושן רובוט מיוחד שפותח על ידי תלמידי המחלקה שהפכו למרצים: הוא מאפשר לדייק את תנועת המצלמה בצורה מכנית ללא מגע יד אדם עם תנועות מדוייקות ברמת בימוי קולנוע, שיש למעט מאוד סטודיות בעולם, בטח שלא בתי ספר. הסטודנטים הם גם מייקרים, ומבחינתי זה בדיוק השילוב של יצירתיות וטכנולוגיה שאליו אני מכוונת״.

בלי קלטות VHS בשיעור

ברנשטיין היא בוגרת לימודי אנימציה בבצלאל (2000). בשנה א׳ ללימודים זכתה בתחרות פרומואים של אחת מזכייניות ערוץ 2 דאז, טלעד. שנתיים לאחר מכן החלה לעבוד במחלקת הפרומו של טלעד בתפקידים שונים, עד שהערוץ נסגר. במקביל פתחה סטודיו לאנימציה שקיים עד היום: ״יצרתי פרסומות מסחריות, תכנים משמעותיים, סדרות, סרטים, ותמיד הקפדתי לשלב עבודה מסחרית עם עבודה אישית, ארט האוס״.

הסרט האחרון שיצרה עם הצ׳לנית מאיה בלזיצמן, מבוסס על הלחנה מחודשת לשיר הבריגדה, והוא עדיין מוקרן בפסטיבלים וזוכה בפרסים (״זו יצירה אישית וכיפית שאני גאה בה״). בשלב מוקדם של הקריירה שלה נכנסה גם לתחום הגיימינג, בשילוב אנימציה, ועבדה על מספר משחקי מחשב. במקביל לימדה במוסדות שונים – בימוי, קונספט האוס, אנימציה, ליווי סרטי גמר ועוד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ב־2016 זכתה באות יקירת פסטיבל אנימיקס, וחצי שנה לאחר מכן קיבלה פנייה ממיזם ירושלים לקולנוע וטלוויזיה, להקים ברקץ פסטיבל אנימציה חדש. אניניישן, פסטיבל האנימציה הבינלאומי הגדול בארץ, יתקיים בהמשך השנה בפעם החמישית עם סדנאות אמן, פרמיירות, אורחים מחו״ל, חללים דיגיטליים ניסיוניים, אנימציה עם חיישנים, VR ועוד. בתפקידה החדש היא החליפה את פרופ׳ רוני אורן, ששימש כראש מחלקה מחליף לאחר ששרה ג׳יין חתוכה פרשה מהתפקיד לאחר פחות משנה.

למה רצית להיות ראש מחלקה?

״זה פשוט הגיע בזמן הנכון. בשנים האחרונות אני מתמקצעת יותר ויותר ולאור הניסיון בניהול וכיוצרת, הרגשתי שזה האתגר הנכון בזמן הנכון. יש לי המון אנרגיה ואהבה למקצוע והכרות עם דיסציפלינות שונות. בסטודיו שלי התעסקתי בסוגים ובתחומים שונים של אנימציה, ב־AR וב־VR, בקשר בין אנימציה לחדשנות, הרגשתי שאני יכולה להביא לשלב את זה עם תפיסה ניהולית ואקדמית חדשנית״.

מה את רוצה לשנות?

״קיבלתי לידיי מחלקה במצב מצויין. גם רוני אורן, שיצא השנה לפנסיה, וגם דודו מזח – שני ראשי המחלקה המשמעותיים של השנים האחרונות – העבירו לידיי מחלקה מצטיינת עם מספר משמעותי של נרשמים. אנחנו המחלקה השלישית בגודלה בבצלאל, עם 270 סטודנטים וסטודנטיות ו־50 מרצים.

צור אדרי ותום פרזמן, תמו

״בכל נושא של ׳הקראפט הקלאסי׳, בצלאל הוא אחד המקומות המובילים בעולם בכל הקשור למיומנויות של סטופ־מושן, אנימציה קלאסית, דו־ממד, וידאו, קולנוע נסיוני, וידאו ארט. כעת השאלה היא איך תיראה המחלקה ב־2024, עוד ארבע שנים בסוף הקדנציה הראשונה שלי. אני רואה חשיבות בלבדוק מתודות הוראה ולהבחין בין קורסי תוכן קונספטואליים לבין קורסים שיכולים לעבור לפורמט של סדנאות קצרות. אני בודקת גם את האפשרות לשנות את המבנה הסטנדרטי של קורס של שלוש שעות ולהתאים אותו לימינו״.

מה זה אומר?

״כשהתחלתי ללמד לפני 20 שנה, הבאתי קלטות VHS לשיעור וחשפתי את התלמידים לתכנים. החלק הזה השתנה: אין בו צורך, הם לא זקוקים לי לראות דברים. הם יכולים להרוויח מהניסיון שלי, מהיכולת שלי לערוך את השפע הזה. אני אוצרת ועורכת להם את התכנים, זה חלק מהתפקיד שלי, לעורר בהם השראה ולייצר מרחב ביקורתי־רעיוני שלא מתקיים במקום אחר. 

הסטודנטים יכולים להרוויח מהניסיון שלי, מהיכולת שלי לערוך את השפע. אני אוצרת ועורכת להם את התכנים, זה חלק מהתפקיד שלי, לעורר בהם השראה ולייצר מרחב ביקורתי־רעיוני שלא מתקיים במקום אחר

״אנחנו בוחנים כל הזמן את המתודיקה של מרחב ההוראה, את האופן שבו אנחנו נתנים לסטודנטים משוב. הכנסתי את האפשרות של מרצים לכתוב את המשוב בהערות, לצמצם את המעמד שבו שכולם אומרים את דעתם. או קורסים טכנולוגיים: איך הם צריכים לעבור, מה קורה בבתי ספר מקבילים בעולם? אני רוצה להחליף את כיתת הלימוד בסוג של האב, מרחב עבודה משותף שקורים בו תהליכים במקביל״. 

בין המדבר לעיסאוויה

במהלך החודש קיבלה ברנשטיין הודעה שסרט של שני בוגרים טריים של המחלקה התקבל לתחרות היוקרתית ביותר בפסטיבל קאן, לכשזה יתקיים. ״אסור לנו לחשוף את הבחירה עד אפריל אבל זה ארוע חריג מאוד, שלא קרה בבצלאל 20 שנה״, אומרת ברנשטיין, שלאורך השיחה מדגישה את עיניים שהיא נושאת לסצינה הבין־לאומית.

ברנשטיין מספרת על גיילין סוסמן, מפיקה בכירה בפיקסאר (אפ, רטטוי ועוד) אנימטורית (לחפש את נמו) שעובדת בתחום מ־1990, והגיעה לפגוש את הסטודנטים במסגרת פסטיבל AniNation. ״ההזדמנות לפגוש אנימטורית ותיקה, אישה, היא מקור השראה לסטודנטיות ולסטודנטים״, היא אומרת.

עוד היא מוסיפה שהמחלקה קיימה סדנת אמן בשיתוף פסטיבל האנימציה של אנסי. דלפין ניקוליני (Delphine Nicolini) מפיקת ״הסנוניות של קאבול״, ובסטין דובואה (Bastien Dubois) יוצר עצמאי עטור פרסים שהקרין את סרטו החדש בפעם ראשונה בבכורה עולמית במפגש, העבירו שתי כיתות אמן במחלקה. ״בנוסף היה פיצינג׳ מקצועי ומתוך שמונה הצעות בחרנו ארבעה פרויקטים של בוגרי בצלאל שיוצגו באנסי. הרעיון הוא ליצור הזדמנויות לבוגרים שלנו כיוצרים וכאנשי תעשייה. אנחנו רוצים להכשיר אותם גם לזה וגם לזה. 

גיילין סוזמן. צילום: דן יהודה ורותם בכר

מיצב וידאו בספרית מורגן, ניו יורק. צילום: Arnold Bower

״בחודש ינואר נערך אירוע הגאלה השנתית של ידידי בצלאל בניו יורק שהוקדש למחלקה. חודשים של עבודה מאומצת הגיעו לשיא במיצב וידאו שהוצג בספרית מורגן בשדרת מדיסון במנהטן. ובנוסף מוצגות בימים אלו בטיימס סקוור 20 עבודות וידאו של סטודנטים ובוגרים, כחלק משיתוף פעולה של המחלקה עם גלריית ZAZ 10TS בפרויקט גלריה דיגיטלית חדשה, המציגה אמנות על מסך לד רחב בטיימס סקוור (את שני הפרויקטים אצרה שרון בלבן)״.

מעבר להשגים המרשימים, מה עושים הבוגרים שלכם אחרי שהם גומרים את הלימודים?

״יש המון פרנסה, גם בווידאו וגם באנימציה. חברות צובאות על פתחי המחלקה, ממש היינו צריכים לבקש מהסטודנטים להגביל את הקף העבודה שלהם בזמן הלימודים. מאחר ואנחנו מלמדים גם קראפט, גם תפיסה וגם קונספט, יש להם יתרון, ואתה רואה אותם עובדים כמנהלי קריאייטיב בחברות מסחריות, בכל ערוצי הטלוויזיה, ממשיכים ליצור סרטים אישיים אמנותיים שזוכים בפרסים.

״אנחנו רואים אנימציה כמעט בכל התחומים: כל חברת היי־טק מעסיקה אנשים מהתחום. הבוגר שלנו לא עושה רק מושן: הוא שולט בהרבה טכניקות ויודע לספר סיפור ב־15 שניות. במקביל אנחנו מעונייים לייצר להם אופק אמנותי, שזוכה למענקים מקרנות, ועובדים על פיתוח אופק ועומק אקדמיים, שיכללו כתיבה אקדמית על הנושאים הנלמדים במחלקה.

״ואני לא שוכחת את החשיבות של שייכות וגאווה. קודם כל שיהיה כיף. אני בוגרת המחלקה מלפני 20 שנה ואני זוכרת שהייתי מתגנבת בשעות לא קונבנציונליות לעשות את הסרט שלי. היינו קטנים והייתה תחושה של חוויה משמעותית. עכשיו שגדלנו עם 270 תלמידים בשנה, אני מעוניינת לשמר את הערך הראשוני הזה״.

אני מניח שזה לא פשוט להיות ראש מחלקה בעידן הקורונה…

״אכן. נכון לימים אלו אנחנו מתנסים באתגר אמיתי: איך ממשיכים ליצור וללמוד מהבית תוך שמירת ה־D.N.A המפורסם של בצלאל; איך שומרים על הקראפט, על חווית הסדנאות וכל זה עוד מבלי לדבר על השאלות של פרנסה ודאגה כללית שעוברות גם על הסטודנטים שלנו. אני מתרגשת לראות את מידת המחוייבות של המרצים.ות ושל הסטודנטים.יות. כולם ממשיכים לנסות לעבוד מהבית, לשתף ברעיונות, ולהיות חלק מחיפוש של אפשרויות והזדמנויות חדשות שמסתתרות בקשיים שמביא איתו משבר הקורונה.

נכון לימים אלו אנחנו מתנסים באתגר אמיתי: איך ממשיכים ליצור וללמוד מהבית תוך שמירת ה־D.N.A המפורסם של בצלאל; איך שומרים על הקראפט, על חווית הסדנאות, מבלי לדבר על שאלות של פרנסה ודאגה כללית שעוברות גם על הסטודנטים שלנו

״הסטודנטים המדהימים של המחלקה יוצרים ברשת יומני קורונה, מסיבות וידאו, אדפטציות לשיעורי רישום, הפסקות זום משותפות למחלקה שבהן הם מעבירים אחד לשני תכנים חוויתיים, וכל זה רק בשבוע הראשון ללימודים המקוונים. אני שואבת הרבה כוחות בניהול המשבר הזה משיחות איתם ועם המרצים והמרצות שרק מחפשים לעזור. אני גאה במחלקה הזו, יותר מאי פעם!״.

מה נראה בתערוכת הבוגרים בעוד כמה חודשים, בהנחה שתהיה אחת כזו?

״עוד מוקדם לדעת איך תתקיים תערוכת הגמר ומתי, אבל אם יש מוסד שיידע למנף את האתגר – זה אנחנו, בצלאל והמחלקה לאמנויות המסך. אני בטוחה שלמציאות הסוריאליסטית שאנחנו חווים כרגע, תהיה השפעה מרתקת על התוצרים, ושיהיה מעניין לראות איך יוצרים צעירים ורגישים יעבדו את הקושי הזה לכדי אמירה קולנועית חדשה באנימציה ובווידאו. בכל מקרה נראה זליגה מבורכת בין התחומים שמגיעה גם מהתלמידים, ומעידה על השינוי התפיסתי של מסך.

״במקביל אנחנו חושבים על תערוכה שהיא לא ׳אתה מול מסך׳: הקרנה יותר חוייתית לצד הקרנה מסורתית מול מסך גדול. להציג אלמנטים ואוביקטים של סטופ מושן, תוצרים, תהליכים. עבודות שיוצגו בחלל כמיצבים, טריפטיכון של אנימציה, עבודת וידאו שמתעסקת בזיהוי פנים, עיסוק בביג דאטה בתוך וידאו, מחקר דור שלישי לשואה, התייחסות לזיכרון דיגיטלי.

״וזה חלק מהאג׳נדה: להוביל את הסטודנטים לחשיבה מחוץ לפופיק שלהם, להביע עמדה ביקורתית כלשהי, לא חשוב על מה. אני רוצה להביט מסביב ולקבל השראה לנקודות מבט שונות: אני כבר מזהה בסרטי הגמר שעובדים עליהם מגוון גדול של נושאים כמו זהות מינית, זהות לאומית, פוסט טראומה, דור שלישי, לצד פיקשן שגם הוא מבורך.

״הסטודנטים צריכים להשתמש בקול היחודי שלהם כדי לספר סיפור אישי ולתת לו קונטקסט רחב, בין המקומי ללאומי. אנחנו נמצאים בירושלים, בין המדבר לעיסאוויה: לא הייתי רוצה להתעלם מזה״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. יולה

    תיקון קטן -בטיימס סקוור מוצגות עבודות של מספר סטודנטים מהמחלקה לאמנויות המסך מבצלאל, לא רק של סטודנט אחר.
    בכל מקרה זה בהחלט כבוד גדול !

  2. רניי מזור

    שמח לשמוע שיש כזאת רוח במפרשים ושמחת יצירה 🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden