שרית שני חי: רוח של ידידות

01

בשנת 2016 התבקשתי להכין למגזין באזז של כלכליסט פרויקט תחת הכותרת ״15 אדריכלים ומעצבים שהייתם חולמים שיעצבו את הבית שלכם״. זה לא היה קל, אבל בסוף הצלחתי לבחור 15.

הקריטריונים שהכניסו אותם לרשימה – מלבד טעם אישי, כמובן – היו שניים. האחד, ההתייחסות הייחודית של כל אחד מהם לנקודת המבט ולממד האנושי: ההבנה הבסיסית, העמוקה, שבסופו של דבר המקום שהם מעצבים חייב להיהפך לבית שאנשים יאהבו ויחיו בו בנוחות. השני: היכולת של כל אחד מהם לעורר השראה ולרגש, בלי להיכנע לטרנדים בני חלוף, בלי להיגרר לפרובוקציות ובלי למחזר קלישאות.

היה איזה שלב (שבסוף ירדנו ממנו) שבו הייתי צריך לדרג את ה־15, ולרגע לא היה לי ספק מי תעמוד בראש רשימת האדריכלים והמעצבים שהייתי חולם שיעצבו לי את הבית: שרית שני חי. אני זוכר שכשסיפרתי על כך לעורכת המוסף, היא הופתעה; בכל זאת היו ברשימה חשודים מידיים ברורים יותר, מה גם ששני חי לא בדיוק מזוהה עם מה שנקרא לו עיצוב ״למבוגרים״.

ועדיין.

02

כך נימקתי את הבחירה שלי להכניס אותה לרשימה, בשתי פסקאות תמציתיות:

לא צריך להיות ילד, ואפילו לא שיהיו לך ילדים, כדי לרצות להישאר בחלל התצוגה של שני חי ברחוב נחמני בתל אביב, ולא לעזבו לעולם. הוא מדגיש באופן מובהק את הקו העיצובי שלה: נקי ופונקציונלי, ושומר על יצירתיות והומור; נע על התפר שבין אמנות לבין עיצוב; משחקי ומעורר השראה בלי להיות ילדותי וקלישאתי.

שני חי מגדירה את עצמה אמנית ומעצבת שמשתמשת בעיצוב כדי לברוא עולם אסתטי לעילא. התוצאה היא מקומות שבהם המושג ״צעיר לנצח״ מקבל משמעות חדשה בתוך סביבה ביתית, נעימה, מזמינה ומעוצבת.

03

הפעם הראשונה שבה פגשתי את שני חי הייתה כשראיינתי אותה למוסף גלריה של הארץ לפני 11 שנה, אי שם ב־2009, בעקבות גן הילדים הראשון שעיצבה ברמת השרון. לא ממש הכרתי את העשייה שלה, וסיקרן אותי לראות את הגן. אני זוכר שמאוד התרשמתי: דיברנו על הצורך בעיצוב מוקפד לילדים, אם הוא אינו עלול להגביל דווקא את דמיונם של ילדים.

דיברנו על עיצוב לעשירים, וכבר אז היא הדפה את הביקורת וסיפרה על החלום שלה להרחיב את העשייה של עיצוב סביבות חינוכיות. דיברנו על עיצוב וחינוך, חזון ואידיאולוגיה, מושגים שלא ציפיתי לשמוע ממי שדבקה בה התדמית של מעצבת ריהוט לעשירים. כבר אז היה לי ברור שיש שם הרבה יותר מרק יפה ואסתטי, עניינים חשובים לכשעצמם, אבל היה קשה לדמיין את החזון שלה מתרחב לגנים נוספים.

ובכל הזמן הזה הייתה מחשבה אחת שלא הרפתה: הייתי מאוד שמח אם ככה היה נראה הגן שלי כשהייתי ילד. לא התאפקתי וביקשתי ממנה שתצלם אותי (זה היה לפני אינסטגרם והתמונה נשארה מאז במחשב).

״כמי שעובדת כבר יותר מ־15 שנה עם המגזר הפרטי, האפשרות שניתנה לי לקחת את כל היכולות והרעיונות שיש לי וליישם אותם בגן ילדים היא הזדמנות של פעם בחיים. לא כל יום יש לך הזדמנות לבנות גן ילדים מא׳ ועד ת׳״, היא אמרה באותה פגישה.

״יש נטייה להמעיט בצרכים של ילדים, במיוחד בגנים. הרבה מהגנים מאולתרים – שמו כמה כיסאות, פיזרו שטיחים, שמו צעצועים, ויש גן. אין בזה רע אם הגן הוא חם, אבל הגישה שלי במקרה זה היתה לעשות דברים בצורה הנכונה. גם כשהתחלתי לפני 15 שנה אנשים תמיד התפעלו אבל הרימו גבה ושאלו מי צריך את זה, או למה צריך להשקיע כל כך הרבה בחדר ילדים. היום השוק הזה פורח ומשגשג, ולעצב את חדרי הילדים זה כבר נורמטיבי״.

שני חי (2009): ״גם כשהתחלתי אנשים תמיד התפעלו אבל הרימו גבה ושאלו מי צריך את זה, או למה צריך להשקיע כל כך הרבה בחדר ילדים. היום השוק הזה פורח ומשגשג, ולעצב את חדרי הילדים זה כבר נורמטיבי״

11 שנים לאחר מכן, החלוציות והחשיבה העיצובית־פדגוגית שלה קיבלו הכרה גם בעולם: בחודש פברואר היא זכתה בפרס העיצוב החברתי של מגזין Frame, בזכות עיצוב הפנים של בית־הספר ״ביכורים״ בתל אביב, בית ספר יסודי משולב לחינוך רגיל וחינוך מיוחד. זהו בית הספר המכיל הראשון בתל־אביב-יפו שנפתח בשנת 2018 – עשר שנים אחרי הגן ברמת השרון – כאחד מחמשת בתי הספר המכילים הראשונים בארץ.

השופטים נימקו את הבחירה בשני חי בזכות היצירתיות, החדשנות בעיצוב, איכות הביצוע, וכן בזכות ערכו של הפרויקט לחברה. ״בעיצוב של ביכורים ניתנה לסטודיו שלי הזכות להיות מעורב ביצירת המודל העיצובי הראשון של בית ספר מכיל״, סיפרה שני חי בעקבות הזכייה. ״הפרויקט נתן לנו את האפשרות לחקור לעומק: מה קורה כשהעיצוב פוגש פדגוגיה, וכיצד נוכל להשתמש בעיצוב ככלי לשינוי חברתי, ולשיפור איכות החיים של כל הילדים״.

04

מאז אותה פגישה ראשונה הקפדתי לעקוב אחר ההתפתחות המקצועית של שני חי, ותמיד שמחתי לבקר בסטודיו שלה ברחוב נחמני בתל אביב. יש בו משהו עוטף ומכיל, שתמיד מושך אותי לסטות לרגע משדרות רוטשילד, וגורם לי לרצות להישאר בו.

לפני כמעט שנתיים מערכת היחסים שלנו קיבלה תפנית. קיבלתי שיחת טלפון משרית, שבה היא סיפרה לי על הספר שהיא מתכננת להוציא לאור, וביקשה שאשמש כיועץ לפרויקט החלומות המורכב הזה. האוצרת טלי תמיר כתבה את הטקסטים, המעצבת נעמה טוביאס הפליאה במלאכת העיצוב, וכולן ביחד נרתמו למשימה להציג כמעט שלושה עשורים של עשייה.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בימים אלו המסע הגיע לסופו והספר יצא לאור בהוצאת זמורה ביתן, והתוצאה היא שילוב מרתק ומרהיב בין ספר אמן, ״קופי־טייבל בוק״ וספר עיצוב קלאסי. תמיר מציגה בספר בן 350 העמודים את הבסיס לשפת העיצוב של שני חי: הריאליזם המינימליסטי עם זיקה לתקופת הבאוהאוס ולעיצוב המודרני של שנות ה־50, לימודי האמנות של שני חי בלונדון של שנות ה־90 המוקדמות, החיבור הרעיוני לפוסט מודרניזם, ותקופת מגוריה באפריקה למשך שנה וחצי כאם צעירה.

דרך הפרויקטים החינוכיים שמוצגים בספר נפרשים האתגרים שעומדים בפני מחנכים ומעצבים במאה ה־21. הסביבות הדינמיות ומלאות ההשראה שהיא מעצבת, בין אם מדובר בחללים פרטיים אך בעיקר באים לידי ביטוי בחללים הציבוריים, נושאות בשורה בכל הקשור לעיצוב סביבות למידה חדשניות ברוח התקופה. לנושא זה מוקדש פרק נכבד בספר שסוקר תיאוריות פדגוגיות ופסיכולוגיות, ומציג את החשיבה שעומדת מאחורי תכנונם של גנים ובתי ספר שעיצבה שני חי בעשור החולף.

פרק נוסף בספר מוקדש ליצירה האמנותית שלה, שהתקיימה במקביל לעבודתה המסחרית. במבט ראשון אפשר לזהות אלמנטים זהים ושפה דומה בין השפה העיצובית שלה לבין האמנותית, אך במבט קרוב יותר מסתמנת התפצלות לשני מסלולים מקבילים, כמי שפועלת בתפר שבין אמנות לעיצוב. וגם שם, אלו אוביקטים וסביבות מעוררי מחשבה והתפעלות.

05 

היו לי בשנתיים האחרונות המון שיחות, ויכוחים ודיונים עם שרית: על עיצוב, על אדריכלות, על אמנות, על פדגוגיה, על חינוך, על משפחה, על ילדים, על חברים, על טיולים בחו״ל, על החיים. מידי פעם ניסיתי לחשוב ביני לבין עצמי מה יש בעיצוב שלה שכל כך מושך אותי. ניסיתי לתת מילים לתחושות. 

אני יכול עד מחר לדבר על ניקיון, יצירתיות והומור; על התפר שבין אמנות לעיצוב; על משחקיות והשראה. אבל אני חושב שפסקה אחת בספר, שכתבה תמיר, מסבירה את החיבור.

טלי תמיר: ״העיצוב של שני חי אינו מציית לחשיבה מגדרית. הניגוד שחור־לבן אינו בסיס למתח ולקונפליקט, אלא בסיס לאמפתיה הומנית ולרוח של ידידות״

״העיצוב של שני חי אינו מציית לחשיבה מגדרית״, כותבת תמיר. ״היא מציעה את הדואליות הראשונית כבסיס שוויוני שאינו ניתן לפירוק או לחלוקה. אפיוני המגדר מינימליים ואינם נגררים למניירות או לאטריבוטים אופייניים של ׳בנים׳ או ׳בנות׳. הניגוד שחור־לבן מספק לה עיקרון של התגוונות שיש בה פשטות ובהירות מירביות, אך בו בזמן גם מידה שווה של אוניברסליות. אצל שני חי, הניגוד שחור־לבן אינו בסיס למתח ולקונפליקט, אלא בסיס לאמפתיה הומנית ולרוח של ידידות״.

אמפתיה הומנית ורוח של ידידות. לא הייתי יכול לנסח את זה טוב יותר.

---

שרית שני חי: מרחבי ילדות
הוצאת זמורה ביתן, 202
מחקר וכתיבה: טלי תמיר; קונספט ועריכה גרפית: נעמה טוביאס
מחיר: 198 ₪. להשיג ברשתות, בחנויות ספרים נבחרות, ובסטודיו של שרית שני חי: רח׳ נחמני 39, תל אביב