כל מה שחשוב ויפה
צילומים: דבי מורג

דבי מורג: נולדתי בברגן בלזן וחזרתי לשם עם תערוכה

דבי מורג נולדה במחנה העקורים ברגן בלזן. תערוכת הצילומים שלה ״לא מחיק״, שמוקדשת לזכר דור ההורים שורדי השואה, היתה אמורה להיפתח במוזיאון המחנה, לציון 75 שנה לשחרור

חגית:

שלום דבי, מה שלומך?

דבי:

טוב, בהתחשב במצב. אני מגיעה עכשיו מביקורת עבודות בפרוייקט דוקומנטרי על החברה הבדואית. אני בקבוצה קטנה שיוצאת אחת לחודש יחד עם הצלם אלי אטיאס לצלם ועכשיו שאי אפשר לצאת אנחנו מנצלים את הזמן לביקורת ובחירת עבודות לערוכה עתידית, במפגשי זום

חגית:

נראה שזו הופכת להיות תקופה של קינון והכנה לקראת… היית ערוכה לקראת פתיחת התערוכה לא מחיק

דבי:

התערוכה היתה אמורה לפתוח את אירועי שנת ה־75 לשחרור מחנה ברגן בלזן, במוזיאון המחנה, לצד כנס של ילידי מחנה העקורים, בשיתוף הקונגרס היהודי העולמי. עכשיו בגלל מגבלות הקורונה היא נדחתה, כנראה לשנה הבאה. בתערוכה אני מציגה צילומים של 13 נשים – כולן בנות למשוחררי אושוויץ, כשהן נושאות את המספר על היד של אחד מהוריהן ופריטים ששרדו מהתופת. את התערוכה אצרו במשותף ניסן פרז, לשעבר אוצר הצילום במוזיאון ישראל והבן שלי, גיא מורג צפלביץ

דבי מורג בפרויקט ״לא מחיק״

חגית:

איך התחיל הפרויקט? זה משהו שקינן אצלך זמן רב?

דבי:

הרעיון מקנן אצלי הרבה שנים וקיבל תאוצה מאז ששני הורי הלכו לעולמם.

נולדתי בברגן בלזן. את השואה ינקתי מאז שאני זוכרת את עצמי: היא היתה שם תמיד כמו איזו רוח רפאים גם כשלא דיברו עליה. מכיוון ששני הורי הם שורדי מחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ ומכיוון ששתקו ואני לא שאלתי, זה היה טבעי שבשלב מסויים אתחיל לשאול ולחקור. קורות הורי בשואה, האובדן העצום, נושא הזכרון ואיך אפשר להעביר אותו לדורות הבאים הפכו אצלי ממש לאובססיה

חגית:

איך קרה שנולדת שם, זה מקרה נדיר?

דבי:

בסוף המלחמה מחנה ברגן בלזן הפך למחנה עקורים. הורי הכירו ונישאו שם, וההריון של אימי היה בבחינת נס, שכן היא לא האמינה שתוכל בכלל ללדת. נולדתי בתאריך ההיסטורי כ״ט בנובמבר 1948

חגית:

וואו. באמת נס, בתנאים קשים כל כך

דבי:

נכון. נס החזרה לחיים אחרי התופת שעברו, אחרי שאיבדו את משפחותיהם ואת כבודם, ולנסוע ארצה דרך מרסיי באוניה ״עצמאות״…

הגעתי לארץ בגיל חצי שנה וגדלתי בחברה שלא הייתה אמפתית לעולים החדשים שהגיעו משם. לאחר שעלינו ארצה נולד אחי, אבי, והמשפחה עברה לרמת גן. הורי השתדלו להעניק לי ילדות ״נורמלית״ ולא דיברו על מה שהיה ״שם״, אלא שהכל היה ספוג בזכרונות שהיו כמו רוחות רפאים שמילאו את האוויר. אני זוכרת את עצמי מקשיבה מאחורי דלתות ומלקטת פיסות מידע מתמונות מעטות שנשארו או משיחות של הורי עם חבריהם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למרות שהייתי מעורה בכל הפעילויות החברתיות האפשריות, למרות שהייתי בצופים ולמרות היותי ילדה מקובלת, תמיד הרגשתי חריגה לעומת חברי הצברים. חריגה משום שלי לא היו הרבה דודים, משום שלא היו לי סבים וסבתות ומשום שהורי לא היו ״ותיקים״ ודיברו אלי בפולנית. למדתי להיות ״ילדה טובה״ כדי לא להכאיב להורי ולא לגרום להם צער, כי בתת ההכרה שלי הבנתי שהם סבלו ואסור לי להוסיף על כאבם

חגית:

אני מניחה שרק בגיל מבוגר חזרת לעסוק בחומרים של ראשית חייך. הפרויקט הנוכחי ״לא מחיק״ יוצר לך מעין קבוצת התייחסות, מעגל של נשים שהן כמעט באותו גיל ועם סיפור רקע דומה. איך נוצר הקשר עם כולן? זו הכרות טבעית או תחקיר?

יש לנו הרבה במשותף, לא רק שהורינו היו באושוויץ, אלא שכולנו נולדנו אחרי המלחמה ההיא, כולנו נחשבנו לנס רפואי וכולנו ממשיכות לספר את סיפורם של הורינו ולדאוג להמשכיות ההנצחה

דבי:

אכן רק כשפרשתי מעבודתי כמפיקה ועורכת תוכניות בטלוויזיה החינוכית חזרתי לנבור ולעסוק בחומרים שאספתי ואני עדיין אוספת ושלא נתנו לי מנוח. כל הפרויקטים האמנותיים האישיים שלי, תערוכת היחיד שלי ותערוכות קבוצתיות עסקו בנושא הזכרון ובהעברתו לדורות הבאים.

לפרויקט ״לא מחיק״ החלטתי ליצור קבוצת נשים, שאחד מהוריהן היה שורד אושוויץ והיה לו מספר מוטבע על זרועו. בחרתי בנשים בנות גילי שלהן ולי יש הרבה מין המשותף, יחד אנחנו 13. לא רק שהורינו היו באושוויץ, אלא שכולנו נולדנו אחרי המלחמה ההיא, כולנו נחשבנו לנס רפואי וכולנו ממשיכות לספר את סיפורם של הורינו ולדאוג להמשכיות ההנצחה.

רוב המצולמות משתייכות לעמותת דורות ההמשך של השואה שבה אני משמשת כחברת הועד המנהל, והאחרות הגיעו דרך השמועה שעברה מפה לאוזן. למרות ההיכרות הקודמת עם חלק מהמצולמות עשיתי תחקיר מעמיק עם כל אחת מהן

חגית:

כל אחת מכן – מכיוון שגם את מצולמת – מציגה על המזוודה את מספר האסיר של אמה או אביה מאושוויץ; זה שנועד להשפיל ולהפוך את האנשים לחלק מרשימה, חסרי זהות, הפך למאפיין חשוב בזהות שלאחר מכן. כל אחת מהמצולמות מייצגת את עצמה ואת הוריה, ניכרת איזו שאיפה להמשכיות, לזיכרון

דבי:

המספר והמזוודה היו מבחינתי את נקודת המוצא שלי לכל המסע, שכן המספר המוטבע בברזל מלובן ללא הרדמה מסמל יותר מכל את הנסיון לשלול מאותם אנשים את זהותם כבני אדם. באמצעות הכתיבה על המזוודה והצגת בנות הדור השני אני מנסה להראות שאת הזהות לא ניתן לשלול ולמחוק, לא על ידי הצלפות בשוטים, לא על ידי הרעבה ועינויים ולא על ידי השפלה. המספר על היד הוא זיכרון מוטבע, ממשי ולא מחיק שהאדם נשא איתו עד יום מותו ואז מעביר אותו לדורות הבאים

המספר והמזוודה היו מבחינתי את נקודת המוצא שלי לכל המסע שכן המספר המוטבע בברזל מלובן ללא הרדמה מסמל יותר מכל את הנסיון לשלול מהאנשים את זהותם כבני אדם. כמו המספר, את הזהות לא ניתן למחוק

אסתי לי דר

מלה מאייר

חגית:

נראה שאי אפשר להימנע ממעורבות רגשית ובכל זאת, נעשו כמה החלטות שכביכול מנטרלות את הרגש – הופכות את הצילום ל״דיווחי״ – למשל הבחירה בלבוש הלבן האחיד

דבי:

השימוש בלבוש לבן אחיד על רקע לבן עם עיניים קשורות בבד לבן נראה לכאורה ״דיווחי״. השימוש שלי בשפה אסתטית ומינימליסטית והנסיון להאחדה של המצולמות מבליט בסופו של דבר את הרוע ואת האימה, את הדברים הקשים ובלתי נתפסים. שכן,גם הלבן שהוא סמל לנקיון ולטוהר, כמו שהשלג שבוססו בו הניצולים בחורפים הקשים במחנות ובצעדות המוות הופך לבוץ כשהוא נמס וכל מה שהיה תחתיו נגלה לעין.

הוא הופך למלוכלך ואינו יכול עוד להסוות את הזוועה, את האדמה הספוגה בדם. הוא מגביר את הדיסוננס בין הנסיון למחוק את הזהות לבין חוסר האפשרות למחוק אותה, למחוק את הזכרון האישי הפרטי ובהמשך גם את הזיכרון הציבורי הקולקטיבי

חגית:

ניכר שהיה פה תהליך של פוטותרפיה – עיבוד של מצוקה וכניסה לתהום רגשית עם החוקיות של הצילום, שמשמשת כמשענת, מציעה תיקון

דבי:

בוודאי. סיימתי לימודי פוטותרפיה באוניברסיטת תל אביב ועבורי הצילום והטיפול כרוכים זה בזה. בעבודה על ״לא מחיק״ עברתי תהליך תרפויטי עמוק ומטלטל שממשיך, ומתקיים גם בפרויקטים החדשים שעליהם אני עובדת

חגית:

ואיך הגיבו הנשים האחרות? זה נוגע בעצב מאוד עמוק וכאוב

דבי:

כל הנשים עברו כמוני תהליך עמוק וקשה שעורר אצלן כאב מהול בשחרור מסויים, ושהביא אותן להתבוננות פנימית והבנה שונה ומלאה יותר של מה שהוריהן עברו.

אסתי לי דר, אחת המצולמות, אמרה ״כשלבשתי את הכתונת הלבנה ועיני היו מכוסות חשתי כיצד אני מובלת אל אמי בעולם האחר. כיצד אני הולכת להיפגש איתה בממד שאותו אסור לי לראות או לדעת… היתה לי תחושה של טקס קבלה. שאמא מכניסה אותי ככה, לבנה ועיוורת לאיזו כת של בנות. שהיא מאפשרת לי להיות חלק ממשהו גדול מאד שחוותה ושרק כעת, כשכבר אינה כואבת ואבלה והיא במקום שליו כנראה היא כבר עם הוריה ואחיה, מותר לה להכניס אותי לכת הזו. להוביל אותי לטקס״.

מצולמת אחרת, רבקה פז, אמרה שהיא מרגישה כמו שאמה חשה כשנכנסה לאושוויץ, הופשטה ושיערה גולח

חגית:

ומה עכשיו, כשהכל נעצר – איך את מרגישה?

דבי:

הכל נעצר, אבל זה בהחלט זמני ולכן התערוכה אמורה להיות מוצגת באותו מקום שבו תוכננה – המקום שבו נולדתי – ברגן בלזן. בינתיים אני בעיצומו של פרויקט נוסף הקשור לשואה מהזווית של התקומה: אני מצלמת ארבעה דורות, נציג מכל דור, שבן הדור הראשון הוא שורד שואה. אני עושה את הפרוייקט יחד עם ד״ר מלה מאיר בשיתוף עם עמותת דורות ההמשך של השואה. האוצר (היחיד הפעם) הוא גיא מורג – הבן שלי, בן הדור השלישי

שושנה בוטווין

חגית:

עבודה חשובה. משהו נוסף לפני שניפרד?

דבי:

דווקא היום, כששורדי השואה הולכים ומתמעטים והאנטישמיות הולכת וגואה בעולם, חובה עלינו להעביר את זכרון השואה לבני הדור השלישי והרביעי, בכל אמצעי שאפשר להשתמש בו; אם באמצעות המדיה הדיגיטלית, אם באמצעות האמנות והתקשורת הכתובה, ואם באמצעות סיפור ההורים שלנו, כדי שהשואה לא תישנה.

רק משבגרתי ונולדו לי ילדים הבנתי איזה גיבורים היו הוריי וכמה תעצומות נפש נדרשו להם כדי לצאת מהתופת, להתחיל בחיים חדשים ולהצליח בהם. התערוכה היא מחווה להורי, הגיבורים של חיי, שכנגד כל הסיכויים היו בני אדם אמיתיים, נדיבים ואנשי משפחה למופת

בילי לניאדו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. נילי אוסטוינד

    כמי שמלווה אותך, מן הצד, שנים רבות, וזוכה לקרוא ןלשמוע ולראות את העבודות המקוריות שלך מסתיימות, מוצגות, מצליחות ומרגשת – הפעם עם דמעות בעיניים. רק התחלת. בהצלחה דבי אהובה שלי. דרכך מבורכת תמיד

  2. עתליה כ״ץ

    דבי
    יודעת עד כמה בנשמתך
    לספר
    לתעד
    לזכור ולהזכיר
    ואת עושה זאת בדרך שלך
    דרך ביטוי בשפת הצילום
    חזק
    מביע
    ומנציח
    👏👏👏👏👏

  3. אורה קראוס

    דבי יקרה, ריגשת אותי מאוד. את אמנית מדהימה, והיה לי העונג לעבוד איתך לתערוכה בגלריה העירונית ברחובות. למרות שנולדת במחנה עקורים והוריך גידלו אותך מיד לאחר התופת והצליחו לגדל אשה עוצמתית, אופטימיסטית ותמיד עם חיוך בפניך היפיפיות. את אשה נעימה, אוהבת, ומלאת כבוד לכ הסובבים אותך. הפכת את מקצועך, למרכז חייך וגם מצליחה כל כך. אוהבת ומוקירה אותך על כל הטוב והמצטיין שבך.

  4. פאני

    ואותי הלבן לקח לעולם של מצד אחד הטבלה כמו שלוקחים ילד ומלבישים אותו לטקס קבלה ללאום יותר פחות לכת וכאן יש את המתח בין לשמור על היהדות לבין ההתלבטות אם להתנצר ולהסתיר את הזהות האמיתית שלי כדי לשרוד…מצד שני זה לקח אותי לעולם סיפורי הילדים "חנהלה ושמלת השבת" על ילדה שלבושה בלבן לקראת השבת וסוחבת על גבה שק כבד של פחמים (משא מועקה אפר זכרון) וכל המתפרש פתוח ופותח את הדימיון עוד ועוד.
    אם יורשה לי הייתי מעדיפה לראות רק את הנשים בלבן עומדות פרונטלית מחייכות למצלמה בלי כל האביזרים הנלווים שכן יש בהם משהו קושר אבל כמה נפלא היה אם בברגן בלזן הן היו עומדות גאות מחוייכות ומאירות את המקום ככה סתם ובכלל לא סתם.
    פאני

  5. נתן כספי

    הכתבה מרגשת מאד, דבי. אני בטוח שהתערוכה תרגש יותר. אני מקווה שתוכלי להציג אותה בקרוב, גם אם לאו דווקא בברגן בלזן

  6. Judy gal

    Amazing depth🙏
    Every photo touches me
    A picture is worth a thousand words
    Good luck
    Judy

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden