כל מה שחשוב ויפה
נעם נוי, The Stand Still Period. צילומים: מלכיאלה בן שבת

נעם נוי // The Stand Still Period

״פסק הזמן השרירותי הוא חוויה זרה בעולם שקדם לקורונה, אבל זו המציאות שמלווה אותנו בעולם החדש״. נעם נוי חוזרת למיצב The Stand Still Period, שהציגה בשנה שעברה בתערוכת פופ־אפ במסגרת אירועי העשור למוזיאון העיצוב חולון

היצירה The Stand Still Period נולדה מתוך תחושה של קיפאון יצירתי ומחשבתי, תקופה שהולידה מחשבות על תנועה מול חוסר תנועה. העיסוק בנושא הפך את הקיפאון להשראה והתנעה לפעולה, שהולידה מיצב טקסטיל, סדרת צילומים וספרון העוסק בתנועות פיזיות וחברתיות. 

לפני כשנה התבקשתי לציין בראיון למגזין עיצוב חמישה יוצרים שאני מעריכה. באופן אינטואיטיבי עלו בראשי חמישה שמות של יוצרות ממגוון תחומים. כשסיימתי לכתוב עליהן הבנתי שאם היו מציגים בפניי שאלה זו עם סיום לימודיי בבצלאל כארבע שנים מוקדם יותר, הרשימה הייתה זהה. הבנה זו ערערה אותי וגרמה לי לתהות האם אני נמצאת בקיפאון יצירתי, שכן, אם נקודת היחס שלי אינה משתנה, האם אני בכלל מתקדמת? ומה מהות ההתקדמות?

איזו תחושה נוראה מציפה אותך ברגע שאת מבינה שאת עומדת במקום. תחושת ריקנות שנובעת מחוסר תזוזה והיעדר תנועה. או שאולי זה דווקא סימן, שמצאת את מקומך, שאת במסלול הנכון עם המטען הנכון

שאלה זו גררה סדרה של מחשבות אודות תנועה וקיפאון, התקדמות וצעידה במקום, הליכה אחורה או באלכסון. איזו תחושה נוראה מציפה אותך ברגע שאת מבינה שאת עומדת במקום. תחושת ריקנות שנובעת מחוסר תזוזה והיעדר תנועה. קשיחות הגוף והנפש שמבינים בעצמם, שהזמן התקדם בלעדיהם. שהם נשארו מאחור, מושרשים במקומם, קפואים בזמן. או שאולי זה דווקא סימן, שמצאת את מקומך, שאת במסלול הנכון עם המטען הנכון שמלווה אותך קדימה, אחורה ובאלכסון ולעיתים אף בצעידה במקום.

בניסיון לחקור את הנושא התחלתי ליצור דימויים שמשמרים את המתח שבין תנועה לחוסר תנועה. תנועות אינטואיטיביות הוקפאו בחלל ובזמן בשיא הטרנספורמציה. תהליכים של הרחבה, פירוק, סחרור והתנפצות נעצרו במקומם. הדימויים התגבשו לכדי שתי יריעות בד גדולות.

הבד עצמו, גמיש ועדין מטבעו, תלוי מהתקרה נטול תזוזה וחיים, נטוע קפוא במקומו, מייצר בנוכחותו מתח שכן הרוח הקלילה ביותר עלולה לטלטל אותו. הצופה מתבקש אף הוא לקחת חלק במיצב ולעצור רגע  אל מול יריעות הבד הגדולות. תחושת הקיפאון עוברת אל הצופה ויוצרת רגע אינטימי של שלווה ורוגע, של עצירה שרירותית ופסק זמן מבורך. 

יריעות הבד הגדולות תורגמו לארבע מטפחות משי, שכל אחת מהן עוסקת בנושא בדרכה. המטפחות מוצגות בסדרת צילומים המורכבת משלושה חלקים המהווים מעין טריפטיך, שנוצר בשיתוף עם הצלמת מלכיאלה בן שבת.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בסדרה הראשונה הטקסטיל עובר טרנספורמציה ומדמה חומר קשיח כפורצלן או זכוכית; הוא מוצג כאוביקט פיזי, תלת־ממדי, בעל נפח, פנים וחוץ, יציב ושברירי בו בזמן. הוא מאבד מהגמישות שלו, ומשנה מצב צבירה לחלוטין.

בסדרה השנייה הבד מסתיר דמויות אנושיות, שהופכות בעצמן לאוביקט העטוף, לפסל. זה השלב הראשון בדרך לשחרור מהמצב הסטאטי. מתחת לבד מתגלה לעיתים צללית של גוף אדם, או איבר אנושי שמציץ, גוף חי ונושם שמכניס חיים לבד ומתחיל את תהליך סדיקת הקיפאון.

בסדרה השלישית מגיע המהלך לשיאו: הדמויות העטופות רוקדות ונעות עם הבד, פורצות את הקיפאון וממלאות אותו חיים. גמישות הבד מעצימה את הדינמיות של הגוף, והדמויות משתחררות מהקיפאון דרך תנועה כמעט פגאנית במעין טקס טיהור.

תמר רוזנצוויג וניב לרידו

סדרת הצילומים עוברת טרנספורמציה נוספת כשהיא מופיעה בספרון בשם The quality or state of being still, שמשלב טקסטים אודות תנועות פיזיות וחברתיות לצד הדימויים. הספרון משמש כערך אנציקלופדי עבור המושג תנועה והדימויים מהווים פרשנות ויזואלית לטקסט. שני האלמנטים מטעינים האחד את השני בפרשנויות נוספות ומרחיבים את השיח הסמנטי סביב הנושא. 

כולנו נמצאים כרגע ב־stand still period אישי וקולקטיבי, זמן שיכול לשמש אותנו לעצירה, לנשימת אוויר ולצעידה במקום, קדימה, אחורה או באלכסון (עד 100 מטר)

חוויית הקיפאון, חוסר התנועה ופסק הזמן השרירותי, היא חוויה זרה בעולמנו הישן, זה שקדם לקורונה, אבל זו המציאות שמלווה אותנו בעולם החדש. כולנו נמצאים כרגע ב־stand still period אישי וקולקטיבי, זמן שיכול לשמש אותנו לעצירה, לנשימת אוויר ולצעידה במקום, קדימה, אחורה או באלכסון (עד 100 מטר).


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden