כל מה שחשוב ויפה
יזהר כהן

יום העצמאות 2020: משהו חדש וטוב

9 יוצרות ויוצרים נושאים מבט אל מעבר לימי הקורונה ומבטאים מסר אופטימי ומעודד ליום שאחרי. פרויקט מיוחד 

כמו כולם, בשבועות האחרונים מצאנו את עצמנו גם אנחנו במצב מוזר ובלתי צפוי. מגיפת הקורונה הביאה איתה שינויים פתאומיים ומרחיקי לכת בסגנון החיים של רוב אזרחי הארץ והעולם, והפכה דברים שגורים ומובנים מאליהם לרחוקים ובלתי מושגים. בתקופה של הסגר ומגבלות תנועה, של סיכון בריאותי וחרדה לעתיד הכלכלי, האישי והכללי, אנחנו מנסים להסתכל על היום שאחרי ולמצוא את הצד האופטימי, היצירתי והיצרני, שללא ספק מצוי בליבו של כל משבר.

אמנים ויוצרים חושבים באופן מקורי ורואים דברים שמעבר למיידי. כך הם מצליחים לבטא את רחשי הלב ורוח הזמן באופן תמציתי, חד וקולע. לקראת יום העצמאות ה־72 של מדינת ישראל, הזמנו תשעה יוצרות ויוצרים מתחומים שונים של אמנות, איור ועיצוב, לקחת חלק בפרויקט מיוחד. כל אחד בשפה אישית וייחודית מציע מסר אופטימי, מעודד ומעורר מחשבה.

שושקה אנגלמאיר

שושקה אנגלמאיר

ביום שאחרי הקורונה נוכל לצאת מהבידוד בלי מסכה, לקנות חומרי ציור, בלי לחשוב על תירוצים. נוכל לנסוע באופניים כל הדרך לחנות לחמרי אמנות, בלי להסתכל אחורה לבדוק אם הפקחים בעקבותינו. ונוכל לאייר איפה שמתחשק לנו, גם במקומות רחוקים וצפופים. נוכל להשאיל מכחולים ממאיירים אחרים בלי לחטא אותם באלכוג׳ל. ונוכל להחזיר את המחשב הנייד שהשאלנו מיזהר כהן, ובגלל הקוביד עדיין לא החזרנו. ונוכל לספוג עודפי צבע מים בנייר טואלט, בלי לחשוש שלא ישאר לנו לנגב, אתם יודעים מה.

ביום שאחרי הקורונה נוכל לערבב את צבעי הטמפרה שלנו בביצים, בלי חשש ממחסור בביצים. ביום שאחרי הקורונה נוכל לצאת לים עם בקבוק יין אדום וחבורת מאיירים, לאייר גלים. אולי זה לא יקרה אבל אפשר לפנטז. נשב צפופים בבגדי ים מצויירים בחוף בוגרשוב על מגבת, בלי מסכות, וניכנס לעמוקים. נעבור את ה־1000 מטר מהבית וגם את ה־500. נאייר דגים וסרטני נזיר על שובר הגלים. נתמרח באקריליק בלי כפפות ונעשה כל מה שאנטי בידוד.

ואחרי הים נחזור הביתה, לבידוד. למצב הטבעי שלנו: רק אנחנו והמכחולים וצבעי העיפרון. נטבול את המכחול באלכוג׳ל ליתר ביטחון. כי מי יודעת, אולי בכל זאת נדבקו כמה וירוסים לסייבל. ואתם יודעים מה עוד אני עושה, ביום שאחרי הקורונה? קונה מעיל חדש, אדום ורמיליונה!

שושקה אנגלמאיר היא גיבורת קומיקס שאייר זאב אנגלמאיר, שנולדה מצדפה והפכה לתלת ממדית, חיה, אקטיבית וסלבית. בגלל שהחלה מקופלת לבדה, בצדפה, קיבלה את תקופת הבידוד בקלות והבנה. 

יזהר כהן

מאחר וכותרת העבודה היא תקווה, כיאה לערך שאליו נשואות עיני כולנו בימים אלה, ולנושא ההמנון הלאומי, חיפשתי זמן רב את הדרך לשלב את הכותרת בעבודה. התקווה הסתברה לי כקטנת־ממדים, זאת על פי אמות מידה ריגשיים כמובן, שהרי אינה נמדדת בסנטימטרים או בקילוגרמים. ניסיתי למקם אותה בצדדים, בסרט כרוך סביב הדמויות, בפתח האור, בתחתית הדימוי, ימין, מרכז, שמאל. התקווה לא מצאה את שלוותה באף לא אחד מן המקומות הללו.

בסופו של דבר, התקווה מצאה את מקומה בראש הדימוי, אמנם בצנעה ובכל זאת בראש, כתובה בלבן כדי לא לאבד בחשיכה; מקור של אור שעליו כתב לאונרד כהן:
There is a crack in everything, That's how the light gets in.

יזהר כהן הוא מאייר.

יזהר כהן

נעמה נחושתאי

נעמה נחושתאי

צחוק ילדים נשמע מהגינה של הבניין; ברמקולים בחדר מתנגן שיר של יוני רכטר; במרפסת מתייבשת לה כביסה; במטבח – סיר על האש מפיץ קולות וריחות מטריפים של בישול; ובסלון, בריזה חודרת מבעד לחלונות הדירה וממלאת אותה אביב. הלוואי ויסתיימו ימי הקורונה. הלוואי ולכולנו תהיה שנה טובה. אמן.

נעמה נחושתאי היא מעצבת גרפית; בסתיו האחרון סיימה תואר שני בתכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל.

קרן שפילשר

לרגל יום העצמאות ותחושת ״היום שאחרי״ נולדה corny, בובה מסדרת take me home (תרתי משמע). קורני מייצגת בגאווה את הישראלי הגאה והמבודד בדרך להשטחת העקומה, ומציגה את היכולות הפנומנליות שפיתחנו כולנו בחודשיים האחרונים: כולנו יודעים לאפות חלות ״בצורת מפתח״ (דבר המבטיח גם שפע ופרנסה, מומלץ לנסות בבית!). רובנו למדנו לעשות יוגה/מדיטציה/ספורט דרך הזום, או לפחות ניסינו להתחבר אליו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

למדנו להסתדר ללא המנקה, הספר, הפדיקוריסטית והשעון המעורר. גילינו שיש לנו כישרון חבוי ופיתחנו תחביב אמנותי (גם תליית פוסטר ״יהיה בסדר״ ושירה מהמרפסות נחשב!). נעשנו אלופי הטאקי והשש־בש, ואפילו מצאנו זמן ללכת עם הכלב כמה פעמים ביום, להרים טלפון להורים ולשאול לשלומם, לשבת עם הילדים וללמוד מתמטיקה, לקרוא ספרים, לא לצפור (כי אין למי) וגם קצת לפתוח את הלב.

ובעיקר למדנו שישראל (יחסית לעולם) היא לא מקום כל כך רע לחיות בו ואינשאללה שיגיע היום שאחרי וכל מה שלמדנו על ״נקיון כפיים״ יעשה קופי־פייסט לחיים עצמם ❤️
לחיי העם הזה ולתפארת מדינת ישראל.

קרן שפילשר היא אמנית פלסטית רב־תחומית, מלמדת אמנות בגימנסיה העברית הרצליה.

קרן שפילשר. צילום: לטיסיה בולו

קרן שפילשר. צילום: לטיסיה בולו

עודד בן יהודה

עודד בן יהודה

איראנים, אמריקאים, פלסטינים וישראלים,
אתאיסטים, בודהיסטים ונוצרים אדוקים,
שחורים, ורודים, צהובים או לבנים,
סטרייטים ולהט״בים,
כולם חטפו, כולם נפגעו, כולם נאבקו.
כולם שווים. 

עודד בן יהודה הוא מעצב גרפי, אסטרטג מיתוג, חוקר תרבות ועיתונאי ב־xnet.

נעם נוי

התקופה החדשה הולידה הרגלים חדשים, שהקשה מכולם עבורי הוא הרתיעה האינסטינקטיבית מחיבוק ומגע בין בני משפחה, חברים ומכרים. שמעתי מאנשים שאפילו לצפות בחיבוק על מסך הטלוויזיה מעורר אצלם חרדה. אני מקווה שתופעות הלוואי השליליות של התקופה יעלמו עם הזמן ולא ימשיכו ללוות אותנו כפוסט טראומה חובקת עולם.

נעם נוי היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, מעצבת ויוצרת בתחום הגרפיקה והטקסטיל, בעלת המותג no-no למטפחות משי מאויירות.

נעם נוי. צילום: יעל רסנר; מצולמים: תום ניסים ותמר רוזנצווייג

ג׳ניפר אבסירה

ג׳ניפר אבסירה

העבודה הזו קרובה לליבי במיוחד: יצרתי אותה עבור תערוכת הסולו הראשונה שלי מיד אחרי תאונה קשה שעברתי. עליה לראשונה הנחתי את הוורדרד שלי באופן פיזי על נייר ולא באמצעות הטלפון, כפי שאני בדרך כלל יוצרת. כשהתבקשתי לייצר עבודה לפרויקט, בחרתי להוסיף לעבודה הקיימת את המילים ״פְּנִים״ ו״פָּנִים״, מילים שונות אך גם מאוד קרובות: ישנן אינסוף פָּנִים שניתן למצוא בתוכנו.

הורי עקרו מצרפת למדינה הפרועה ישראל מיד לאחר מלחמת המפרץ, ולעיתים נדמה לי שטרם התפכחתי מהטראומה הזו. כבר יותר מחודש כולנו חווים כיצד הבית הופך לבונקר, והתקופה הזו הייתה תקופה של צלילה פנימה. לכן בחרתי לקרוא לעבודות שיצרתי בזמן הבידוד TheOnlyWayOutIsInCoronaVirus# – האשטאג המאגד את כל העשייה שלי מאז תחילת המשבר ונמצא באינסטגרם שלי.

החיים בישראל הם עבורי מאבק תמידי. אני אוהבת מאבקים כי הם גורמים לי להרגיש בחיים. אני חושבת שלהיות ישראלי מעמת אותך עם החיים באופן שמרתק אותי הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר.

בעידן של שיטפון חזותי, ג׳ניפר אבסירה מגדירה את עצמה כיוצרת דימויים יותר מאשר כצלמת.

הילה נועם

התקופה המשונה שעוברת עלינו הופכת את כולנו לשחקנים במשחק מחשב: יש צרה גדולה משותפת שאנחנו, המין האנושי, צריכים לפצח ולהביס; יש חוקים חדשים שצצים כל שבוע ומשנים את המציאות שהתרגלנו אליה, וכל הזמן מרצדת מאחור התקווה לצלוח ולעבור לשלב הבא בדרך חזרה אל השגרה. גם המציאות הפוליטית מחזקת את התחושה שאנחנו פיונים באיזה משחק אסטרטגיה ציני.

הדבר היחיד כמעט שנותן לי תקווה ותחושה חיובית בתקופה הזו הוא הידיעה שבזמן שאנחנו בבתים, לא נוסעים, טסים ומפעילים בתי חרושת, הטבע מרפא את עצמו, צומח וגדל ומתחדש. כולי תקווה שביום שבו נצא מהמחילות יפרצו החוצה מהיוטיוב כל הדולפינים מוונציה, הבמבים מהערים הנטושות של יפן וחזירי הבר שרועים בכיכרות של חיפה. רק שנזכור שזו הזדמנות להתחיל מחדש.

הילה נועם היא מאיירת, יוצרת קומיקס ומרצה לאיור בבצלאל.

הילה נועם

עודד עזר

עודד עזר

מחר יום חדש… מחר נהיה חכמים יותר. מחר נאכל יותר בריא. מחר נרוויח יותר כסף. מחר לא נהיה עצובים. מחר נדע להתייחס להכל בהומור. ובכלל – מחר הכל יהיה הרבה יותר טוב.

המסר עוצב בגופן קדים, שיצרתי בהשראת כתב־יד משנת 1222 של הסופר היהודי־תימני הדגול בן המאה ה־13, סעדיה אלעדני. מרגש בעיניי לעצב מסר שמדבר על ההווה/עתיד הישראלי – בגופן המתכתב עם העבר היהודי העשיר שלנו.

עודד עזר הוא טיפוגרף עברי, אמן גרפי ומרצה בכיר במכון טכנולוגי חולון.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. Tom(er)

    אנגלית? עצמאות? 5/9 מהעבודות מצגות ראו לכן להשתמש באנגלית…. אממממ מוזר אמריקניזציה או המשכיות של לערכי הציונות המנותקת? וחסר ערבית זה בטוח 🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden