מברגן בלזן לגן החיות בת״א: המבט של פסח עיר־שי מתוך כלוב האריה

יובל: הי רמי, בוקר טוב. מה שלומך בכל הכאוס הנוכחי?

רמי: הי יובל, זו שאלה שאין עליה תשובה טובה כבר הרבה זמן במציאות שלנו, סך הכל סביר. עובד כמעט רגיל

יובל: כן, אין לזה תשובה טובה, לפחות יש לנו עיצוב ואמנות להתעסק בהם – ואני ממש שמח שרגע לפני הסבב הנוכחי הספקתי לבקר בתערוכה שאצרת במוזיאון ישראל, כרזות ואות – מלאכת העיצוב של פסח עיר־שי. אני זוכר שכתבתי עליו לפני 12 שנה, כשהייתה לו תערוכה בבודפשט, מה קרה עכשיו שהחלטתם לעשות לו תערוכה במוזיאון?

רמי: שמח מאוד שהגעת לסגור מעגל (זאת התערוכה השלישית שאני פותח במוזיאון ומיד אחריה מגיעה איזה מלחמה…). אני שמעתי על עיר־שי מהיום הראשון שנחתתי במוזיאון, ומאז באופן כזה או אחר אני עסוק באוסף שלו וביצירה שלו, כמעט שש שנים. הדברים העלו הילוך לאחר שהאוסף שלו הגיע אלינו בסוף 2021 עם אוספי דוד טרטקובר ז״ל. אז התחלתי לעבוד על זה באופן יותר אינטנסיבי, ונגלה לי האוסף הנפלא. 

במשך שלוש שנים קטלגנו וחקרנו במחלקה את אוספי טרטקובר וביניהם אוסף פסח עיר־שי, והיה ברור שזה צריך להיות מוצג לציבור באופן מקיף. רוב העבודות מעולם לא הוצגו ולא הייתה עליו תערוכה בארץ

יובל: וואו, שלוש שנים, כמה פריטים כולל סך הכל האוסף?

רמי: האוסף שלנו מעל 400 פריטים גרפיים, אך כדי להשלים את התמונה היינו צריכים לצאת למסע חיפוש ארוך. השאלנו עבודות שלו מעוד שבעה גופים שונים בארץ ובחו״ל. למשפחתו יש אוסף נכבד גם

יובל: יפה. בוא רגע נלך אחורה ותספר על עיר־שי לטובת מי שלא מכיר.ה. אני יודע שזו תשובה שיכולה לקחת גם יומיים, אבל תנסה לתמצת ואז נרחיב

רמי: צודק בגדול.

עיר־שי הוא יוצר מרתק שיצירתו וחייו נכרכו בהיסטוריה של המאה ה־20 ובטח בהקשר היהודי. הוא נולד בהונגריה ב־1896, היה בילדותו נגן כינור מוכשר אך פציעה במלחמת העולם הראשונה אילצה אותו לחפש קריירה אחרת. למד ארכיטקטורה בבודפשט ועבד בבית דפוס גדול, שם התמקצע בגרפיקה ובפרסום. 

פסח עיר־שי, שנמנה על העיצוב המודרניסטי, דגל במינימליזם בצורה ובטקסט כדי להעביר מסר קליט וזכיר. זה נראה לנו מובן מאליו, אך זה מאוד מאתגר וזה מצריך הבנה עמוקה בבני אדם, במחוות גוף ובהבעות פנים

זהותו היהודית הייתה חשובה לו והשפיעה על יצירתו. אפשר להגיד שהוא צמח באווירה של תנועות האוונגרד של שנות ה־20 וזה עיצב את דרכו. ב־1925 עלה לארץ ישראל לראשונה, עבד בעיריית תל אביב, עיצב מודעות ויותר מכל החל לעסוק בעיצוב אותיות עבריות מודרניות גיאומטריות. 

הוא הסתובב כאן עם אביגדור המאירי שהכיר לו את ביאליק. החיבור בין מודרניזם להתחדשות השפה העברית סיפקה לו מוטיבציה לפתח אותיות לרוח התקופה וביאליק תמך בו. הוא היה פורץ דרך בתחום הזה.

ב־1930 חזר להונגריה והפך מהר מאוד לאחד המעצבים הגרפים המודרניים החשובים שם; שנות ה־30 היו שנות הזוהר שלו, הוא עשה שם כרזות נפלאות. המלחמה קטעה שוב את הקריירה שלו וב־1944 מצא את עצמו במחנה הריכוז ברגן־בלזן לכמה חודשים, משם הגיע חזרה לארץ ב־1945. 

הוא שוב ניסה להתחיל מחדש, כשממעצב כוכב הפך למישהו שאין לו הרבה חוץ מהכישרון שלו, וכך הצליח להתרומם שוב ולמצוא לקוחות. הוא יצר עד מותו ב־1968 

יובל: אז איך מזה מתחילים לחשוב על תערוכה? כי המקום מוגבל והעבודות רבות

רמי: שני צירים הובילו אותי: סיפור חייו המורכב והמרתק והעוצמה החזותית שביצירות שלו. החלל אכן מוגבל, אך היה לי חשוב להביא את כולו ואת כל הסיפור. זה ממש היה דחף לעשות תערוכה מקיפה ולהביא לקהל את עיר־שי ולעשות לו תיקון, כי ההיסטוריה כאן לא עשתה איתו חסד. 

במידה רבה כל המידע שהיה עליו ברשת זה הכתבה שלך. כמובן, המומחה הגדול לעיר־שי היה טרטקובר, שלאורך השנים הרחיב את הידע עליו ולימד אותו, אך מפעל חייו של עיר־שי לא קיבל את מקומו, והיה לי חשוב שהתערוכה תעשה את זה ובטח הקטלוג שלה

יובל: איך אם כך נבנתה התערוכה?

רמי: התערוכה מחולקת לחמש תקופות חייו והיה צריך ליצור איזון בין החלל המוגבל לעומס הוויזואלי. אני חושב שהצלחנו יחד עם מעצב התערוכה נתנאל דהן ליצור את האיזון הזה. החוויה לוקחת אותך לעולמות שונים, חלקם שמחים וחלקם עצובים, וזה תמיד דרך היצירות שלו – מעין מנה גדושה ויזואלית

יובל: תן כמה דוגמאות לעבודות ספציפיות מהחלקים השונים? חשובות במיוחד? או כאלו שאתה אוהב במיוחד?

רמי: בפרק השני, 1925-1930, הוא עיצב כרזות לתיאטרון הקומקום (שהקים יחד עם אביגדור המאירי ועבד בו שנה אחת), ועיצב לוגו לתיאטרון. כבר אז אפשר לראות את התפיסה שלו לאות העברית: האותיות גיאומטריות, קריקטוריסטיות, מתחת לדימוי מודרניסטי של קומקום. הוא תפס את האות כחלק מהמבנה החזותי ושילב בין האוביקט הגרפי לאות ויצר ביניהם יחסים אחרים. 

מעניין שדווקא בעבודות ההונגריות שלו, התפיסה הזו כמעט לא קיימת. באחת הכרזות ההונגריות לדוגמה משנות ה־30 (פרסומת לסיגריות) הוא פישט את הדמות בכרזה לקו ולא למשטח ויצר קומפוזיציה שקופה, זה היה פורץ דרך אז והכרזה הזו, MODIANO, נחשבת לחשובה ביותר בהונגריה בין המלחמות.

בברגן בלזן הוא יצר תשע גלויות שמתארות את חיי המחנה. מעין גלויות תיירות בסגנון הומוריסטי על המצב שלו ושל השוהים שם. הוא מצא ביצירה מפלט אך הסגנון שלו נשמר מוקפד, וזה מאוד לא אופייני לאמנות בשואה

יובל: לא אופייני באנדר סטייטמנט. זה די מדהים שהעבודות האלו שרדו בכלל

רמי: נכון, מה שמוצג בתערוכה אלה הדפסים שעשה בשוויץ אחרי שיצא מהמחנה. אך שתי גלויות מקוריות בציור יד שלו, שרדו והם גם מוצגות בתערוכה. הבת שלו סיפרה לי שבשוויץ הדפיס וחילק לאנשים שהיו איתם במחנה

יובל: מדהים. תן עוד דוגמה?

רמי: יש כרזה מאוד מוכרת בארץ אך הרבה לא יודעים שהיא שלו: גן החיות תל אביב, ילד וילדה מול כלוב האריה, כרזה שמסכמת את תפיסתו לעיצוב כרזות. הוא כתב עליה וקרא לזה ״פסיכוסינתזה״, מעין דרך לעורר בצופה טראומה חיובית של חוויה שתקשור אותו רגשית לנושא הפרסום. 

בגן החיות זה מבוצע נפלא: קודם כל נקודת המבט שעיר־שי בוחר עבור הצופה היא מתוך הכלוב של האריה, אנחנו הצופים נמצאים בתוך הכלוב ומסתכלים על הילדים. האריה נוכח עם הזנב שלו בלבד, מעין תיעוד לזה שהוא הרגע עבר מול הילדים. 

המבטים של הילדים מסנתזים את הסיטואציה, הילד עם מבט ממזרי והילדה עם מבט מבועת. אתה חווה את הכרזה כאילו היית איתם בסיטואציה והתחושה עוברת לרגע בגוף שלך כצופה. 

זה מה שעיר־שי חתר לעשות בכרזות: הוא אמר שתפקיד הכרזה לעורר בך את התשוקה ביחס למושא הפרסום, הפעלה רגשית של חוויות בתת מודע. ככה, הוא ראה, ענייני הסגנון הגרפי יהיו בטלים והיצירה תהיה על־זמנית

יובל: זו באמת השאלה הבאה שרציתי לשאול – העל זמניות הזאת. ברור שיש לתערוכה ממד נוסטלגי, בטח בתקופה של השנים האחרונות שמעורר געגוע לשנים שנראות טובות יותר, תמימות יותר (גם אם זה לא תמיד נכון) – אבל איפה אתה רואה את הרלוונטיות והחשיבות של הצגת העבודות שלו כיום ב־2026. מה בהן עובד (אני יודע שיש פה כמה שאלות…)

רמי: כרזה היא מכשיר העברת מסר יעיל מאוד, ובו בזמן מאתגר מאוד. ועיר־שי, שנמנה על העיצוב המודרניסטי, דגל במינימליזם בצורה ובטקסט כדי להעביר מסר קליט וזכיר. זה נראה לנו מובן מאליו, אך זה מאוד מאתגר וזה מצריך הבנה עמוקה בבני אדם, במחוות גוף ובהבעות פנים – איך אתה מגייס את כל זה במינימום קו וצבע להפעלה רגשית של בני אדם. 

מזה אפשר ללמוד המון אם מעמידים את זה מול המציאות של היום שבה חיינו מוצפים בתכנים חזותיים, דימויים, סרטונים ואלגוריתמים מתוחכמים שמנסים להשפיע על התודעה והדעה שלנו, רעש אין־סופי, שאולי ברובו מיותר לחלוטין ואפשר להסתפק בהרבה פחות. זה יותר אנושי, אפשר להגיד, ממה שאנו חווים היום

יובל: כן, זה נכון. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שניפרד?

רמי: מקווה שנחזור לחיים הנורמליים שלנו במהרה ושהקהל יחזור למוזיאונים ויהנה קצת מנפלאות האמנות והתרבות שלנו. מוזמנים לבקר

---

כרזות ואות: מלאכת העיצוב של פסח עיר־שי
אוצר: רמי טריף
מוזיאון ישראל, שדרות רופין 11, ירושלים
נעילה: 6.6