לפגוש מציאות אחרת: טקסטיל בר־קיימא באוגנדה

בזמן שעולם העיצוב ממשיך להביט ברובו מערבה, לבתי הספר באירופה, אל התערוכות במילאנו ואל המסלולים בפריז – יש מי שבוחר להביט דווקא לכיוון אחר, לא כאלטרנטיבה אקזוטית, אלא כבחירה מודעת שמבקשת לערער הנחות יסוד. קורס טקסטיל בר־קיימא של המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שמתקיים בקמפלה, אוגנדה, הוא בדיוק מהלך כזה.

מדובר בשיתוף פעולה בין שנקר, אוניברסיטת מקררה ומרכז CoCuDi שפועל ליצירת שיתופי פעולה בין־תרבותיים מבוססי פרקטיקה. בראשו עומדת תמר דקל, שהובילה את החיבור בין המוסדות ואת המודל הבין־תרבותי שמלווה את הפרויקט מהרעיון ועד לביצוע – מהלך המבקש לבחון מה קורה כששפת הטקסטיל פוגשת מציאות אחרת: חומרית, תרבותית ואנושית.

״דווקא באוגנדה מתחיל העניין״, אומר מיקי קידר, ראש המחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר. ״כשאתה יוצא מהמסלול המוכר, אתה נדרש להקשיב מחדש. לא רק ללמד – אלא ללמוד״.

איך נוצר הקשר הזה?

״הקשר בין המוסדות החל כבר לפני כמה שנים והתקיים בתחילתו בזום. הוא נוצר סביב חומר מסורתי בשם ברקלות שעשוי מבד קליפת עץ המוטובה. מדובר בטקסטיל עתיק, לא ארוג וידידותי לסביבה, המופק מכתישת קליפת העץ הפנימית ליריעות גמישות. הבד הזה, שמשמש באופן מסורתי לבגדים, מצעים ופריטים טקסיים, ידוע בתכונותיו הארציות והעמידות״.

למה דווקא חומר כזה, שהוא כביכול ״שולי״?

״כי הוא מכריח לחשוב מחדש מה זה טקסטיל: זו לא תעשייה, זו מסורת״.

עמית עדיני: לצד החקירה החומרית הוכנסו כלים של אפיון, הבנת משתמש, פונקציונליות ותהליך פיתוח. הסטודנטיות התבקשו לא רק לשאול מה החומר יודע לעשות – אלא גם מה אפשר לבקש ממנו

בשנה הראשונה ליווה קידר את המשלחת ביחד עם המעצבת שירה שובל שמרצה במחלקה בשנקר. השנה עמדה בראש המשלחת עמית עדיני, מעצבת תעשייתית המתמחה במוצרי טקסטיל ובטכנולוגיות לבישות, שמרצה אף היא במחלקה. עדיני הובילה את הקורס מתוך פרספקטיבה מוצרית – זיהוי של הפער בין מיומנות חומרית גבוהה לבין היעדר התנסות בתלת־ממד. המהלך שבנתה לא ביקש להחליף את הידע המקומי, אלא להרחיב אותו.

״ההבדל בין השנה הראשונה לשנייה היה מהותי״, אומר קידר. ״בשנה הראשונה החומר עמד במרכז כחומר למחקר, והסטודנטים התבקשו לבחון מה הוא מאפשר, לבצע בו מניפולציות, וללמוד ממנו דרך ניסוי וטעיה. זו הייתה גישה פתוחה, כמעט אינטואיטיבית, שבה התהליך הוביל את התוצאה. בקורס שהעבירה עדיני השנה, היא ביקשה להוסיף ממד נוסף – חשיבה מוצרית״.

העבודה עם החומר הפכה לשפה

״לצד החקירה החומרית, הוכנסו כלים של אפיון, הבנת משתמש, פונקציונליות ותהליך פיתוח״, מספרת עדיני. ״הסטודנטיות התבקשו לא רק לשאול מה החומר יודע לעשות – אלא גם מה אפשר לבקש ממנו. הם עבדו בשישה צוותים בינלאומיים, וכל קבוצה פיתחה אובייקט תלת־ממדי פונקציונלי אחד.

״התהליך כלל מעבר מהיר יחסית בין שלבי רעיון, סקיצה, יצירת אבטיפוס וביצוע, והכל תוך חקירה של קיפול, חיזוק מבני, מערכות חיבור, ציפויים וגימורים. מקורות ההשראה נעו בין אוריגמי לצורות גיאומטריות ובוטניות, והעבודה נעה כל הזמן בין דו־ממד לתלת־ממד.

״בתוך הקבוצות נוצרה דינמיקה ייחודית: לא הוגדרו מראש מובילים, אבל בכל קבוצה התגבשה הנהגה טבעית. לעיתים מצד הסטודנטיות משנקר ולעיתים מצד הסטודנטים המקומיים. ההובלה לא הייתה פונקציה של ידע פורמלי בלבד, אלא של יכולת להניע, לחבר ולפעול בתוך תנאים משתנים״.

עד כמה התנאים המקומיים אפשרו ליצור?

״התנאים היו רחוקים מאלה המוכרים בסטודיו מערבי. חשמל לא יציב, מחסור בציוד, ולעיתים גם חומרים שהגיעו באיחור. מתוך ההבנה הזו, הקורס תוכנן מראש כך שלא יהיה תלוי בתשתיות ועשינו בו שימוש בעבודה ידנית, חיבורים ׁקריםׁ, דבקים, ניטים וכלים פשוטים. הבאנו חומרי בסיס מהארץ כדי לאפשר המשכיות גם במצבי חוסר. בפועל, כל אלתור הפך לחלק מהשפה, וכל מגבלה למרחב פעולה״.

לדבריה של עדיני, מעבר לאתגרים, בלטה בקרב הסטודנטים האוגנדיים ״תחושת רעב״ עמוקה לידע. ״הם לא ביקשו להישאר בגבולות האפשרי בלבד, אלא להיחשף למה שמעבר. הם רצו לראות, להבין ולהתנסות במה שנמצא מחוץ להישג ידם. זה היה המנוע המרכזי בתהליך הלמידה.

״בתוך המפגש הזה נוצרו גם רגעים שקטים של למידה הדדית. לא דרך הרצאות או היררכיה ברורה, אלא דרך עשייה משותפת. העבודה עם החומר הפכה לשפה, כזו שעוקפת לעיתים את המילים, ושהידע בה עובר בין ידיים, בין מחוות, בין ניסיונות. במובן הזה, הקורס לא רק לימד, אלא גם יצר תנאים ללמידה מסוג אחר״.

מיקי קידר: דווקא באוגנדה מתחיל העניין. כשאתה יוצא מהמסלול המוכר, אתה נדרש להקשיב מחדש. לא רק ללמד – אלא ללמוד

הסטודנטיות התגוררו במגורי סגל בתוך הקמפוס של אוניברסיטת מקררה – מרחב בטוח יחסית, אבל כזה שממחיש היטב את הפער בין התנאים המוכרים לבין המציאות המקומית. ההתנהלות מחוץ לקמפוס דרשה ליווי צמוד, והיומיום הוכתב לא פעם על ידי נסיבות בלתי צפויות.

״גם האוכל היה חלק מהחוויה״, אומר קידר, ״תפריט מקומי שהתבסס על זני בננות שונים המשמשים כירק מבושל, לצד שורשים, מחיות ומנות מבושלות. מתוך הבנה של תנאי ההיגיינה, הסטודנטיות נמנעו מירקות טריים ואכלו בעיקר מזון מבושל. לא אגזים אם אגיד שזו הייתה הסתגלות שהדגישה עד כמה גם הגוף נכנס לתוך חוויית הלמידה״.

לעיתים, המציאות המקומית פרצה גם אל תוך הרגעים הכי יומיומיים: נסיעה קצרה של דקות ספורות יכולה הייתה להפוך לעיכוב של שעות בעקבות חסימת כבישים, והקבוצה של הסטודנטיות וצוות מלווה מצאה את עצמה מנווטת יחד סיטואציות לא צפויות בצפיפות, בחום ובחוסר ודאות. ״דווקא הרגעים האלה, הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה. לא רק ללמוד חומר חדש, אלא ללמוד להתנהל בתוך מציאות אחרת לגמרי״.

״למרות שניסינו להביא גם קצת חדשנות וגישות אחרות״, מסכמת עדיני. ״נשארנו נאמנות למלאכות יד ולמוצרים שאפשר לייצר מקומית – כי לא הייתה ברירה. העובדה שאי אפשר היה לסמוך על חשמל עובד וחומרים זמינים (גם באוניברסיטה), הפך את העיצובים ליותר מקומיים. הסטודנטיות משנקר קיבלו תרגיל המשך להגשה (שעוד לא קרתה בגלל המלחמה), ויצטרכו לעשות טרנספורמציה מערבית ולייצר את המוצר שלהן בכלים הזמינים והנוחים להן בשנקר״.

בעולם שבו מרכזי הכוח של העיצוב נוטים לחזור על עצמם, הבחירה באוגנדה מציעה כיוון אחר. לא עוד מסע השראה צפוי – אלא מהלך שמבקש לפתוח את המבט, ולהזכיר שעיצוב, כמו חומר, נוצר תמיד בתוך הקשר.