כל מה שחשוב ויפה
אלירן נרגסי, מעיל קימונו מקולקציית סתיו־חורף 2019. צילום: אלינה ברגינסקי

צווארון כחול־לבן // אלירן נרגסי

את הקולקציה הבאה שלו, אלירן נרגסי יעצב עם קריצה לבגדי חתנים (״החתן שלובש חליפה שלי רוצה להרגיש כמו נסיך ליום אחד ולבלוט לא פחות מהכלה״)

אלירן נרגסי, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, 2012, הקים את המותג הנושא את שמו כשנה לאחר סיום לימודיו. בגדי המותג נמכרים באתר, בחנות האטסי ובסטודיו ברח׳ התנופה 3 תל אביב, בתיאום מראש.

מעיל קימונו

אני מרגיש מחובר באופן אישי למעיל הקימונו. הגזרה שלו פשוטה ואני מייחד אותה בכל פעם על ידי פרט אחר, חיתוך, בד או אורך. כשאני או לקוח שלי מתעטפים בו, יש תחושה של קדושה: הוא מעניק מראה דתי, משיחי וארצי. פעם אחת הוא יכול להראות נזירי, פעם אחרת כמו טלית או נביא, ואפילו כפתן מרוקאי. יש בו הכל מהכל.

בין אדם למקום

נולדתי בירושלים וגדלתי במעלה אדומים במשפחה דתית לאומית, וכיום אני חי עם בן זוג בתל אביב. אורח החיים שלי מנוגד לדת לפי התפיסה הכי מצומצמת שלה, אבל לא לפי איך שאני תופס את האמונה שלי. אני מגדיר את עצמי כאדם רוחני, ומאמין שכל אדם נולד כפי שהוא ומגיע לו לאהוב, להיות מאושר ולחיות כפי שהוא רוצה. 

אני לא מרגיש שאני יכול או רוצה להתנתק מהרקע הדתי שגדלתי בתוכו, אז סיגלתי לעצמי דרך חיים שמתאימה לי: אני חוגג את החגים עם המשפחה, משתדל לא לעבוד בשבת בכלל, ובגלל שאני צמחוני גם אין בעיה של בשר וחלב.

אלירן נרגסי. צילום: ערן אבן

קולקציית סתיו־חורף 2020. צילומים: אלינה ברגינסקי

בעבר היו לי תקופות מתריסות וביקורתיות יותר, אבל כיום אני נמצא במקום מפויס ומחפש למזג בין העולמות הכביכול מנוגדים הללו ולהראות את ההתמזגות הזו בעבודה שלי. אני רוצה להראות שאפשר לחיות בהרמוניה עם הניגודים, שאין שום דבר פסול בלהיות הומו או בלהיות דתי, או גם זה וגם זה. מבחינתי אנשים שקוראים לפסול חיים של אחרים בגלל הנטיות שלהם הם לא דתיים אמיתיים, והם עושים נזק לאנשים שמאמינים באמת וביופי.

לוח השראה

בגלל הרקע שלי, כל המתח בין אורח החיים החילוני לדתי מאוד מעסיק אותי. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, אבל אני עדיין חי בין הניגודים האלה ומקיים את הדיאלוג התמידי עם רוחניות. גם ברמה האסתטית אני נמשך לנושאים הללו, ובאמצעותם יכול לבטא את אהבתי לטקסטורות וצבעים מונוכרומטיים, וגם לגזרות שמגיעות מהעולם הזה. 

המתח בין אורח החיים החילוני לדתי מאוד מעסיק אותי. זה אולי נשמע קצת קלישאתי, אבל אני עדיין חי בין הניגודים האלה ומקיים את הדיאלוג התמידי עם רוחניות. גם ברמה האסתטית אני נמשך לנושאים הללו

בנוסף, אני אוהב לעסוק בשורשים שלי, ובקולקציה האחרונה עסקתי ברקע המרוקאי, עם נגיעות של סמלים כמו החמסה ומפתחי צוואר, סיומות וסגירות של כפתנים. גם הצבעוניות באה מהעולם הזה ובאופן קצת חריג הכנסתי לקולקציה צבעי סגול ואדום בגוונים מעושנים שמזכירים תבלינים. בכל קולקציה אני מוצא משהו קטן מתוך העולמות האלה ומתפתח איתו באופן אינטואיטיבי וזורם.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כשעבדתי על פרוייקט הגמר בשנקר התחלתי לאסוף חומרים שקשורים לעולם החרדי, ומהר מאד עשיתי את הסוויץ׳ בחזרה לרקע הדתי־לאומי שממנו באתי, כי חשוב לי לשמור על אותנטיות ולא לספר סיפור שאינו אמיתי מבחינתי. רק ככה אני יכול להמשיך להביא ולבטא את עצמי בלי להפוך את ההשראה לקלישאה. אולי בעתיד זה ישתנה, אבל כרגע העיצוב הוא כלי ביטוי לעולמי הפנימי, וההשראה שלי מגיעה מההתעסקות בו ובנסיון להוציא אותו החוצה. לכן העסק שלי מאד אישי.

גם ברשתות החברתיות אני משקיע את הנשמה ובוחר בקפידה כל גורם, כי זה כרטיס הביקור שלי וכמעט כל לקוחותיי מגיעים אליי מהרשתות החברתיות. אני נוהג לצלם לפחות שתיים־שלוש הפקות בשנה עם הצוות הקטן שלי בשביל לשקף את האוירה והסיפור של המותג באופן מרענן, אישי ומדויק.

שבת חתן

בגדי חתנים הם כיוון שהחל להתפתח בסטודיו בשנתיים האחרונות, די במקרה. הגיע אלי חתן והעליתי את החליפה שהכנתי לו לרשתות החברתיות, הוא העלה לרשתות שלו, ומשם זה התגלגל. בשנה האחרונה היו לי בערך עשרה חתנים שעברתי עם כל אחד מהם תהליך אינטימי ואינדיבידואלי. 

החתנים תאי וינון. צילום: לוז

החתן מתן הלמן. צילום: נתנאל טוביאס

מחמיא לי שמישהו סומך עליי ורוצה שאעצב עבורו את החליפה ליום הזה, במיוחד כי אני לא מתיימר להיות חייט ומציע מראה יותר אלטרנטיבי, עם צבעים ובדים שמתאימים לקיץ הישראלי כמו פשתנים וכותנות. החתן שלובש חליפה שלי רוצה להרגיש כמו נסיך ליום אחד ולבלוט לא פחות מהכלה, ולכן מדובר בדרך כלל בגברים שמגיעים מעולמות העיצוב והאדריכלות, כאלה שמושג האסתטיקה הוא חלק מחייהם. 

החתן שלובש חליפה שלי רוצה להרגיש כמו נסיך ליום אחד ולבלוט לא פחות מהכלה, ולכן מדובר בדרך כלל בגברים שמגיעים מעולמות העיצוב והאדריכלות, כאלה שמושג האסתטיקה הוא חלק מחייהם

אלו רוב הלקוחות שלי באופן כללי, ולכן החלטתי לנתב את הקולקציה הבאה שלי עם קריצה לבגדי החתנים, כדי להרחיב את המענה הזה ולהתאים אותו עוד יותר לקהל המקומי.

פריז בוערת

כיום אני מוכר דרך האינטרנט או בסטודיו שלי, שאליו מגיעים בעיקר החתנים שצריכים עיצוב מותאם למידותיהם. בהתחלה הייתי נוסע לירידים בינלאומיים כדי למכור את הקולקציה, אבל המרדף לעצב שתי עונות קדימה, למרות שהוא כיף, הוא ממש לא קל ולא תמיד קורה כמו שמדמיינים, אז החלטתי להוריד הילוך.

זה דורש התמדה רבה ותקציב ענק שאין לי כרגע, וחוץ מזה, אני מחפש לייצר אופנה שלא תלויה בטרנדים ובזמן אלא מוצרים שישמשו את הקונים שנים רבות, אז זה בכלל לא רלוונטי. 

אופן העבודה הנוכחי אפילו טוב יותר בעיניי כי הוא מתחבר למגמה של הורדת ההילוך באופנה ובמרוץ החיים, מגמה שהואצה בגלל הקורונה. אולי זה נאיבי, אבל אני באמת מאמין שההאטה שנכפתה עלינו תעשה רק טוב לאנושות ולעולם. 

עונת הקורונה

אני עובד לבד אז בימי ההסגר היתה לי הפריבילגיה להמשיך ולהגיע לסטודיו, גם כדי לשמור על שגרה שפויה כלשהי ולא להיות בבית כל הזמן. מן הסתם לקוחות לא יכלו להגיע אליי בתקופה הזו, היו כמה חתנים שבדיוק החלו את התהליך ונאלצנו להקפיא את זה, והיתה לי מעט מאד עבודה בתקופה הזו לצערי. אבל אני לא דואג במובן הזה, כי שוק החתונות בישראל הוא הכי בטוח שיש ולא הולך לשום מקום, אז אני מאמין שמי שהתחיל איתי את התהליך גם ימשיך אותו. 

סתיו־חורף 2019, צילומים: אלינה ברגינסקי

לגבי התקופה שאחרי הקורונה, יש את מה שאני חוזה ומה שאני מקווה. אני חוזה שלאחר תום המשבר המצב יחזור לקדמותו באופן הדרגתי ואנשים ירצו לפצות את עצמם, ובגלל ההשלכות הכלכליות של המשבר זה אומר שלמעצבים לא תהיה ברירה אלא להוריד מחירים. 

אני מקווה שתרבות הצריכה קצת תתמתן ויינתן יותר מקום לייצור מקומי. אולי זה יאפשר לאנשים לשים לב יותר לאופנה מקומית ופחות להסתמך על יבוא

מה שאני מקווה הוא שתרבות הצריכה קצת תתמתן ויינתן יותר מקום לייצור מקומי. אולי זה יאפשר לאנשים לשים לב יותר לאופנה מקומית ופחות להסתמך על יבוא, וגם בתחומים נוספים – אולי אנשים יחפשו את החופשה הבאה שלהם דוקא בארץ, אם זה יהיה אטרקטיבי כמובן. 

אז אני חוזה שהמצב יחזור לקדמותו בהדרגה, ומקווה שלא יחזור לקדמותו עד הסוף. התקופה הזו צריכה להוות סוג של מעצור שגורם לנו לחשוב על המרוץ שאנחנו נמצאים בו, אחרי זמן וכסף. 

עתידות

מעבר ללהמשיך לעשות את מה שאני עושה ולסיים לעבוד על קולקציית קפסולה חדשה, כבר תקופה ארוכה שיש לי חשק לגעת בתחום של בגדי נשים. היו לי מחשבות רציניות יותר ופחות בנושא, אבל עוד לא הגעתי לזה. אני מאמין שכשזה יצטרך לקרות זה יקרה. בנוסף, אני מייחל לכך שהנפח של בגדי החתנים יגדל. זה מאתגר ומספק אותי מאד. 

סתיו־חורף 2020, צילומים: אלינה ברגינסקי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אקסימורן

    "הומו דתי" זה אקסימוראן קלאסי.
    לפי השקפה הדתית, זה כמו לכתוב שומר כשרות אוכל חזיר …

  2. נירה כלב

    כבת לאם תופרת אני אומרת לך שהבגדים יושבים בקלילות על האנשים ואפילו נשפכים מעט
    לדעתי גם חתן לבן צריך לשמר משהו שחור בבגד על מנת להבדילו מהכלה.
    נתת לי מילה שהיא מנוף לדחיפה קדימה של רעיון האאטה
    מעצור .ליצור סוג של מעצור שיהיה דיי קבוע במתירנות. ז.'א. לא לייצר יותר מידיי סחורות
    על מנת שלא יזרקו.שמעתי שיש מקום אליו מגיעים בגדים משומשים ,שאין מה לעשות בהם ופשוט קוברים אותם באדמה.מעצור זו מילה שיש לשים לב אליה ולנסות להלביש לה
    צורת ביטוי והתנהגות.ממש לסרטט קווי התנהגות ונהלי חיסכון.

  3. יצחק שכטר

    קראתי העיון את הכתבה אהבתי מאד את האני מאמין שלך "מוקה שתרבות הצריכה קצת תתמתן וניתן יותר מקום ליצור מקומי…." זהו האג'נדה של האגודה הישראלית לאופנה וטקסטיל IFT
    הנך מוזמן להצטרף אליה [email protected]

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden