כל מה שחשוב ויפה
יערה צח, בלאק פריידי. צילומי הצבה: טל ניסים

יום שישי השחור של יערה צח

בתערוכת היחיד בלאק־פריידי בגלריה גבעון יערה צח משתמשת באלפי חרוזי עין הרע, עשרות מעילי פרווה סינתטית, כפפות ובגדי ספורט כדי ליצור אוביקטים ״שורדים״ עם טקסטורות דמויות עור וכלי דם

יובל:

בוקר טוב יערה, מה שלומך? איך עוברים (ועברו) עליך הימים המשונים של תקופת הקורונה?

יערה:

היו ימים מוזרים בהחלט. הייתי אמורה לפתוח את התערוכה Black Friday כשהכל התחיל, ופתאום הכל נעצר. בעיקר מעניין מה ישאר מזה, הייתה תחושה מאוד אפוקליפטית לרגע. נראה

יובל:

והמשכת ליצור גם כשהתערוכה חיכתה להיפתח? הוספת עבודות?

יערה:

האמת שבעיקר שקעתי למחשבות. היתה לי תחושה שהכל מתחבר, העבודות עם המצב הקפוא הזה שנכנסנו אליו. הכל הרגיש מאוד הישרדותי. פתאום כל מקום, כל חפץ, כל גוף קיבלו משמעות של סכנה. זה היה הרגע שהחלטתי להקפיא את התהליך שהיה ארוך יחסית. העבודות בתערוכה הן מארבע השנים האחרונות

יובל:

מה אם כך הוביל אותך להתחיל ליצור גוף כזה של עבודות כבר לפני ארבע שנים? כי הקריאה שלהן היום ללא ספק מקבלת משמעות נבואית (אולי גם תספרי מה בכלל כוללת התערוכה)

יערה:

האוביקט הראשון שהניע את גוף העבודות הזה הוא ״עין הרע״, שהתחלתי בזמן השהות שלי בארטפורט ב־2016. זו חליפת נשים שנתפרו אליה אלפי חרוזי עין הרע. לא הייתה לי תכנית ברורה לגביה, הפעולה פשוט השתלטה עליה. החרוזים כיסו אותה מצידה הפנימי והחיצוני כך שהיא פשוט התחילה לעלות על גדותיה וכמו קרסה לתוך עצמה.

מאז עברתי כבר כמה סטודיואים ורזידנסים והיא פשוט שכבה רוב הזמן, וחילחלה לשאר העבודות. יש בזה משהו מאגי. בכלל יש משהו קצת מדבק בפרויקט הזה.

יערה:

גם העבודות שהגיעו אחר כך כמו הדביקו אחת את השנייה. באיזשהו שלב כל הסטודיו התכסה בטקסטורות דמויות עור וכלי דם, כמו המיצב ״אוהל״, שעשוי מעשרות מעילי פרווה סינתטית, והתחיל מרכישה מאסיבית ב־BLACK FRIDAY, או ״קוקונים״ שתלויים מהתקרה

יובל:

מה, הזמנת עשרות מעילים באינטרנט?

יערה:

זה היה יותר אולד־סקול: נכנסתי לקניון ותוך 20 דקות הייתי בחוץ. תוך שעתיים כל המעילים היו גזורים כבר

יובל:

קטעים. מתי הבנת שבלאק־פריידי יהיה גם השם של התערוכה?

יערה:

זאת מחשבה שהתגבשה לאט, אבל התחילה כבר באותו יום. אני עובדת קצת כמו מפעל אבל שעובד הפוך, יוצר חלקים בלי לדעת מה המוצר הסופי. חומרים וצורות זזים ממקום למקום, מאוביקט לאוביקט. לשמות יש את אותו מעמד במובן מסויים

יובל:

כן, מבין לגמרי. מעניינת אותי המשיכה שלך להשתשמש בבגדים: בגדי ספורט, מעילי פרווה, כפפות וכן הלאה. עד כמה חשוב לך שנזהה את המקור שלהם? את המטען שהם מביאים איתם? את השלושה פסים של אדידס? את הפרווה?

חפצים הם נשאים. העקבות שלנו, הזיכרונות של הגוף שלנו מוטבעים בהם. יש משהו מאוד אינטימי במפגש בין חפץ לגוף, אבל זו אינטימיות שיכולה גם להיות חזקה מדי. יש רמות שונות של התפרקות של האוביקט שקשורות לרגע הזה

יערה:

חפצים הם נשאים. העקבות שלנו, הזיכרונות של הגוף שלנו מוטבעים בהם. אני עובדת עם חפצים שקשורים לגוף, אבל הם תמיד חדשים. הם חייבים להיות סטריליים. יש משהו מאוד אינטימי במפגש בין חפץ לגוף, אבל זו אינטימיות שיכולה גם להיות חזקה מדי. יש רמות שונות של התפרקות של האוביקט שקשורות לרגע הזה

יובל:

כן, אני זוכר את ״ספק בלתי סביר״ במוזיאון פתח תקווה לפנית שנתיים, שם החפצים היו מין הכלאות של קביים ושוטים, אבל אני חושב שבבגד יש רמה יותר גבוהה של אינטימיות (גם אם סטריליים ולא נלבשו קודם), ולכן ההיעדר של הגוף נוכח יותר, במיוחד בזמן מגיפה. ואז אני תוהה עד כמה זה מכוון? והאם את מסכימה איתי בכלל?…

יערה:

נכון, אפשר להגיד שזה סוג של המשך. בשנים האחרונות אני מתייחסת לאובייקטים שלי כאל אוביקטים ״שורדים״. למרות שהם עשויים מרדי־מייד וחומרים תעשייתיים, הם קשורים למנגנונים בסיסיים, טבעיים, גופניים. אבל זאת הפעם הראשונה שהגוף, אמנם חסר, אבל בכל זאת נכנס בצורה יותר שלמה.

כל העבודות נוצרו לפני פרוץ הקורונה, ופתאום נוצר קונטקסט קונקרטי ואוניברסלי מאוד. אבל בעבודות ובתערוכות שלי אין נרטיב אחד, אלא כמה נרטיבים שמתקיימים במקביל. זה באמת רגע מאוד מעניין מבחינתי לפתוח בו את התערוכה

יובל:

אני ממש לא מחפש נרטיב אחד. זה פשוט מעניין אותי במיוחד השימוש בבגדים כרדי־מייד, ואין ספק שהתערוכה הייתה נקראת אחרת בתחילת השנה ממה שהיא נקראת עכשיו.

אגב קוקון, קראתי לא מזמן בניו יורק טיימס את הטקסט הכי מעניין שקראתי בחודשים האחרונים על התקופה הזו, שמדבר על מה בעצם קורה שם בפנים ואיך זה רלוונטי לחיים שלנו

יערה:

לגמרי. אני כל הזמן חושבת על זה, איך המשמעויות ממשיכות לזוז. ועדיין. זה סיפור מתגלגל. אני לא מכירה את הטקסט הזה, אבל אני יכולה להגיד לך שאלו עבודות שהתחילו בזמן שהייתי בהריון עם הילד שלי

יובל:

תקראי! ממש ממש ממליץ. ויש לי שאלה: איזו חוויה בסופו של דבר את רוצה לזמן למבקרים בתערוכה? מה הדבר החשוב שהיית רוצה שיקרה שם? תוך כדי הביקור בתערוכה? אחרי?

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

יערה:

יש משהו באוביקטים האלו שצריך לחוות אותם עם הגוף. פשוט לעמוד מולם, ולתת למשמעויות לצוף סימולטנית. ללכת לאיבוד.

יובל:

תגידי, אני חייב לשאול: את אופטימית בדרך כלל? על העולם, על החיים, בכלל

יערה:

וואלה. זו שאלה טובה. לא יודעת. אני מרגישה שאני ריאליסטית אבל כל הפסימיסטיים בטח חושבים ככה. אבל אולי זה פחות משנה בעולם של פנטזיה, שם הכל מתערבב

יובל:

אהבתי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

יערה:

שהפתיחה מחר (:


בלאק פריידי | יערה צח
גבעון גלריה לאמנות, רח׳ גורדון 35, תל אביב
פתיחה: 19.6; נעילה: 1.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden