חוה ראוכר: ״למדתי לא לפחד ולהתיידד עם המוות״

שלום חוה, מה שלומך? 

עכשיו טוב.

לפני שנה עברתי ארוע לב חמור והייתי במצב קריטי. הרגשתי שהמוות קרוב. שכבתי וחיכיתי לו שיבוא, ציפיתי לראות אור חזק שמוביל למסדרון ארוך. במקום זה ראיתי חסימה, מסך אור מהבהב, מגורען כמו בטלוויזיה מקולקלת. היה איזה שקט מאוד נעים

״שקט מאוד נעים״? לא פחד, צער? היית סקרנית? זה נשמע כמו תיאור ״מהסרטים״ של חוויה חוץ גופית

ממש כך. לפני שבועיים התאשפזתי שוב בגלל קצב לב לא סדיר ופאוזות (כשהלב מחסיר פעימות ולא בגלל שהוא מאוהב). העיסוק במוות מלווה אותי כבר שנים, לגוף יש תאריך תפוגה ושלי כבר פג לפני שנתיים. למדתי להשלים ולא לפחד, כדברי הפילוסוף הרומי סנקה: ״מי שמפחד מהמוות, לא למד מעולם את תפקיד האדם. אך מי שאומר לעצמו , למן הרגע הראשון שבא לעולם, שגורלו כבר נקבע, ינהל את חייו ביתר שלווה…״.

דברים אילו מהדהדים בציור ״מותו של סנקה״: בציור שתי דמויות, דיוקן של בן הזוג שלי מעל דמותו של סנקה, ציטטה מתוך הציור של רובנס ״מותו של סנקה״. יש כאן קריצה הומוריסטית, כי שניהם קצת דומים 

כשהתחילה ההתכתבות בינינו הרגשתי שיש משהו דחוף ברצון שלך לדבר על זה

אני מרגישה שהזמן אוזל, העבודה בסטודיו חשובה, יש עוד ציורים שאני רוצה להספיק לעשות. למדתי לא לפחד ולהתיידד עם המוות. הוא לידי, לא מביט מעבר לכתף וגם לא נושף בערפי, אלא נמצא שם בתוך השקט שאני מאד אוהבת

בעבודות שלך שהכרתי בעבר עסקת לא מעט בגוף ובהזדקנות. למה את אומרת שתאריך התפוגה שלך חל לפני שנתיים?

שנים רבות אני עוסקת בגוף בצורה כמעט אובססיבית, כל הזמן גוף, לפעמים בעירום קיומי, לפעמים בלבוש מלא, תמיד חף מכל רמזים ארוטיים; גוף צעיר, גוף מזדקן, ועכשיו גוף שהגיע שעתו. תאריך התפוגה שלי קשור בגנטיקה שלי

שנים רבות אני עוסקת בגוף בצורה כמעט אובססיבית, כל הזמן גוף, לפעמים בעירום קיומי, לפעמים בלבוש מלא, תמיד חף מכל רמזים ארוטיים, גוף צעיר, גוף מזדקן, ועכשיו גוף שהגיע שעתו

בגוף העבודות החדש שלך יש משהו מאוד רענן, חי, מלא הומור וסוריאליסטי. וכל זאת בלי לאבד את הקשר עם המקור – עבודות קלאסיות של אולד מאסטרס, סצנות תנ״כיות ידועות. איך פנית לשם?

האולד מסטרס הם מורי הדרך והעבודות שלהם הן תמרורים. רק בשנים האחרונות העזתי להתמודד איתן בצורה כל כך בוטה. יש כאן אתגר אדיר ורף מאד גבוה. בשנה הזו ציירתי סדרה של ציורים שהם פראפרזות על ציורי מופת. אני מרשה לעצמי לנסח אותם מחדש ולהרחיב בצורה הומוריסטית. ההומור משחרר ומקל.

עוד דוגמה: הציור ה״אמבטיה״ מפרש בהומור את הציור הידוע של ז׳אק־לואי דוד ״מותו של מארה״. הצייר מספר את סיפור רציחתו של חברו שהיה אחד ממנהיגי המהפכה הצרפתית, ז׳אן פול מארה. הציור של דוד מלא חמלה לאדם גוסס, מעין קדוש מעונה. 

מדובר באחד מהמייסדים של שלטון הטרור המהפכני, בהנהגתו של רובספייר הרצחני, ששם קץ לחלומות על רפובליקה של חופש ואחווה בצרפת. התרשמתי מהחמלה הרבה שיש לצייר אל הדמות ברגע של מוות, גם אם מדובר במותו של איש רע.

בציור ״הברכה״ המלאך המשתין הוא ציטטה מתוך ציור של לורנצו לוטו ״ונוס וקופידון״. בגירסה הזו של הציור, הדמות המבוהלת עוטה מסכה, להגן על עצמה מהמגפה שמכה בנו בימים אלו. המלאך המשתין יכול להתפרש כמלגלג, כי דינו של האיש כבר נחרץ, אך גם כמברך ומפרה. כמו בציור המקורי של לוטו

את מתכוונת ממש לימי הקורונה – זה הציור האחרון בסדרה כרגע?

כן, לפני האחרון. זו הגירסה עם המסכה, המלאך המשתין מתפרש אוטומטית כמלגלג, אבל אם הולכים לציור המקורי של לוטו, שם הוא מתפרש כמפרה ומברך. יכול להיות שיש גם טוב בתופעת הקורונה.

בציור ״דיוקן עצמי עם לידת ונוס של ויליאם אדולף בוגרו (1879)״ אני מכניסה את דמותי לציור של בוגרו. במקום דמותה של ונוס בעלת היופי המושלם, דמותי שלי, בשלושה מצבים: עירום קיומי, גוף מתפרק וגוף עטוף כמו מומיה

התייחסת למומיות גם בעבר?

ב־2017 עשיתי סדרה של ״סרקופגים״, ארונות קבורה. ציירתי בצבעי שמן לתוך תבניות יציקה קעורות, תבניות שמתוכן יצקתי בזמנו פסלים. התבנית הקעורה היא הנגטיב של הפסל. ברגע שציירתי לתוכה, הנגטיב הפך לפוזיטיב והחל לנוע. במיוחד כשהולכים סביבו (זו תופעה מוכרת. בכמה בתי הקברות ברוסיה נהגו לחרוט נגטיב של דמות על מצבות המתים כדי להפחיד את העוברים ושבים). 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

התוצאה שקיבלתי הזכירה לי את ציור הדיוקנאות של המומיות מפאיום, שצוירו על ארונות הקבורה שלהם במצרים העתיקה בסוף המאה הראשונה לפני הספירה. חלק מהעבודות הפכתי לעבודות וידאו, ואפשר שם ממש להציץ לתוך הסרקופג וכמעט לשוחח עם הדמות (שהיא לפעמים דמותי שלי)

יש משהו מאוד מקברי בניסיון להתבונן לתוך ארון הקבורה (ולחפש שם את עצמך). כאמנית את מרגישה שיש לך איזה יידע נסתר, שהעבודות הללו נושאות גם מסר לאנשים אחרים, על האפשרות להתיידד עם המוות אולי?

זה מה שאני עושה, לדבר אל דמותי בתוך ארון קבורה. וכך להתיידד עם המוות. שמתי לב שהעבודה מאד סיקרנה את המתבוננים, הם נמשכו ולא נרתעו ממנה

תוכלי לספר קצת על הצבעוניות שבחרת לציורים? הרקעים הנרחבים בצהוב וכחול מתכתבים עם הציור הסוריאליסטי של דאלי, בין השאר

הצהוב עבורי הוא מכת אור והכחול הוא האין־סוף. בדרך כלל ציירתי את הדמויות מתוך התבוננות; התוצאה היתה די ראליסטית, החלל היה תמיד מנותק מהדמות והוביל למקומות אחרים

יש לי קצת עייפות מהפורמט של תערוכה. אני רוצה לשחרר את הדימויים לחלל, ובמקרה זה לחלל הווירטואלי. יש משהו כמעט מיסטי בחלל הווירטואלי; משהו גדול, ענק, שאנו עדיין לא בדיוק מבינים, לפחות אני. חלל אין סופי מלא אור

את מדברת על המוות, אבל עסוקה ביותר בחיים. על מה את עובדת בימים אלה? הסדרה הזו תהפוך לתערוכה?

אני חושבת שהמפגש עם המוות רק מעצים את חווית החיים. אני לא יודעת בקשר לתערוכה, יש לי קצת עייפות מהפורמט הזה.

אני רוצה לשחרר את הדימויים לחלל, ובמקרה זה לחלל הווירטואלי, לכן גם פניתי אליכם (לפורטפוליו). יש משהו כמעט מיסטי בחלל הווירטואלי; משהו גדול, ענק, שאנו עדיין לא בדיוק מבינים, לפחות אני. חלל אין סופי מלא אור. אולי כמו בצהוב ובכחול

יפה, ומלא אפשרויות…