פיאמנטה מרטגני: ״בתל אביב, האמנים העולים מרגישים סוף סוף חופשיים״

חגית: בוקר טוב פיא, ברכות על התערוכה החדשה, האמנות והנשמה של תל אביב (The Art and Soul of TLV)

פיא: תודה 😊

חגית: שהיא חלק מסדרת תערוכות שאת אוצרת כבר כמה שנים

פיא: כן, הכל התחיל ב־2022 עם פתיחת המרכז הקהילתי דרהי, בקלישר 5, במבנה שבעבר היה בית ספר לאמנות וסדנאות האמנים בתל אביב. זו הסיבה שחגית שחר, מנהלת המרכז, הציעה לי להיות האוצרת של המרכז

חגית: והתערוכות מוצגות לצד החוגים והפעילויות במרכז הקהילתי. כמה היו עד כה?

פיא: זו מס׳ 11 (!) מאז התערוכה הראשונה – לכבוד פתיחת המרכז – מצאתי את עצמי, מזמינה אמנים עולים חדשים, אולי כי אני בעצמי עולה חדשה. זה לא במקרה, כי אני חושבת שעבור כולנו, תל אביב היא לא רק עיר אלא הבית שלנו, המקום שחיבק אותנו כשהגענו מהמדינות המקוריות שלנו. יותר מכך, אנחנו יכולים לראות את תל אביב מנקודת מבט של ״זר״ וכאמנים לשקף דברים שמישהו שנולד וגדל כאן לעיתים לוקח אותם כמובן מאליו

פיא: לאחר ההצלחה הגדולה בעקבות הפתיחה והתערוכה הראשונה, המחלקה לעולים חדשים הציעה שיתוף פעולה, כדי להפוך את המקום הזה באמת למעין רזידנסי לאמנים עולים

חגית: המחלקה לעולים חדשים בעיריית תל־אביב-יפו?

פיא: כן. במהלך התערוכה כל אמן מקבל הזדמנות לביקורי סטודיו. זה די קריטי, במיוחד עבור עולים חדשים. גם אם לפני כן הייתה להם קריירה יציבה, עכשיו הם צריכים להתחיל מהתחלה.

הם לא בדיוק מעבירים את הסטודיו שלהם למקום, אבל הם יכולים לעשות בו שימוש לפגישות והצגת עבודות שלהם, סדנאות לפעמים, היו אירועים שיזמנו בשיתוף הקונסוליות של המדינות שמהן הגיעו העולים – איטליה, רוסיה, צרפת

חגית: יפה מאוד 😊 בואי נעשה רגע עצירה ותציגי את עצמך – גם אישית וגם מקצועית 🙂

עבור העולים לפעמים זו טראומה כפולה –  למה שכול הישראלים עוברים, נוספת ההרגשה של הבידוד מחברים ובני משפחה. וכאן תל אביב הופכת למקום שבו אפשר להחלים, לעשות אמנות

פיא: שמי פיאמנטה מרטגני אבל קוראים לי פיא (Fia). נולדתי וגדלתי במילאנו אצל שני אדריכלים, ואמא שלי מוונציה, אז ביליתי את כל חופשות הקיץ שלי בביאנלה, שם, לפי האגדה, התחלתי ללכת לראשונה…

חגית: אוווו

פיא: ואם כבר מדברות על זה – הביאנלה בוונציה היא גם המקום שבו בני אנריקו – כיום בן 10 – התחיל גם הוא ללכת. למרות שהוא נולד וגדל בתל אביב – המקום אליו עברתי ב־2009, בגיל 27

חגית: גדלת בבית יהודי באיטליה? מה בעצם הביא אותך לכאן?

פיא: באתי לכאן, בהתחלה, לכתוב את הדוקטורט שלי על אמנות וקולנוע ישראלי. אז לא תכננתי בכלל לעשות משהו, שלא לדבר על להיות אוצרת אמנות. אבל לפעמים החיים ״בוחרים״ בשבילך… הבית היהודי שלי הוא רק מצד אמא – הצד הוונציאני

חגית: זה כל מה שצריך, את יודעת 😅

פיא: נכון. גדלתי במשפחה שהעניקה לי חינוך חילוני ורב־תרבותי מאוד. אולי זו הסיבה שעליתי לארץ לתל אביב, ולא לירושלים: עשיתי עלייה ל״אלטנוילנד״ – כמו שהרצל דמיין אותה בחזון המדינה. וזו גם הסיבה שתל אביב עבורי – כמו גם לרוב האמנים שאני עובדת איתם – היא הרבה יותר מעיר או מקום, היא ״מצב רוח״

חגית: אני אוהבת את ההגדרה הזו. וכתבת את הדוקטורט?

פיא: זה לא שלי, זה ציטוט מאורי זוהר, בסרטו המדהים ״כל ממזר מלך״.

ולשאלתך – כן, כתבתי את הדוקטורט שלי על ייצוג החייל הישראלי באמנות ובקולנוע הישראלי מ־1948 ועד 2012. כך גם התחלתי לעבוד כאוצרת במוזיאון ארץ ישראל, בגלל הראייה האנתרופולוגית שלי – הדוקטורט שלי היה בכלל באנתרופולוגיה.

אני מאמינה עמוקות שאמנות – כל סוג של אמנות – לא ניתנת לניתוק מהסביבה שבה היא נוצרה. כל יצירה היא תוצאה של הקשר העמוק והחזק בין האמן לסביבתו, גם כשהמטרה היא לבקר אותה

מאוהבת מדי במדינה המשוגעת הזאת

חגית: ואיך החלטת להישאר בארץ? סיפור אהבה?

פיא: כן, אהבת ישראל 🙂 למען האמת פגשתי את אודי, בן הזוג שלי, יום אחרי שקיבלתי את הדרכון 😊 ואם לצטט אותו: ״אחרי 7 באוקטובר הייתי מוכן לעבור לאיטליה, אבל היא (כלומר אני) לא נתנה לי, כי היא מאוהבת מדי במדינה המשוגעת הזואת״

חגית: המחקר לדוקטורט שלך – על חיילים באמנות הישראלית – מתחבר עוד יותר להוויה של חיים בישראל בשנים האחרונות. זה בא לידי ביטוי בעבודות של האמנים בשנים האלה של המלחמה? את חושבת שאמנים עולים מרגישים היום פחות ביטחון בהחלטה שלהם?

פיא: בהחלט! זה החלק הכי מרתק בסיפור. חלק מהאמנים הגיעו לכאן לפני 7 באוקטובר, חלקם מאוחר יותר – ליטרלי מכל רחבי העולם. הצגתי כבר אמנים מאירלנד, קנדה, ארגנטינה, מכל מקום…

רבים מהם הגיעו מברית המועצות לשעבר, וחלקם ברחו מהמלחמה באוקראינה שנמשכת מ־2022, ומצאו את עצמם במלחמה נוספת. מה שמאחד אותם הוא האהבה לביתם החדש: תל אביב. זה המקום שבו הם סוף סוף מרגישים חופשיים

חגית: אפילו כשאנחנו מופצצים בטילים מאיראן 😊 אולי זה משהו שאנחנו הישראלים לא מבינים לגמרי 🙂

פיא: למעשה, ברוב האירועים שהיו לנו אחרי ה־7 באוקטובר, תל אביב הפכה למקור החוסן שלהם

חגית: יפה. עד כמה האוצרות הזו שונה מהעבודה שעשית במוזיאון ארץ ישראל?

פיא: שונה מאוד, במיוחד הקשר שאני מפתחת עם האמנים. לפעמים אני מרגישה שאנחנו כמו קיבוץ עירוני גדול, שמשתמשים ב״טיפול באמנות״ כדי להחלים מהטראומה שלנו. עבור העולים לפעמים זו טראומה כפולה – כלומר, מעבר למה שכול הישראלים עוברים, נוספת ההרגשה של הבידוד מחברים ובני משפחה. וכאן תל אביב הופכת למקום שבו אפשר להחלים, לעשות אמנות

חגית: לקראת סיום, ספרי על האמניות המציגות בתערוכה הנוכחית

פיא: אלסנדרה טוברוק מאיטליה מציגה את ״קולאז׳ המציאות״: היא עובדת בצבעים ומרקמים, עם חומרם מעיתונים, שקיות וקרעים מציוריה הקודמים. הקולאז׳ כאן הופך ליותר מטכניקה, זו דרך להרכיב מחדש את העולם וגם תהליך של פיוס עם העיר, עם עצמה, עם המתח במדינה שנמצאת במלחמה מתמשכת.

אלכסיס קומר מצרפת מציגה את ״תל אביב Inside Out״ – מבט שהוא בו זמנית עדות ומרחב שקט לעיבוד המציאות. דרך העדשה שלה, היא מתמקדת ומנציחה את המציאות היומיומית, ההתמדה של החיים בתל אביב – בחוץ, בטיילת, וגם בתוך המקלטים – לצד הטרגדיה של המלחמה. לדבריה, הצילום העניק לה רגעי הקלה מול העצב, דרך להסיט את המחשבה ולשאת את משקל האירועים.

ויקטוריה קוקוי מרוסיה מציגה את ״הצצה לחיים״: בשנת 2022, עם פרוץ הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה, ויקטוריה קיבלה את ההחלטה ששינתה את חייה, לעבור לישראל. זו הייתה תקופה של שינוי עמוק – גילוי זהות חדשה, מדינה חדשה, עיר חדשה. לאט לאט, היא החלה להתחבר לקצב שלה, ובאופן בלתי צפוי, הרגישה שתל אביב היא ביתה.

בעבודות שהיא מציגה היא שואפת לשחזר את התחושות העדינות והאינטימיות שהיא חווה בזמן שהיא מסתובבת ברחובות תל אביב, לוכדת – לפעמים בנופים מדומיינים – רגעים של שלווה פנימית: כוס קפה במרפסת באוהאוס, טיול עם כלב ברחובות השוק, שיטוטים בסמטאות העיר העתיקה ביפו. עבורה, העיר היא חלום שהופך ליותר אמיתי בכל יום ומקור לאופטימיות למרות ההתמודדות היומיומית

---

אמנותה ונשמתה של תל־אביב – מהדורת סתיו 2026
אוצרת: פיאמטה מרטגני
מרכז קהילתי דרהי, קלישר 5, תל אביב
נעילה: 26.11