כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
אורי גרשוני, מתוך התערוכה ״הלאה־הנה״, גלריה שלוש

אורי גרשוני נוסע בזמן

אורי גרשוני מציג בו זמנית תערוכת יחיד בגלריה שלוש ותערוכה של אמו, האמנית ביאנקה אשל גרשוני, שאצר בגלריה עינגע. בשתיהן הוא מציג חופש תנועה רעיוני: בין ילדות לזקנה, בין ראשית הצילום לימינו, ובין משפחתיות למקצוענות

חגית:

הי אורי, איך אתה מרגיש? היית עסוק מאוד בשבועות האחרונים, עם פתיחת שתי התערוכות – שלך בגלריה שלוש ושל אמך, ביאנקה אשל גרשוני, שנפטרה באפריל – בסמיכות כזו

אורי:

אני בעיקר מרגיש מותש ותשוש, משווע למנוחה, נפשית וגופנית, הרבה סערות פנימיות, זקוק לקצת שקט של אחרי הסערה לא לפניה, ואיך אצלך?

חגית:

מעניין. אני בגלים – כרגע באובר־עשייה, מנסה להכיל את ההתעוררות שאחרי הקורונה, ומייחלת שלא יהיה שיתוק מוחלט מחדש. אבל אני מבינה אותך, כי יש תובענות גדולה בפרויקטים שלקחת על עצמך – רגשית ופיזית

אורי:

 דווקא הגל השני יכול להביא איתו איזה שקט מבורך שוב 🙂

חגית:

כן כן. נזרום, כי ממילא אין לנו שליטה על זה 

אורי:

נסחף על הגלים

חגית:

בתערוכה שלך בגלריה שלוש, ״הלאה־הנה״, אתה חוזר לעסוק בראשית הצילום ובתפקיד החברתי של צילום – שנתפס כתיעוד אובייקטיבי, מייצג האמת. אתה חוזר לאירוע שהתרחש בכפר קטן בצפון אנגליה בשנת 1917 – שתי ילדות ״צילמו פיות״ והדהימו את בני משפחתן הספקנים ובהמשך גם את שאר העולם. התצלומים הללו הציתו ויכוחים סוערים בין מאמינים לספקנים, בין רציונליסטים למיסטיקנים, בחפשם אחר האמת. 

ואתה מצביע על כך שהאמון הוא חלק מתשתית מערכת היחסים בין הורים וילדים. איך מתחת את הקו בין צילום ופרשנותו ליחסים במשפחה ובחברה?

הצילום והאמנות בעבורי הם לא יישויות נפרדות מהחיים: הם שזורים בחיים, בביוגרפי, ברגשי ובנימי הנפש

אורי:

הצילום והאמנות בעבורי הם לא יישויות נפרדות מהחיים: הם שזורים בחיים, בביוגרפי, ברגשי ובנימי הנפש. דרך העבודות בתערוכה אני מהרהר, בין היתר, על יחסי אמת ובדיה, על ההתמקמות של הפנטזיה והאמונה בתוך הממשות. אבל אני מרגיש שכל אלו הן סוגיות שינקתי משחר ילדותי. גדלתי בבית שבו עולם הדימויים היה יותר ממשי מהדברים עצמם. האשליה הייתה באיזשהו אופן חומרית, בשרנית, אפשר היה כמעט למשש אותה, לנגוס בה

אורי גרשוני

מתוך ״הלאה־הנה״, גלריה שלוש

ביאנקה אשל גרשוני, מתוך ״פסטינה לנטה״, גלריה עינגע

חגית:

אולי בגלל הנסיבות, עם מותה של ביאנקה, פתאום מוצף ההבט המקביל והמשותף בין שתי התערוכות ״על הימצאות והיעלמות, על גוף ורוח, על המתים והחיים, וגם על החיים שאחרי״ (כך כתבתם בטקסט התערוכה שלך). אז העיסוק בפיות, ברוח ובעולם שמעבר לגשמי – עובר כחוט השני בין החיים לעבודה, ובין גוף העבודות שלך לתערוכה שנפתחה ביום שישי בעינגע

אורי:

התערוכה של אמא (וכמובן מותה) 🙂 לא תוכננו מראש, על אף שהמוות הוא תכנית־על שאי אפשר לבטל, לפעמים רק לדחות טיפה

חגית:

אבל נכנסת לזה, בהחלטה משפחתית? אישית?

אורי:

הנושאים הללו מעסיקים אותי מזה זמן מה, ובמובהק ביתר שאת מרגע מותו של אבי לפני כשלוש שנים. התערוכה בגלריה שלוש נבעה מבחינה רגשית משם, מאותו רגע מצמית של התאיינות, היעלמות, ריק. ובמקביל מהתמלאות גדולה בחווית ההורות שלי, כאבא, לחליל. המשולש (ברמודה) הגברי הזה: סבא, אבא, נכד היה ציר שסביבו התהלכתי.

העבודות בתערוכה שלי נעשו על ניירות מיותמים שאספתי מהסטודיו של אבא שלי אחרי לכתו. ניירות ששכבו במגירות זמן רב וחיכו לתורם, אבל מעולם לא פגשו בידו של אבא. זו מעין נדוניה שאני ממשיך לעבוד עליה ולעבד אותה. 

בזמן שהתערוכה שלי המתינה בסבלנות עד חלוף הגל הראשון של הקורונה אימי נפטרה. ורק אז שמתי לב כמה היא נוכחת בעבודות מבלי שהייתי מודע או מכוון לכך. בשלב כלשהו התחלתי לפחד מהעבודות, איזו יראה מכוחו של הצילום

בזמן העבודה על הקמת התערוכה שלי, או יותר נכון בזמן שהתערוכה המתינה בסבלנות עד חלוף הגל הראשון של הקורונה (הייתה מתוכננת לעלות לפני) אימי נפטרה. ורק אז שמתי לב כמה היא נוכחת בעבודות מבלי שהייתי מודע או מכוון לכך. הרגשתי שלעבודות בתערוכה יש נוכחות נבואית, איזו מאגיה (שחורה), בשלב כלשהו התחלתי לפחד מהעבודות, איזו יראה מכוחו של הצילום

חגית:

ובתערוכה בעינגע אתה מנסה להציג פן פחות ידוע של ביאנקה?

אורי:

לא חושב שהייתה מטרה מוצהרת ועקרונית להציג פן פחות מוכר של אמא בתערוכה בעינגע. לא במובן של לחשוף איזה סוד, או לברוא יש מאין. התערוכה היא דיאלוג שלי עם אמא דרך העבודות שלה, במובן הזה הרגשתי שזו כמעט תערוכה משותפת. זה האופן שבו אני בחרתי להביט עליה ולשוחח איתה בנקודת הזמן הזו.

אבל הכל התחיל בדימוי שהופיע בחלום

חגית:

תספר

אורי:

זה תמיד מצחיק ונלעג לספר חלומות, קשה להעביר במילים את עצמת החוויה (זה קצת דומה לתיווך של אמנות) 🙂 אבל הדמות של אמא שלי הופיעה בחלום, הדבר שנצרב במעבר מדימוי ודמדומי הלילה אל היום העולה, היה השיער הלבן שלה. אמא תמיד צבעה את שיערה בעצמה בגוון חציל־סגלגל שמאוד איפיין אותה, והיא עשתה זאת באדיקות. בשנים האחרונות, כשכבר תש כוחה, היא הרימה ידיים והפסיקה לצבוע. 

היא התבדחה תמיד, במין טון אפולוגטי מבודח, בפני אנשים שנוכחו במראה שיער השיבה הלבן, שעכשיו היא סופסוף בלונדינית, עכשיו היא תוכל ליהנות יותר. משהו בנוכחות של השיער הלבן בחלום, הוביל את המחשבה על התערוכה, לכיוון דהייה, התמעטות של צבע, שקט רועם.

חגית:

והיא הופיעה בחלום אחרי מותה?

אורי:

כן

ביאנקה אשל גרשוני

חגית:

אזכיר לך משהו – נפגשנו לראשונה לפני משהו כמו עשר שנים, בתערוכה קודמת שאצרת לביאנקה בגלריה עינגא – ״פייסבוק״. כמו בכותרת התערוכה כעת שפירושה ״למהר לאט״, גם אז הייתה בכותרת אירוניה. זו הייתה שעתה היפה של הרשת החברתית, ואילו אתה הערת על הזרות של האישה המבוגרת (ביאנקה) לכלים החדשים והמקוונים. ה״פייסבוק״ שלה היה ספר הסקיצות היפהפה שהפכתם לקטלוג

אורי:

כן, למהר באיטיות. הדואליות הזו, מפגש רך ואינטימי, לעיתים גם מתוך חיכוך, ודקירה של קצוות חדים, יכול להתקיים בעיניי רק בתוך משפחה 

חגית:

קשה להתאפק – אז הנה, אשאל אותך על המשפחה. אתה שייך למשפחה מאוד מיוחדת: שני דורות של אמנים, שהם גם מעולים, וגם כל אחד הולך בדרכו המאוד אישית, כמו שבילים מתפצלים. וכל אחד מכם גם מותיר תוואי עצמאי מאוד בולט. מים שקטים.

(אתה בטח שואל – איפה השאלה?)

אורי:

בדיוק

חגית:

אם להתמקד, אולי תסביר את הדרך שלך אל הצילום, את הבית שמצאת בו: היית צריך לברוח ממשהו אחר, מציור? מהגדרות? למצוא את הקול והשפה והמדיום שלך?

אורי:

זו דרך שאני יכול לשרטט בדיעבד בכל מיני אופנים, רשת סבוכה של שבילים. אני יכול לנסות לצעוד בכמה מהם (שבוודאי יובילו לאחרים). אם להסתכל על זה באופן הכי פשוט וישיר אני חושב שהצילום היווה קודם כל מעין טריטוריה עצמאית בלתי נגועה, סוג של אי, אפשרות של אמנסיפציה, לברוא את עצמי ממקום ניטרלי יותר, נטול פניות. אבל אם אני מגרד קצת מתחת לפני השטח, צף איזה פנטימנטו נוסף.

הצילום כמדיום היה בשבילי גם נקודת חיבור לעולם, למציאות, לחיים. הוא גם זה שאיפשר לקרוא תיגר על איזו עודפות, אקספרסיה חונקת, הוא היה אוויר לנשימה

הצילום כמדיום היה בשבילי גם נקודת חיבור לעולם, למציאות, לחיים. הוא גם זה שאיפשר לקרוא תיגר על איזו עודפות, אקספרסיה חונקת, הוא היה אוויר לנשימה

חגית:

וואלה, אפשר להבין את זה כשרואים לנגד עינינו את הציורים והעבודות של ההורים שלך. כל אחד מהם בדרכו מביא עולם מאוד אקספרסיבי, מאוד גדוש ומועק, עמוס בתרבויות מקור ויעד… ואולי ארם שהלך לכיוון הקלאסי ריאליסטי, מצא שם שקט

אורי:

אבל אני מוצא שיותר ויותר, עם השנים, כמו הבן האובד, אני חוזר למקום שברחתי ממנו

חגית:

חוזר למקום הביתי, בעיסוק באוצרות של עבודות ההורים, במקרה זה של ביאנקה?

אורי:

ארם ואני בדיוק דיברנו על זה בפתיחה של התערוכה של אמא בעינגע, על הדמיון ונקודות ההקשה בין שני המהלכים ה״אוצרותיים״ שעשינו ביחס להורים – הוא עם התערוכה בגבעון (בסוף 2019) ואני פה

חגית:

אתם מתייעצים זה עם זה או מעדיפים להפריד?

אורי:

די שמרנו על הפרדת כוחות בשני המקרים, סימנתי מקודם את המילה ״אוצרות״ במרכאות, מפני שזה היה נשמע לי קצת מנוכר ומקצועי מידי ביחס לפעולה שהיא בעצם אינטימית־רגשית. בהתאם להלך הרוח הזה אני חושב שכל אחד הרגיש צורך להתייחד, ליחד, ולהיות יחיד אל מול החוויה

מתוך ״הלאה־הנה״, גלריה שלוש

כבר לא גולש כמו חלב

חגית:

נראה שדווקא בתערוכה הנוכחית אתה חוזר לזירות הרחוקות והמחקריות שלך. העיסוק באירוע באנגליה, לפני 100 שנה, הזכיר לי את הביקור שלך בכפר של טלבוט. 

אתה עושה מסעות כמו עלייה לרגל, שמחברים את העיסוק האקדמי בצילום לחיפוש אישי, רגשי. זה מתקשר אצלי לעניין הבן האובד, החיפוש אחר קבלה ואמון (מזה התחילה השיחה שלנו), ה״אשרור״ הזה שהורים הם הראשונים והאחרונים להעניק לילד, לצקת בו את תחושת היכולת וההבנה של העולם

אורי:

בוודאי, זה מהלך המשכי ומתמשך, גם מבחינת הטקטיקה/האסטרטגיה וגם מבחינת התמות שמעסיקות אותי. בדיבור על ״חזרה אל הבית״, הבן האובד, התכוונתי ביחס לעיסוק שלי בצילום בשנים האחרונות. לא לחזרה הקונקרטית לבית ילדותי, למרות שזו הייתה ועודנה גם חוויה עוצמתית. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

התכונות האינהרנטיות של מדיום הצילום, שפעם היו בעבורי חבל הימלטות או הצלה, היום אני אפילו מורד או מתנגד להן. הצילום הוא כבר לא גולש כמו חלב (דימוי של בארת) אל המסומן שלו, הוא לא אחוז במציאות, הוא חומרי וגופני יותר ויותר, חד פעמי, רוקד טנגו עם ציור וציוריות

חגית:

אתה יוצק את זה בעבודות החדשות, מרגיש שאתה מתרחק מה״נקיון״ של המדיום?

אורי:

לא יודע אם מתרחק מנקיון זו הגדרה מדויקת. אני חושב שאני מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו, דבר שמוביל לכשלון ותסכול בחיים, אבל אני מקווה שלא באמנות. בתערוכה שלי אני מתפלש (גם הגדרה מוגזמת), משחק, בחומרים שנחשבים טמאים, בזויים, מלוכלכים, שתן וזרע. הם תוצרים ישירים של הגוף, גם פרקטיקת הצילום שלי היא יחסית חומרית וגופנית (בוודאי ביחס לפרקטיקות דיגיטליות עכשוויות).

בתערוכה שלי יש עבודות (מעין ציורים) שנוצרו על ידי הכתמות של זרע ואו שתן על דפי נייר. גם ההדפסות הצילומיות נעשות בטכניקה שנקראת ואן דייק בראון (אמולסיה מהמאה ה־19) שאני רוקח בעצמי ומדפיס בשמש.

בספרה ״טוהר וסכנה״, האנתרופולגית/סוציולוגית מרי דאגלס מגדירה את ה״טמא״ בהגדרה פשוטה ויפה: מה שלא נמצא במקומו שלו. ביחס לזה אני מרגיש איך בתוך המקום של האמנות (קונקרטית ומטאפורית) החומרים הקשים, הבזויים יכולים שוב למצוא להם מקום

חגית:

הגדרה יפה. ולמה בחרת את הכותרת ״הלאה – הנה״?

אורי:

זה תרגום לעברית למונחים שפרויד השתמש בהם fort-da. המקור הוא טקסט של פרויד שמופיע ב״מעבר לעקרון העונג״, שבו הוא מנתח התנהגות של ארנסט, הנכד הפעוט שלו. באמצעות משחק עם סליל חוטים, שהוא זורק ממנו והלאה ובחזרה, הילד לומד את עצמו ביחס להיעלמות של הסובבים אותו (במקרה הנ״ל האם)

חגית:

זה הנושא של קביעות אובייקט

אורי:

כן. הוא מקנה לעצמו שליטה ביחס לחוויה קשה שיכולה להיות טראומתית

חגית:

בן כמה אתה היום ובן כמה הבן שלך?

אורי:

אני בצעדי ענק לקראת 50 (אבל פסטינה לנטה) 🙂 והבן שלי חליל בן ארבע וחצי אוטוטו (בגילו עדיין סופרים חצאים). עוד רגע מכונן לתערוכה שלי היה הופעת הדיבור אצל חליל, ראשית השפה

חגית:

מזל טוב 🙂 ואני חושבת על זה שאתה מסתכל על שלבי התפתחות של ילד והאחריות ההורית (שלך) מתקדמת במקביל לפרידה מההורים שלך והדאגה להם. התשישות שדיברת עליה מאוד מובנת, אבל יש גם תחושת סיפוק בשתי התערוכות הללו? שהצלחת להכיל ולהשלים את כל זה?

אורי:

היקום שלח לי הרבה אותות וסימנים דרך האמנות בזמן האחרון (אני נשמע כמו שרי אריסון) 🙂 התערוכות עומדות כרגע במקביל, בו זמנית, ומנהלות יחסים ושיח ביניהן דרך שבילי העיר תל אביב. זה קרה באופן לא מכוון, לקורונה הייתה יד בדבר 🙂 אבל אני ממש מאושר שכך קרה

חגית:

אתה חושב שהיתמות העבירה אותך פאזה – הפכה אותך ליותר ״מבוגר אחראי״? שחררה משהו בתעוזה האמנותית שלך?

אורי:

זמן ההשהייה הזה, היה אינקובציה חשובה והכרחית כמעט. בתחילה חששתי מלקחת על עצמי את אוצרות התערוכה של אמא, היה נדמה לי שזה טרי ומוקדם מדי, אבל תוך כדי הבנתי שזה היה משמעותי ממש, התהליכים החיצוניים היו קטליזטור לתהליכים פנימיים

חגית:

ברכותיי. עוד משהו חשוב לפני סיום? חוץ מבריאות ואושר, כמובן

אורי:

כן בריאות ואושר, ברור. קיקרו (שאני קורא ושרוי בו עכשיו) רואה בזקנה שיוט איטי לחוף מבטחים. הוא מפוגג ומרחיק את מה שנורא אפילו מהמוות וזה הפחד מפני המוות. אז שיהיה לנו שיוט נעים במהירות איטית. פסטינה לנטה… פסטינה לנטה… פסטינה לנטה…

פסטינה לנטה״, גלריה עינגע

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. רמה

    מעולם לא בכיתי אחרי קריאת כתבה, הנה זה קרה, מרגש.

  2. Hagit Peleg Rotem

    תודה רמה

  3. חן

    שתי התערוכות מרהיבות, גרשוני אמן ואוצר מעולה

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden