כל מה שחשוב ויפה

ברוכים הבאים לאתר החדש שלנו

לכבוד יום ההולדת ה־13 (!) של פורטפוליו - שהתקיים בחודש ינואר - החלטנו שמגיעה לנו מתנה שווה במיוחד: אתר חדש. ואם כבר אתר חדש אז גם כתובת חדשה: prtfl.co.il

מגזין פורטפוליו מפרסם מידי יום כתבות, ראיונות, ביקורות וחדשות בתחומי העיצוב, האמנות והאופנה. למגזין, שהוקם בשנת 2005, עשרות אלפי קוראים מידי חודש, והוא משמש בנוסף כפלטפורמת תוכן לתערוכות, לסיורים בארץ ובחו״ל, למפגשים עם יוצרים ועוד.

קראו עוד על פרוטפוליו

אני לא מפחד מרומנטיקה, ציניות יותר מפחידה אותי

המחצית הראשונה של חודש פברואר הולכת להיות די עמוסה בעבור האמן-צלם אורי גרשוני.

ספר האמן החדש שלו, השעה הכחולה, יושק בתולעת ספרים (מזא״ה 7, תל אביב) ביום שני בשבוע הבא, ה-2/2 בשעה 19:30 (ישאו דברים: פרופסור חגי כנען וד״ר נעם גל, אוצר הצילום של מוזיאון ישראל). ב-10/2 תפתח לגרשוני תערוכה במוזיאון ישראל, אפולו ומנקה הארובות, שאצר גל. התערוכה היא אחת מתוך שש תערוכות שיפתחו באותו היום תחת הכותרת ״6 אמנים 6 פרויקטים״ לציון 50 שנה למוזיאון (האמנים האחרים הם דנה לוי, טמיר ליכטנברג, עידו מיכאלי, רועי קופר וגלעד רטמן). ואם זה לא מספיק ב-12/2 יפתח גרשוני תערוכת יחיד נוספת בגלריה שלוש בתל אביב, שתקרא מלבד חשיכה, כלום.

כמי שמשתדל לעקוב אחרי הקריירה האמנותית והעבודות שלו, העיסוק של גרשוני בתפיסות של גוף, במדיום הצילום ובהיסטוריה שלו מרתקים אותי במיוחד. ביקשתי ממנו שיספר על היחס שלו לטכנולוגיה, על העניין שהוא מוצא בהיסטוריה של המדיום, ועל הקשר שהוא מוצא בין נערי המועדונים של פעם לצילומי הרשת המטושטשים של היום. אבל לפני הכל, עוד עבודה:

ug179

Yuval:

הי אורי, מה שלומך?

Uri:

אני בטוב, למרות החורף השנוא עלי, חזרתי לא מזמן מהים והרחתי את הקיץ מתקרב 🙂

מה איתך? אתה תמיד מתקשר ככה?

Yuval:

אכן, תמיד ככה. זה הכי כיף. ואתה שונא את החורף? באמת? אתה דווקא לא נראה לי איש של קיץ

Uri:

אני הכי איש של קיץ, מת על זה שהבהונות שלי מציצות בסנדלים 🙂

Yuval:

האמת, נכון. הייתי צריך לחשוב על זה. בכל מקרה, שנדבר על השעה הכחולה? ועל אפולו ומנקה הארובות?

Uri:

לשם כך התכנסנו, יאללה שוט

Yuval:

כי בדיוק עכשיו קיבלתי במייל הזמנה רשמית מהמוזיאון לפתיחה. האמת – מרגש. זה עושה לך משהו שנבחרת להיות אחד משישה לתערוכה לציון 50 שנה למוזיאון ישראל?

Uri:

כשאתה מציג את זה ככה זה נשמע מאוד מכובד וממלכתי, אבל אלו לא הסיבות שבעטיין אני נרגש לקראת התערוכה, אני בציפייה לראות את העבודה מתממשת בחלל, לעמוד מולה ולא בתוכה. יש משהו בצילום שהופך את הקיום של תערוכה מרגש שבעתיים: בניגוד לאמנים במדיומים אחרים, הצלם לא חווה את העבודות במלואן עד רגע התערוכה שבו העבודות קורמות עור וגידים

Yuval:

נכון… לא חשבתי על זה קודם. אולי תגיד כמה מילים על שני הפרויקטים / התערוכה / ספר האמן – לפני שנמשיך

Uri:

התערוכה נקראת ״אפולו ומנקה הארובות״, ובמרכזה גוף עבודות בשם ״השעה הכחולה״. העבודות מהסדרה ״השעה הכחולה״ מופיעות בוורסיה שונה מהתערוכה בספר האמן שהוצאתי זה עתה שנקרא גם כן ״השעה הכחולה״. זהו מעין פרק ב׳ (המשך) לתערוכתי הקודמת, שאף היא לוותה בספר אמן בשם ״השמש של אתמול״.

אני ממשיך לנבור בהיסטוריה של הצילום באמצעות דיאלוג עם ממציאו, וויליאם הנרי פוקס טלבוט. בפרק הקודם נסעתי לכפר לייקוק באנגליה, מקום מגוריו ועבודתו של טלבוט. הפעם, בשעה הכחולה, אני חוזר לאותו הכפר אבל מבלי לחזור אליו ממש, מבלי לקום מהכיסא בעצם. אני חוזר אליו באמצעות תוכנת ״גוגל סטריט וויו״, וכל הצילומים בספר צולמו ממסך המחשב שלי בסטודיו בדרום תל אביב

Yuval:

וואלה. ושניה לפני שנמשיך, מה היא אותה שעה כחולה?

Uri:

בעודנו משוחחים היא עברה ונעלמה: ״השעה הכחולה״ הוא ביטוי מהתרבות הצרפתית המתאר את שעת הדמדומים, השעה שבה השמש מסתלקת ויום הופך ללילה

 

 

ug0035

Yuval:

אוקי. אז לפני הכל אני רוצה לשאול אותך שאלה: למה זה כל כך מעניין אותך לנבור בהיסטוריה של הצילום? מה מושך אותך שם? ואולי – מה אתה חושב שתמצא?

Uri:

בתחילה, הפניית המבט לאחור הייתה מעין תנועת נגד, ריאקציה, לאיזה מבט מודאג מהעתיד. בהתחלה היה לי נוח לחשוב שמקורו של הדחף בסוג של מחשבות תיאורטיות שקשורות למדיום הצילום, למצבו הפרובלמטי בעידן רווי דימויים, לאיזו נוכחות של חסר, מצב של היעלמות והתכלות. מהר מאוד הופנמה ההבנה שהטריגר הוא הרבה פחות תיאורטי והרבה יותר אישי וקרוב לעצמי: התעמתות עם סופיות של חיים ושל אנשים קרובים אלי.

רציתי להבין משהו דרך העבר על ההוה והעתיד, ללמוד על הממשות דרך פריזמה של אין נוכחות או נוכחות רפאים

Yuval:

זה השלב שבו אני מבקש שתזכיר לי בן כמה אתה…

Uri:

44

וחצי 🙂

Yuval:

משבר גיל ה-40 וקצת?

Uri:

לא חושב שזה קשור בזה דווקא, את המשבר שלי כבר תרמתי בסביבות גיל 30, אני פטור

Yuval:

לול. ושניה לפני שנחזור לדבר על צילום, עוד שאלה ״טכנית״ – מה ההבדל בין ספר האמן לבין קטלוג התערוכה, מה נכנס לפה ומה לפה, מה רצית להשיג פה ומה שם

Uri:

זו שאלה רלוונטית כי בספר וגם בקטלוג התערוכה מופיעים אותם חומרים, אותם דימויים. הצילומים צולמו ממסך המחשב שלי בעזרת מצלמה דיגיטלית. בספר הם מופיעים בקרבה לקובץ הדיגיטלי המקורי רק בהמרה לשחור לבן, ואילו בתערוכה במוזיאון ובקטלוג המלווה אותה הם מופיעים כהדפסי ציאנוטייפ של אותם דימויים. ציאנוטייפ היא סוג של אמולסיה, טכניקת הדפסה שהומצאה במאה ה-19. זו אמולסיה שאני מכין בעצמי מכימיקלים ומדפיס את הדימויים בעזרת אור השמש.

הספר מכיל מספר גדול של דימויים (255) והם מונחים בזוגות ביחס לכפולות של הספר (העבודה במקור מורכבת מזוגות זוגות של דימויים, מעין דיפטיכים). ואילו בקטלוג של המוזיאון הדימויים מופיעים בכחול (צבע הציאנוטייפ) ולא במלואם, אלא בחיתוכים ותקריבים.

בספר רציתי להדהד את התחושה של השיטוט הווירטואלי בגוגל סטריט וויו, איזו תחושה מאוימת של מוכרות וזרות גם יחד, של חזרה אינסופית ללא מוצא, של מלכודת. בקטלוג של המוזיאון דווקא מודגש האספקט החומרי, החושני של התצלומים

Yuval:

ואיך יוצגו העבודות בתערוכה?

Uri:

העבודות מהסדרה ״השעה הכחולה״ מודפסות בפורמט קטן יחסית והן ממוסגרות כל אחת בנפרד. מסה יחסית גדולה של דימויים כאלו תיתלה על קיר אחד. בנוסף יש בתערוכה עבודות נוספות, כולל כמה עבודות מהסדרה הקודמת ״השמש של אתמול״

בהתחלה היה לי נוח לחשוב שמקורו של הדחף בסוג של מחשבות תיאורטיות שקשורות למדיום הצילום, למצבו הפרובלמטי בעידן רווי דימויים, לאיזו נוכחות של חסר, מצב של היעלמות והתכלות. מהר מאוד הופנמה ההבנה שהטריגר הוא הרבה פחות תיאורטי והרבה יותר אישי וקרוב לעצמי: התעמתות עם סופיות של חיים ושל אנשים קרובים אלי

ug178

Yuval:

אוקי. אז נחזור למהות (ולא שזה לא היה חשוב…)

הסתכלתי עכשיו שוב פעם על הצילומים בשעה הכחולה, ועכשיו כשאני יודע שהם צולמו כולם ממסך המחשב שלך בסטודיו בדרום ת״א דרך גוגל, אני מסתכל עליהם אחרת; מזהה פתאום את הגליצ׳ים; את הזוויות המשונות. ואני תוהה איפה עובר הגבול אצלך בין להרגיש ללדעת או להבין. כמה המידע הזה חשוב בשביל שאני אבין או אעריך את העבודה

Uri:

בדימויים יש משהו מתעתע באופן מודע. לרגע הם נדמים כמו ייצוג ריאליסטי וישיר של מציאות, וברגע השני מבחינים במוזרות שלהם: בגליצי׳ם שתיארת, במראה של החומריות הדיגטלית של מסך המחשב, בפנים המחוקות של האנשים. המידע אודות מנגנון ההיווצרות של הדימויים קיים והוא מופיע בסמיכות לעבודות, כטקסט נלווה בספר או בתערוכה. הפרטים האלו יפעפעו גם אם לא ארצה בנוכחותם בקדמת הבמה. אפשרות ה״קריאה״ הדואלית שלהם חשובה לי, רציתי שהם יציעו איזו דיכוטומיה פנימית, בין עבר לעתיד, בין חומריות לווירטואליות, בין נוכחות להיעדר

Yuval:

לא פחדת שזה יגלוש לנוסטלגיה? בכל זאת – צילומי שחור לבן באיכות לא משהו. כי אם אני מבין נכון, זה לא שאתה מתגעגע לעבר. או לא רק

Uri:

כן, גם בתערוכה הקודמת צעדתי על פי תהום מהבחינה הזו, הממד הנוסטלגי והרומנטי עלה מהעבודות אל פני השטח של הצילום. אני לא מפחד מרומנטיקה, ציניות יותר מפחידה אותי, אבל הליבה של המסע שלי אינה בגעגוע לעבר. אני מודע לזה שאי אפשר לחזור אחורה ממש, אלא רק להביט על העבר ולנהל איתו דיאלוג שבשתיקה. העבר, דווקא בגלל שהוא נוכח כזיכרון, כדימוי, כצל חולף, מאפשר לי לנהל דיאלוג עם ה״חלוף״, עם ה״רגעי״, כאן ועכשיו, להישיר מבט אל הריק בתוך המלא, בתוך מציאות חיי

Yuval:

״אני לא מפחד מרומנטיקה, ציניות יותר מפחידה אותי״. זו אמירה מקסימה. אתה יודע?

Uri:

יודע מה?

Yuval:

שזו אמירה מקסימה

Uri:

תודה 🙂

Yuval:

בכיף.

ואני רוצה להתעכב עוד קצת על השימוש בגוגל סטריט ויו, או איך שלא כותבים את זה בעברית. זה גם דבר שמעסיק אותי, השימוש בטכנולוגיה הכי חדשה כדי ליצור מראה ישן, או מאותגר טכנולוגי. זה קצת כמו אינסטגרם של פעם, אפליקציה הכי חדשה בטלפון החכם הכי מתקדם, והכל למה – כדי ליצור דימוי שייראה כאילו צולם בשנות ה-80 עם פילם שנחשף יותר מידי לשמש או משהו כזה.

ואם אתה תוהה איפה השאלה אז הנה: איך אתה עם טכנולוגיה?

Uri:

כבר חשבתי שלא תגיע, השאלה 🙂 אבל עד שהיא הגיעה אני מסכים עם הרהוריך. אני יחסית בסדר עם טכנולוגיה, אבל היא לא תמיד בסדר איתי. עכשיו אני כותב לך ממחשב חדש אחרי שהקודם ז״ל שבק חיים.

אני בחרתי מדיום – הצילום – שהמרכיב הטכנולוגי הוא אבן יסוד בו. מבחינתי הצילום הוא פרדוקס, יש בו כל הזמן סכסוך פנימי בהרבה מובנים. הוא חייב את מהותו למדע ולטכנולוגיה אבל יש בו מאידך יסודות קמאיים ומיסטיים חזקים מאוד. אני מנסה בעבודת לראות את שני צידי המטבע של הטכנולוגיה, או למשש את הגבול של הטכנולגי שמגלה משהו מפתיע.

גם בפרקטיקה שלי אני שומר כל הזמן על ממד של בורות ביחס לטכנולוגיה ולאמצעי הייצור של הצילום. אני רוצה להיות קצת חובבני ו״טיפש״, מגבלות מפרות את העבודה שלי

Yuval:

לגמרי. אז עוד שאלה אחת שמעניינת אותי: כשאתה מסתכל על עבודות שלך מלפני עשר שנים או יותר (או פחות), על נערי המועדונים, על צילומי העירום, לעומת העשייה שלך בשנים האחרונות – מה הקשר שאתה מוצא בין העבודות השונות? זו התפתחות ליניארית? או שפשוט מעניינים אותך היום דברים אחרים? או אולי זה לא אחרים ובשבילך זה מאוד קשור אחד לשני

Uri:

ברובד הגלוי, לכאורה אלו עבודות שונות במובהק, אבל למרות השוני בשפה הצילומית, במראה, אני מרגיש קירבה מהותית פנימית. כאילו הפנים, שהוא זהה או כמעט לא משתנה, לובש כל פעם חליפה אחרת, קליפה שונה. אם אני מסתכל לאחור על הכרונולוגיה של העשייה שלי אני מזהה את אותה כמיהה להכרה, אותה התמודדות עם חסר, ותחושת בדידות קיומית.

ההתמודדות שקיימת בצילומי הדיוקן במועדון או בסטודיו קיימת גם בשיטוט במרחב הווירטואלי של גוגל או בכפר של טלבוט. כשצילמתי בפעם הראשונה בכפר עצמו, לא צילמתי אנשים אלא רק חפצים, תפנימים או נוף, אבל בפעם שנייה בשיטוט הווירטואלי החלטתי שאני עוצר את ״מכונות הראייה״ של גוגל רק כשאני פוגש דמות אנושית במרחב הווירטואלי, דמויות ללא פנים. ככה שנוכחות והיעדר רוקדים כל הזמן טנגו זה עם זה

ug065

Yuval:

טוב, זה קצת נוגה מידי לסיים ככה את השיחה שלנו. יש לך אולי משהו משמח לספר לנו לפני שמסיימים?

Uri:

משהו משמח? אמרתי לך כבר בהתחלה, אני מרגיש כבר את האביב בפתח, ולא מעניין אותי אם דני רופ יגיד אחרת. וגם הספר החדש ממש משמח אותי, בקרוב הוא יושק וייצא ממש לאור!

Yuval:

יפה. זו באמת סיבה למסיבה. עוד משהו חשוב להגיד לפני שמסיימים?

Uri:

אולי כדאי להזכיר את העוסקים במלאכה: את הספר עיצבה גילה קפלן והוא יצא לאור בהוצאה גרמנית בשם ״הקופסא הירוקה״ והודפס בגרמניה. את הקטלוג של מוזיאון ישראל עיצב גיא שגיא (שועל) ואת התערוכה אוצר נעם גל, האוצר הראשי לצילום במוזיאון ישראל

Yuval:

האמת – נבחרת מנצחת הרכבת לך

Uri:

לגמרי

תגובה אחת

  1. נעמי וילנר

    אורי גרשוני מתעסק בחומרים שמעניינים לא מעט אמנים כרגע,
    אבל אצלו גם העיסוק וגם התוצאה תמיד מלווים בערך מוסף, בנשמה (סליחה על הקלישאה) ולכן תמיד מאד מאד מעניינים ומעוררים מחשבה ורגש

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
פורטפוליו באינסטגרם
עקבו אחרינו
Silence is Golden