כל מה שחשוב ויפה
אמוץ יעקבי, במסגרת התערוכה של ישראל קבלה. צילום: מאיה זהבי

שיר פרידה ממה שלא ישוב, בגלריה של המדרשה

שלוש תערוכות היחיד של ישראל קבלה, נעמה שוחט ומעיין אביה קורצוייל בגלריית המדרשה, מספרות סיפור של אבל

בשירה הקצר ״בעיות זהות״, כתבה פעם יונה וולך בשורות קצוצות ככנפיה של הציפור הדמיונית שעימה היא שחה: ״ציפור מה את מזמרת / מישהו אחר מזמר מגרונך / מישהו אחר חיבר את שירך / שר בבית דרך גרונך. ציפור ציפור / מה את שרה / מישהו אחר שר / דרך גרונך״. 

מרגע שהגעתי לגלריית המדרשה בתל אביב כדי לצפות בשלוש תערוכות היחיד של ישראל קבלה, נעמה שוחט ומעיין אביה קורצוייל, לא יכולתי להפסיק לשמוע את המילים המצערות של וולך מתנגנות בראשי. הן ליוו אותי בין חלליה הרחבים של הגלריה, שמרביתם הוחשכו כדי להיטיב עם עבודות הווידאו שמציגות שוחט וקורצוייל.

המילים הללו, שמהוות אלגוריה אינטימית ופשוטה לתהליך ההכרה במשבר ייצוג אישי, הרעימו באוזניי והאפילו על המוסיקה המעגלית, מעוררת החרדה שהלחין אוהד פישוף ומתלווה ליצירת המיצג של קבלה, שחולשת על פני הקומה העליונה של הגלריה. במהלך שהותי במקום, ניסיתי להבין מדוע שלוש העבודות גרמו לי להיזכר בשירה של וולך. 

לכאורה, אין קשר בין התמה של היצירות – התמודדות עם מוות של אב וסב בעבודותיהן של שוחט וקרוצוייל, התמודדות עם טראומה קולקטיבית שמטילה המלחמה על אזרחי המדינה ביצירתו של קבלה – לבין המסר של הפואמה החדה הזו. רק כמה שעות אחרי שעזבתי את הגלריה הצלחתי להצביע על ההקבלה בין המילים לבין היצירות החזותיות שבהן נתקלתי: בדומה לוולך, שוחט, קורצוייל וקבלה ניסו כל אחד בדרכו לתת קול לסיפור שלא שייך להם לחלוטין, להניח את האצבע על אובדן שליטה בנרטיב הפנימי. 

אבל גם צופה שיקלע לגלריה ולא יעבור את התהליך שאני עברתי, יחוש בוודאי שמהלך עליו איזה כוח לירי מנחם ומהורהר. זה מתחיל כבר בקומת הכניסה, שם מוקרנים על שני מסכים סמוכים עבודת הווידאו של קורצוויל, My Mourning Routine.

מעיין אביה קורצוייל, My Mourning Routine

צילום הצבה: מאיה זהבי

קורצוייל היא יוצרת צעירה, שסיימה את לימודיה במדרשה לאמנות במכללת בית ברל בשנת 2017. לא הכרתי את יצירותיה קודם לכן, והמפגש עימה דרך יצירה נטולת יומרות זו היה מטלטל. על המרקע השמאלי התנגן דימוי שבו מוצג פלג גופה העליון של האמנית, עטויה בחולצה כחולה מכופתרת, שמעט גדולה על מידותיה.

קורצוייל נראית כשהיא מחרבת את החולצה לאט. ציפורני אצבעותיה משוחות בלק בכחול בהיר ומנצנץ. הגוונים הכחולים, העליזים כמעט, לוכדים את העין ומהווים קונטרסט לאקט הפרימה שהיא מבצעת באיטיות מייסרת. על המרקע הימני התחלפו דימויים אחרים, גם הם מציגים מלאכת תפירה וגזירה של בדים שונים. 

ברקע מתנגנת שיחה ששופכת אור על התהליך המשונה שנראה על המסך: קורצוייל נשמעת משוחחת עם מנעולן, שממנו היא מבקשת להכין מנעול עבור מפתח שירשה מאביה שנפטר לאחרונה, לאחר שלא היה נוכח בחייה. כשהמנעולן שואל אותה מה אמור המפתח לפתוח, קורצוייל משיבה במבוכה שהיא לא יודעת. כך שיח החולין בין לקוחה לבעל עסק מקבל פתאום תפנית אישית, פולשנית אך לא בלתי נעימה.

״אני רוצה ליצור משהו שהוא יפתח״, קורצוייל מסבירה למנעולן החביב שמנסה למנוע ממנה לבצע את העסקה בתואנה שזה יהיה יקר, וכמעט בלתי אפשרי, להכין מנעול עבור מפתח שמקורו לא נודע. אחרי חילופי דברים קצרים המנעולן נעתר, ובהתבטאות פשוטה מביע את המהלך הסימבולי שקורצוייל מנסה לכונן כדי להתמודד עם היתמות שנפלה עליה. ״אה״, הוא אומר לאט, ״מן זיכרון״. 

היצירה של קורצוייל היא נועזת משום שאין בה משוא פנים, ניסיון להמם את הצופה או להעמיד עבודה בועטת שתשמיע קול זעקה, כמו שמתבקש כשהאמנות מנסה להעניק קול וצורה לחוויית האובדן

הבחירה של קורצוייל היא אמיצה, לא רק מפני שהיא משתמשת בארגז הכלים שברשותה כיוצרת כדי להתמודד עם הפרא הבלתי ניתן לאילוף או עיכול שהוא האבל. היצירה שלה היא נועזת משום שאין בה משוא פנים, ניסיון להמם את הצופה או להעמיד עבודה בועטת שתשמיע קול זעקה, כמו שמתבקש כשהאמנות מנסה להעניק קול וצורה לחוויית האובדן. 

עבודת הווידאו שלה, כפי שעולה משמה, היא מחווה קטנה: הנה אישה בוגרת שהופכת לילדה קצת אבודה כשהיא מדברת בקול רועד על האב שהיא איבדה, שהיא ממשיכה לחפש, שלעולם לא היה לה. קורצוייל נאחזת בחפצים שגרתיים כמו מפתח או חולצה כדי לתת לצער האילם הזה שפה משלו.

החולצה שהיא פורמת בעבודה היא החולצה שלבשה כשנודע לה שאביה נפטר, ואותה עטתה גם בהלוויה שלו. סביר להניח שהיא התבקשה לקרוע את דש החולצה, מנהג יהודי שמצופה מאבלים מדרגה ראשונה לבצע כאות לאבל שהם חשים על אובדן קרובם. אולי אותו אקט נתן לה את ההשראה להמשיך ולפרום את החולצה עד שכמעט לא נותר ממנה דבר.

מוגנת תחת מעטה זכוכית במיצב למרגלות המסכים שמורה חולצתה הכחולה של קורצוייל, או השרידים התלושים שנותרו ממנה. כשאני מבחינה בה אני שומעת את המנעולן נפרד מקורצוייל בברכה: ״שאף אחד לא ילך לפני הזמן״. זאת משאלה אדיבה אך בלתי אפשרית, ולמשמע המילים הללו נאמרות תוך התבוננות בקרעי החולצה, שנראים כמו שאריות צנועות של עצב, נכמר הלב. 

האדם אינו, השפה נשארת 

בקומה השנייה של הגלריה מתנגנת עבודת וידאו שאף היא עוסקת באובדן, אבל ״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״ של נעמה שוחט, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, היא לא יצירה צנועה כשל קורצוייל אלא ניסיון לצאת למסע חזותי מונומנטלי. שוחט ביקשה להתחקות אחר מסלול חייו של סבה, העיתונאי והסופר יצחק בר־משה. ביצירה בת שלושת הפרקים שוחט מפרקת תהליך בן עשורים של הגירה, תחושה של תלישות לאומית, שליחות אישית שבאה לידי ביטוי ביצירה נרחבת של בר־משה ולבסוף מוות הרחק מארץ המוצא. 

סבה של שוחט נולד בבגדד שבעיראק, שאותה עזב בשנת 1950 בשל חוסר היציבות הפוליטית ששררה שם. הוא היגר לישראל וחי בירושלים כ־50 שנים עד 2003, עת עזב שוב כשהתייאש מהליך השלום המקרטע. הוא העביר את שנותיו האחרונות במנצ׳סטר, שם מצא את מותו באורח פרוזאי למדי (לפחות על פי הסיפור שמספרת שוחט ביצירה): לנצח איש של מילים, הוא נפל ומת ברחוב לצד תיבת דואר אחרי ששלשל לתוכה את המכתב האחרון שכתב. 

העבודה מגוללת את סיפור היממה האחרונה בחייו של בר־משה, שהתעקש לכתוב בשפה הערבית במשך כל חייו על אף שהתגורר בישראל. הוא פירסם ספרים רבים בערבית וגם עבד בזרוע של שידורי רשות השידור בערבית.

נעמה שוחט, מתוך שלושה דברים שהלכו לאיבוד

שלושת פרקי היצירה של שוחט, שמדגישים הבטים שונים מהחיים שאיבד בר־משה, הם מרתקים אך גם עמוסים ומורכבים ויזואלית ותוכנית. ריבוי הפרטים מסיח את הדעת מסוגייה מרכזית בחייו של הסב, כזו שאולי לא הלכה לאיבוד אבל נותרה כאובה ובלתי מפעונחת: ההתמסרות של בר־משה לשפת האם שלו.

אחד הקטעים החזקים ביותר בעבודה, שהליווי המוסיקלי שלה הוא מדויק וסוחף, הוא רגע שבו מוקרן ראיון טלוויזיוני שנתן בר־משה בערבית. כשהוא נשאל על הקריירה שלו ככותב, בר־משה מסביר שהוא ניסה לפרקים לכתוב באנגלית ובעברית, אך מצא את עצמו חוזר ודובק בכתיבה בערבית. ״לא ניסיתי להחליף אותה״, הוא מסביר, ובכך מדגים כיצד אדם יכול לאבד את בית הוריו, את נופי ילדותו ואת החופש לנוע במרחב, אך השפה תמשיך להתנגן בו תמיד. 

בר־משה ניסה לפרקים לכתוב באנגלית ובעברית, אך מצא את עצמו חוזר ודובק בכתיבה בערבית. ״לא ניסיתי להחליף אותה״, הוא מסביר, ומדגים כיצד אדם יכול לאבד את בית הוריו, את נופי ילדותו ואת החופש לנוע במרחב, אך השפה תמשיך להתנגן בו תמיד

על רקע דימויים ממוחשבים של הרחוב שבו התגורר בר־משה במנצ׳סטר וטיול במסלול האחרון שערך באמצעות Google Maps, נשמע קולה של סבתה של שוחט שמתארת בגוף ראשון את האופן שבו חווה בר־משה את רגעיו האחרונים. הטקסט הזה מתנגן שלוש פעמים, בווריאציות שונות, כשבכל פעם מעלימה שוחט אלמנט אחר. פעם אחת היא חותכת את תיבת הדואר שלצידה הסב קרס; בפעם אחרת היא מראה דימוי של שרשרת, מחרוזת תפילה שסבה אהב וסבתה מתארת שלא הצליחה למצוא אחרי שנפטר. 

ראויה לציון העריכה המהודקת של היצירה, אך נדמה כי המשימה שנטלה על עצמה שוחט היא כמעט בלתי אפשרית. מרתק לראות מה תעשה עם החומרים שקיימים ברשותה אם תחליט לנסות ולפרוש את סיפור חייו של בר־משה על פני סרט דוקומנטרי שלם.

בצפייה שנייה בעבודה, חזרה אלי הציפור התועה, מעורערת הזהות של וולך, כשבר־משה נשאל על החוויה שחווים אזרחים כמותו המתגוררים בישראל אך היגרו אליה ממדינות ערב. האם ישנן בעיות במושג הזהות? המראיין לוחץ. ״בעיות אלה גורלן להיעלם״, בר־משה קובע, ומצער לחשוב שהתקווה שגרמה לו להשיב כך הלכה לאיבוד.

מונומנט חי לחלום מת 

תערוכת היחיד השלישית המוצגת בגלריה היא ״המפורס הגדול״, מיצב רב־חלקים של האמן ישראל קבלה. את קבלה אני מכירה כצייר, וזכורות לי עבודותיו האבסטרקטיות ומלאות הרגש מתערוכות קודמות. לכן הופתעתי כשאת פניי קידם מיצב ולא ציורים ממוסגרים על הקירות. עם זאת, ההפתעה לא נבעה אך ורק מהמדיום שבו בחר קבלה ליצור, אלא מהאופי של החלל שהוא ברא: מדובר בחדר עמוס תמונות שנראות כאילו נלקחו מאלבומים פרטיים של האמן או כאלו שמצא נטושים.

על רצפת החדר ועל חלק מהקירות מאורגנים, בגיבוב כאוטי ואקראי למראה, פריטי ציוד צבאי שנראים כאילו נדלו מבסיס נטוש ממאה קודמת. אהילים, מוטות, קסדות, חגורות, חלקי בד וערימות שקים שגולשים מהן מכתבים מאובקים הם רק חלק מהארכיון המסתורי שמקדם את פני המבקרים בחלל. 

ריבוי ועושר הפריטים נוגע לחלק מהותי מחייו של קבלה, שפועל לא רק כאמן יוצר אלא גם כאספן של פריטים עתיקים. ככזה, הוא מקיים קשר עם אספנים אחרים. עם אחד מהם, האספן אמוץ יעקבי, קבלה ניהל דיאלוג שהוביל אותו להזמין את יעקבי להשתלט על חדר אחר במדרשה שדרכו יש לחלוף כדי להגיע אל ״המפורס הגדול״.

ישראל קבלה, המפורס הגדול. צילום: מאיה זהבי

צילום: תומר ספיר

צילום: מאיה זהבי

יעקבי, שלמד אמנות במדרשה לפני 30 שנים, פרש מעולם האמנות ופנה להקמת חנות העתיקות פלשתינה א״י בשוק הפשפשים. מרגע שהזמין אותו קבלה להשתתף בפרויקט, יעקבי יצר עשרות עבודות חדשות שמופיעות במבואה לצד החדר שבו מציג קבלה.

עבודותיו של יעקבי, שתצורתן היא קופסאות עץ קטנות ופעורות שלתוכן הלחים פריטי אספנות, ועל גביהן חרט פסוקים תנ״כיים, הן מחזה מרשים ומעורר השתאות. הן נראות כמו חלונות קטנים אל עולם פנימי סבוך שאת חוקיו המארגנים רק יעקבי מכיר. על הקירות כתב משפטים שמרמזים על התנודה שחולפת בנפשו של מי שבחר שלא לחיות כאמן שמוסיף פריטים אל העולם, אלא לאצור את אלו שנקרים בדרכו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״לפני הכל אני אספן״, כתב על קיר אחד בהצהרה שמכתיבה את אופן הקריאה בעבודות. ״זה לא שהחורף היה ארוך כל כך כמו שהיה חם ונעים במערה. לפני שישה חודשים התעוררתי ופירקתי את העולם שלי למרכיבים קטנים והרכבתי מחדש בקופסאות״, יעקבי מסביר באותיות צפופות על גבי קיר אחר. 

״המפורס הגדול״ של קבלה נראה כמו הצעה של התרחבות למצב הקיומי שבו שרוי יעקבי: גם קבלה מפרק את העולם למרכיבים קטנים, אך בניגוד ליעקבי הוא לא מרכיב מחדש. תמונות בשחור לבן של אנשים שטים בסירה בים, תצלום של הודעה על ניתוק חשמל בביתו של לא אחר מהעיתונאי וההוגה אדם ברוך, ודימוי של חתול שרוע על ברכי אדם בדירה חשוכה, הם כולם צללים של מציאות ישראלית רווית קונפליקט.

״המפורס הגדול״ של קבלה נראה כמו הצעה של התרחבות למצב הקיומי שבו שרוי יעקבי: גם קבלה מפרק את העולם למרכיבים קטנים, אך בניגוד ליעקבי הוא לא מרכיב מחדש

בין הבית לרחוב, בין חוף הים לשדה הקרב, קבלה משוטט הלוך ושוב ומשרטט מפה שאת הקואורדינטות שלה קשה להבין, אבל מרתק לטייל עימו לאורכן ולרוחבן. אולי העולם המוצף שלו הוא מונומנט חי לחלום המת על ישראל כפי שהייתה יכולה להיות, זו שהחיילים הנעדרים מהחדר לבשו עבורה את הציוד המפורק שקבלה אוסף.

ואולי הוא מציע מקום לעצור ולהשתהות בו, להתמודד עם חוסר הנוחות שהוא מעורר ועם בעיית הזהות הלא פתורה. אפשר לנסות לצאת מן העבר השני ולבנות את החלקים המפוזרים בחזרה. 


מעיין אביה קורצוייל, My Mourning Routine | נעמה שוחט, שלושה דברים שהלכו לאיבוד | ישראל קבלה, המפורס הגדול
אוצר: אבי לובין
גלריה המדרשה, רח׳ הירקון 19, תל אביב
נעילה: 11.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden