כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
שני רועה. צילום: איריס נשר

20 ומשהו // שני רועה

מתייחסת לציור שלה כמו אל ילד (״אתה יכול להילחם בו, ויהיה לכם קשר לא טוב והוא ייצא איזה פאק־אפ״); כשהיא מסתכלת על עבודה בתערוכה, ״אני לא מרגישה שאני מבינה מה עומד מאחוריה״

שני רועה, בת 24, ציירת. לומדת באקדמיה לאמנות בלייפציג. בימים אלו מציגה תערוכת יחיד בגלריה מאיה בקריית המלאכה, תל אביב (עד 25.7). 

עמוק בבטן 

אחרי לימודי האמנות בתיכון תלמה ילין ואחרי הצבא, למדתי ציור אצל רן טננבאום. אני מגיעה ממקום של רישום, והלימודים אצלו ממש פתחו לי את עולם הצבע. היה לי קשה להיכנס אליו, זה לא משהו שהייתי עושה או שבא לי בקלות. הרישום מאוד זורם, טבעי ואינסטינקטיבי עבורי. הצבע ערער אותי בטירוף.

גיליתי שאני לא ציירת כמו שתמיד חשבתי: הייתי במקום של חיפוש, רציתי להגיע לחופש צבעוני וללמוד צבע בצורה מעמיקה. אני זוכרת שאחד מהדברים הראשונים שרן אמר לי הוא שצבע זה לא איפור, שחשוב שאני לא אצבע את הרישומים שלי. כשעובדים עם צבעים וכתם זה מייצר משהו אחר לגמרי. 

אני זוכרת שאחד מהדברים הראשונים שרן טננבאום אמר לי הוא שצבע זה לא איפור, שחשוב שאני לא אצבע את הרישומים שלי. כשעובדים עם צבעים וכתם זה מייצר משהו אחר לגמרי

אני לא ממש טובה בשום דבר שהוא לא ציור: די קל לי לבחור בו, תמיד היה בו משהו חזק, אולי גם הכל החוויר לעומתו. האופן שבו אני מציירת הוא ספונטני ואינטואיטיבי, כמעט אימפולסיבי. אני לא חושבת על הדימויים לפני, הם מגיעים ממקום עמוק בבטן. בתערוכה שעשיתי אחרי הצבא עם חברה, החלל היה חשוף לרחוב: אנשים פשוט נכנסו ולא האמינו שאני הציירת (לפעמים זרמתי על זה, זה היה נחמד).

את מה שהיה לי להגיד אמרתי בציור 

כשהייתי קטנה הייתי קוראת קומיקסים של רוברט קראמב, שמתעסקים באיזה גועל אנושי. תמיד היה משהו בגועל שמשך אותי לצייר ולהתעסק בו, לא היה איזה רגע של בחירה. גם בציורים שלי מכיתה ג׳ הנושאים הם אנשים, גועל ומיניות. וגם אם יש בי איזה רצון פנימי להגעיל קצת, זה לא ממקום של לעורר פרובוקציה.

צילומים: שחף הבר

אמא שלי אומרת שהיא חושבת שהנפש שלי עברה משהו בגלגול הקודם. אני מנסה להביא את כל מה שיש לי בשביל לענות למה זה מה שאני מציירת, ועדיין אין לי תשובה. פעם הרגשתי שאני לא משתלבת בשיח, כי יש גישה שאומרת שצריכה להיות בחירה, ומשם לעבוד; שהעבודה צריכה לשרת את הרעיון. אבל פשוט שחררתי מעצמי את השאלה של למה, גם כי התהליך הוא לא כזה.

ברגע שהרשתי לעצמי להיות בחופש גדול שמחובר לרגש ודחף, הדברים נולדו בצורה שהכי בריאה להם. יש כל מיני דברים להגיד על הציורים, אבל אני לא חושבת שזה בהכרח מעניין מה לי יש להגיד. יש מחשבה שהושקעה באיזו צורה, אבל אני לא מרגישה שיש לי איך להגיד אותה. את מה שהיה לי להגיד אמרתי כבר בציור. 

פשוט טסתי לשם

ידעתי שאני רוצה ללמוד, אבל הדגש על ציור בבתי ספר לאמנות בארץ הוא לא כפי שהייתי רוצה. פעם מידלתי לזויה צ׳רקסקי (אני עובדת כמודל לציירים, כשאני לא מטיסה כדור פורח), והיא זרקה את השם HGB (האקדמיה לאמנות בלפייציג). נכנסתי לאתר וראיתי שכריסטוף רוקהבלה, צייר שאני מאוד אוהבת, מלמד שם.

יש להם פקולטה רק לציור, ואני עפה על ההפרדה של ציור מהשאר, כי זו שפה כל כך עצמאית ומורכבת. הלימודים הם חמש שנים (ובחינם): בשנתיים הראשונות לומדים די הכל, ואז נבחנים לכיתה של פרופסור. החלטתי להיבחן, ובעקבות פרסום בפייסבוק פנה אליי פיליפ, תייר גרמני שקנה רישום בתערוכה שעשיתי אחרי הצבא. הוא למד שם וממש המליץ על הלימודים, ואמר שהוא וכריסטוף חברים מפעם. 

בית הספר רצו לקבל את הציורים פיזית, אז פשוט טסתי לשם. כשהגעתי הרחתי טרפנטין מאחת הכיתות אז נכנסתי. היה שם תלמיד שאמר שכריסטוף נמצא עכשיו, ושאבוא לדבר איתו. ממש נלחצתי בהתחלה. כתבתי לו אימייל לפני שהגעתי אבל הוא לא ענה.

אמרתי לו שקוראים לי שני, והוא אמר שהוא ראה את המייל ושהוא התכוון לענות. הראיתי לו את העבודות והרגשתי שהוא קצת מתרשם, ואחרי שבוע קיבלתי מייל שאומר שאני יכולה להיבחן ישר לכיתה שלו, מה שאומר שהתקבלתי ישר לשנה השלישית. 

בהתחלה עברתי שש דירות, ותוך כדי המון בירוקרטיה והכל בגרמנית. האתגר הזה ריגש אותי. לייפציג עיר מהממת, מאוד סטודנטיאלית ואלטרנטיבית. מסביב טבע, יפיפייה, במרחק אופניים יש אגם. אני גרה עם שישה שותפים, אבל זה קצת כיף להרגיש עטופה. זה לגמרי מרגיש המקום הנכון. 

השנה הזו די חופשית, פעם בשבועיים יש לי פגישה עם כריסטוף, לפני אני מכינה עבודות ואז אנחנו מדברים עליהן. יש קורסים שמתחלפים כל חודש, כמו ללמוד להכין דבק לקנבס, פיגמנטים ולבנות מסגרות. בהתחלה הרגשתי איזה מרדף, שלכולם יש יותר ידע ממני, אז הייתה לי מלא מוטיבציה להשלים פערים.

להרגיש או להבין

לאחרונה היה לי שוונג אחרי תקופה יבשה כל הקורונה: זו לא הייתה תקופה מעוררת השראה בשבילי. גם אחרי, כשהייתי כל כך בתוך זה בלימודים… זה היה קצת מדכא.

ואז גלריה מאיה פנו אלי והציעו לי לעשות תערוכה. מיה בלוך מציגה תערוכת יחיד בחלל שלידי, וזה כל כך החמיא לי וריגש אותי. אני מעריצה את העבודות שלה עוד מהתיכון, הדברים שלה משפיעים עלי. הייתה לנו הזדמנות להכיר והצעתי לה שנעשה שיח גלריה יחד. אני מאוד מתרגשת מזה. 

כשאני מסתכלת על עבודה בתערוכה, אני לא מרגישה שאני מבינה מה עומד מאחוריה. בתור אמנית אני גם לא חושבת מתוך מקום כזה. ניסיתי לעשות דברים קצת יותר קונספטואליים, לחבר ציור עם רעיון, ולא ממש הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי בדרך הזו. יש נושאים, אבל זה מגיע ממקום אחר.

אני אוהבת שהשיח עוסק בשאלות של צבעוניות או קומפוזיציה. הרבה רגעים בדרך שבה אני עובדת הם מופשטים: כשאני מסתכלת על הקנבס, זה ממש כמו מבחני האישיות האלה, שמראים לך ציור ואת מוצאת את הדברים בתוכו. גיליתי שכשאני מסתכלת על ציור אני יכולה לבחון אותו ולחשוב עליו, אבל אני לא יכולה להגיד למה זה קרה.

אני יכולה לדבר על האופן שבו זה קרה. ואני שואלת את עצמי הרבה מתי זו בחירה ומתי זה מתוך הרגל. ניסיתי לדמיין שאני מציירת משהו שלא כולל דמויות, והיו פעמים שניגשתי לזה, וזה פשוט לא דגדג לי. אני חושבת שיש איזה משהו שממש פורץ ממני ברצון, ובלי זה הרבה יותר משעמם לי ליצור. אני תוהה האם להתגבר על השעמום הזה בכל זאת כדי לחפש, כי זה בטוח יהיה תרגיל טוב. אבל זה כמו מין גל כזה שכיף לעלות עליו ולגלוש אותו. 

לוותר ולהרוס דברים, גם כשאני אוהבת אותם

אני עובדת עם רפרנס כשאני מרגישה שאני כבר מעתיקה את עצמי. אני לוקחת משהו שאני מתייחסת אליו כטריגר, שמנחה אותי. עכשיו לדוגמה יש לי איזה 200 ציורים שיש בהם שתי דמויות, אז נעזרתי בציור של רובנס עם קומפוזיציה אחרת.

לרוב אני מתחילה בלי לדעת בכלל מה אני מציירת, מהראש. גיליתי שכשאני באה עם מטרה מסוימת, עם דימוי שבא לי לצייר, זו מלחמה מול הקנבס. אני מנסה לא להיקשר למשהו או לרעיון מסוים בציור שאני אוהבת, כי זה מגביל. למדתי להיות לחלוטין מוכנה לוותר ולהרוס דברים, גם כשאני אוהבת אותם.

אני מעדיפה לזרום עם מה שקורה בציור, מלהתעקש על משהו שהוא כאילו יפה. יש שלב שהציור נראה זוועה, וזה נותן לי מלא חופש, כי אני לא מול בד ריק. כשיש לכלוך יש נקודה לדמיין מתוכה, זה השלב שאין בו את הזהירות. יש משהו מסוכן בלהיזהר על ציור: כשאני אוהבת אותו אני ישר מרגישה תקועה ומוגבלת, כאילו אני צריכה לשמור על משהו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הייתה לי שיחה משמעותית עם חבר מגרמניה, דיברנו על ציור שלו. הייתה שם דמות, ואמרתי לו שהיא לא מתאימה. הוא הסכים איתי, אבל אמר שכל הסיפור של הציור זה הדמות הזו. ואז הקבלתי את זה לילד: יש לך ילד ואתה רוצה שהוא יהיה משהו, ואתה מכוון אותו לשם. אבל אז אתה רואה שהילד שלך לא הולך להיות עורך דין, הוא הולך להיות משהו אחר לגמרי.

אתה יכול להילחם בו, ויהיה לכם קשר לא טוב והוא ייצא איזה פאק־אפ. מצד שני אפשר לתת לו את החופש והעצמאות שלו, לתמוך בו להיות מה שהוא רוצה להיות. בדיוק ככה אני מרגישה כשאני חושבת על הציורים שלי. יש לי איזו כוונה אליהם, אבל אם הם רוצים להיות משהו אחר אני נותנת להם. ככה אני אגדל את הילדים שלי ואת הציורים שלי.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

צילומים: איריס נשר

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. נירה כלב

    יש צבעוניות מאוד יפה בציורים,וגם הנחת הצבע יפה,
    יש מעט גרוטסקה,
    ויש דמויות שזה יפה
    מה הן עושות שם מה הן רוצות
    זה כבר פחות יפה.

  2. דליה פ.

    אהבתי הציורים/רישומים של שני. מאד אקספרסיביים. מצטטים נראה לי הרבה מתולדות האמנות הגרמנית: ציירים מקבוצת האמנים "הגשר" אריך הקל, קירכנר, אוטו מולר.

  3. רון עזר

    ״יש לך ילד ואתה רוצה שהוא יהיה משהו, ואתה מכוון אותו לשם. אבל אז אתה רואה שהילד שלך לא הולך להיות עורך דין, הוא הולך להיות משהו אחר לגמרי.״

    זה מקסים. והציורים מעולים ומרגשים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden