כל מה שחשוב ויפה

שיחת סטודיו // דן רוברט להיאני

דן רוברט להיאני פותח צוהר אל עולמות אינטימיים שעוסקים בהגירה, בזהות לאומית ובקשר ההדוק בין שפה לשייכות. התזוזה הכאוטית של המצלמה שלו כמו אומרת למתבונן: כאן נמתח קו הגבול, ומעבר לנקודה זו לא ארשה לך להתקרב

קבוצת אנשים עומדים בסמוך זה לזה באפלה כמעט מוחלטת. הם מחכים לרגע שבו תינתן האות והם יוכלו לצאת מהחלל החשוך של עמדת ההמתנה במעבורת אל החיים שבחוץ, שרמז לקיומם משתקף באור כחול בוהק של שמיים קיציים, הנמתחים בקצה הפריים. המיית דיבור לא ברורה מתנגנת ברקע ומעצימה את תחושת ההמתנה המתוחה.

אחרי מספר דקות הציפייה מתחלפת באכזבה: האנשים הממתינים עוזבים את המעבורת, אבל המצלמה לא מראה לצופה לאן הם הולכים. היא מתהפכת, ורגליו של הצלם מטילות צללים אפורים על המדרכה כשהוא יוצא גם הוא מתוך המעבורת אל העולם שמעבר. בתנועת יד חדה הוא שולל מאיתנו את הקתרזיס המיוחל, ושם קץ למסע הקצר שתיעד. 

עבודת וידאו זו, המכונה Exit, מתאפיינת בשפה ויזואלית שאפשר לזהות בקלות עם אמן הווידאו והצלם דן רוברט להיאני. מקוטעת ומסקרנת, היא משקפת מהלך שהיוצר בן ה־33 מתווה במרבית יצירותיו. להיאני, שסיים את לימודיו במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ב־2017, העמיד בשנים האחרונות גוף עבודות שהיחס בהן לנקודות המבט של הצופה ושל האמן הוא דואלי.

מצד אחד, הוא פותח צוהר אל עולמות אינטימיים ביותר שעוסקים בהגירה, בזהות לאומית ובקשר ההדוק בין שפה לשייכות. מצד שני, התזוזה הכאוטית של המצלמה של להיאני כמו אומרת למתבונן: כאן נמתח קו הגבול, ומעבר לנקודה זו לא ארשה לך להתקרב. 

לבקר את שפת האם

נתקלתי ביצירה של להיאני לראשונה כשסקרתי תערוכה שהוצגה בטיימס סקוור שבניו יורק ובה נחשפו עבודות וידאו של בוגרי ותלמידי בצלאל. עבור להיאני, שהיגר לישראל מפריז לפני עשור ועבד בעבר כמהנדס, זו הייתה הזדמנות נדירה לחשוף בפני קהל רחב עבודה בעלת ניחוח אישי ביותר שיצר במסגרת הלימודים. הצפייה ב־The Orphan's Gift, סרט שגולל את הקשר האובססיבי שפיתח האמן כלפי מגדל העיר בירושלים, וכן את סיפור ההגירה של בני משפחתו מאלג׳יריה אל צרפת, מילאה אותי בצער לא ברור וטעם של עוד. 

במהלך הגל הראשון של נגיף הקורונה בישראל, ביקשתי מלהיאני שיראה לי עוד עבודות. אחרי שיח קצר בזום, הוא הזמין אותי לבקר אותו בנקודה שבה הוא עומל על רוב יצירותיו: סטודיו רחב ידיים בסדנאות האמנים שבבירה. במפגש שערכנו לאחרונה להיאני שיתף אותי במחשבות על זרות, סיפר על הליך עבודה אינטואיטיבי והסביר מדוע תנועה של גוף ומצלמה ״מצילות אותי מהחיים עצמם״. 

דן רוברט להיאני. צילום: אריאל הכהן

במתנתו של היתום (שם העבודה בעברית), עבודה שנעה בין המבנה הירושלמי לבין הבניין הפריזאי שבו מתגוררים סבו וסבתו של האמן, להיאני השתמש בשפה כגורם מחבר בין שני אתרים שבמבט ראשון נדמה כי הקשר ביניהם מקרי בהחלט. אך הלוקיישנים הרנדומליים לכאורה נבחרו בקפידה, ושניהם מסמלים את תחושת חוסר האוריינטציה שבוערת בו הן כמהגר והן כיוצר שמתבונן בעולם מתוך ריחוק מסוים. 

חדר המדרגות התלול בבית הדירות בצרפת, שבו נראית רקדנית מבצעת שיטוט־ריקוד היסטרי ומתוח, זכור ללהיאני בתור מקום מאיים שבו חשש לאבד את שיווי המשקל וליפול בתור ילד. מגדל העיר, שדמות נשית אחרת מתארת בלעג בקטעים חזקים שאורגים יחד את יתר היצירה, הוא גם טריטוריה מוכרת.

להיאני מספר שעד לפני מספר חודשים, הבניין השתקף מחלון דירתו בירושלים במשך שש שנים וטרד את מנוחתו בכל פעם שהציץ החוצה. בשני החללים להיאני ביצע אקט של פירוק והרכבה מחדש. במגדל העיר, הוא ניסה להבין כיצד התהוותה האדריכלות יוצאת הדופן של הבניין; בבית הדירות בצרפת, הוא ניסה להבין איך התהוותה הזהות הצרפתית השבירה של סבו וסבתו. 

״במתנתו של היתום צילמתי אישה שיושבת ומתארת בכל מיני שמות תואר בצרפתית את מגדל העיר. זה לא בהכרח הדבר הכי סקסי שאפשר לעשות, לצלם מישהי יושבת מול המצלמה ופשוט מדברת״, להיאני מודה בצחוק. ״זה משהו שבדרך כלל מנסים להימנע מלעשות. לדוגמה, בצילום דוקומנטרי תמיד מנסים לעקוף את השיטה הזאת. אבל רציתי דווקא ללכת על זה ולתת כבוד למילים. רגעים שיש בהם דיבור, וכוונה להגיד משהו מסוים, הם משמעותיים עבורי. אז רציתי שיראו אישה שיושבת וממש מבטאת את המילים״, הוא מסביר. 

יש עבודות שאני עושה בהן שימוש בשפה ויש עבודות שבכלל לא, והן מורכבות רק מתנועה. התנועה יכולה להיות תנועת גוף או תנועת מצלמה. תמיד יש תנועה. דיבור ותזוזה הם הדברים הראשוניים ביותר שיש לאדם

המלל בעבודת הווידאו עוזר להשליט סדר בכאוס הוויזואלי, ובולט במיוחד על רקע היעדרותו ברוב העבודות האחרות של להיאני. כשאני אומרת לו שנדמה שהוא בורח משימוש בשפה בבחירה אסתטית מודעת, להיאני מתעקש שלא מדובר בהימנעות שנובעת מחשש. ״יש עבודות שאני עושה בהן שימוש בשפה ויש עבודות שבכלל לא, והן מורכבות רק מתנועה. התנועה יכולה להיות תנועת גוף או תנועת מצלמה. תמיד יש תנועה. דיבור ותזוזה הם הדברים הראשוניים ביותר שיש לאדם״, הוא מהרהר. 

The Orphan's Gift

עם זאת, להיאני מודה שיש לו מערכת יחסים מורכבת עם מושג השפה, ובפרט השפה הצרפתית. ״מעבר לעשייה שלי כאמן, אני מורה לצרפתית. התגלגלתי לזה ממש במקרה. אני חושב שהעובדה שהגעתי לחיות בישראל גרמה לי לעשות דקונסטרוקציה לשפה שלי, ופתאום לשים לב אליה. 

״שפת האם היא הרי שפה שאתה לא צריך לחשוב עליה, היא פשוט יוצאת ממך. אבל החיים במקום הזר הזה הזמינו אותי לבקר את השפה שלי. אני שואל את עצמי הרבה מה אני עושה כאן בתור יהודי, מעלה הרבה שאלות שקשורות לזהות. וכמובן שזה בא לידי ביטוי בעבודה שלי״. 

חוסר שליטה מוחלט

השאלות שלהיאני שואל את עצמו לגבי המקום שהוא תופס בעולם מהדהדות בעבודה אחרת שגם בה שאב מעולמות התוכן המשפחתיים. ביצירה The Printed Circuit, שצילם בפריז ב־2018 במהלך הביקור השנתי שהוא עורך בעיר על מנת להיפגש עם אביו, להיאני יצר חלל־כלאיים משונה ומרגש בו איחה יחד שני אירועים. 

בחלק הראשון של היצירה הוא צילם את עצמו ואת אביו עורכים סעודה בביסטרו צרפתי טיפוסי. להיאני לא נראה בעבודה אבל מבטו מורגש דרך תזוזות המצלמה העדינות שכמו מלטפות את קירות המסעדה ואת השולחן הקטן, עטוי המפה הלבנה, המפריד בינו לבין אביו. בהמשך, המצלמה מתמקדת באביו שחותך לאט חתיכת בשר שהוא אוכל ביסודיות.

אחרי שהצלחת מתרוקנת, לפתע מתרחש אקט בלתי צפוי: להיאני ביקש מאביו המדען לעשות לו בדיקת דם, כפי שהיה עושה בילדותו. האב נעתר, וידו של להיאני מושטת קדימה ומפולחת על ידי המחט. זה הרגע היחיד שבו מתקיים חיכוך בין האב והבן. 

בהמשך המצלמה שטה אל עבר מרכז המסעדה, שרצפתה נפערת ועולה ממנה מגש. משם להיאני חותך אל האירוע השני: בעריכה חדה, הוא מוביל את הצופה אל מה שנראה כמו בטן האדמה אבל מתגלה בתור החלל החשוך של מצפה כוכבים בפריז. 

חושף ומסתיר בעת ובעונה אחת, להיאני מדגיש בעבודה את אקט הראייה עצמו: מצפה הכוכבים הוא נקודת ראות אידיאלית, שבה האדם מבקש לחזות בפלאי הטבע. חלל המסעדה, לעומת זאת, הוא מקום בנאלי ויומיומי, אבל דרך נקודת מבטו של להיאני אפשר לראות את מה שלא מצפים לפגוש – אינטראקציה אילמת, כואבת אבל בוטחת, בין אב ובן שלא מסוגלים לדבר זה עם זה אבל רוצים בכל זאת, בדרכים עקיפות, לגעת. 

כשאני מבקשת מלהיאני לספר לי כיצד נולד הרעיון ליצירה זו, הוא מסביר שהיא מהווה דוגמה לפגיעות שהוא דורש מעצמו להפגין כשהוא יוצר. ״המצלמה יכולה לשמש כחוצץ ולהגן עלי מפני המציאות, אבל מצד שני היא גם מאפשרת לי לצלול לתוכה. אני רואה את זה בעבודה הזו״, הוא משתף.

הייתי צריך לקחת אחריות: זה הרי מסוכן להחזיק מצלמה ביד אחת ולעבור בדיקת דם ביד השנייה, כשבו־זמנית אני צריך לטפל בכל ההפקה ואני גם נמצא מול אבא שלי. האינטנסיביות הזאת איפשרה לי להתמודד וגם להגן על עצמי במקום שביר ולא בטוח

״הייתי במקום שבו אני צריך לקחת אחריות: זה הרי מסוכן להחזיק מצלמה ביד אחת ולעבור בדיקת דם ביד השנייה, כשבו־זמנית אני צריך לטפל בכל ההפקה ואני גם נמצא מול אבא שלי. האינטנסיביות הזאת איפשרה לי להתמודד וגם להגן על עצמי במקום מאוד שביר ולא בטוח״. 

אקט הצילום עצמו, להיאני מבהיר, תמיד כרוך בלקיחת סיכונים. ״אני תמיד מניח את עצמי במקום מסוכן וגבולי כשאני מצלם, עד הנקודה שבה היצירה יכולה פשוט לא לקרות. בעבודה הזאת, לדוגמה, קיבלתי אישור מהמסעדה לצלם אבל הם לא ידעו מה אני הולך לעשות. אם הם היו יודעים, הם לא היו נותנים לי לצלם״, הוא נזכר בחיוך. 

שיטת העבודה שלו, היא משחק תמידי בין ״שליטה לחוסר שליטה מוחלט. רוב הזמן אני לא במצב שבו אני בסט מאורגן שבו מישהו צועק אקשן וקאט. כשצילמתי במצפה הכוכבים, לדוגמה, הגעתי לשם והיה קפוא. מינוס עשר מעלות. את לא יכולה לראות את זה בעבודה.

״מי שתיפעל את מצפה הכוכבים אמר לי שיש לי רק עשר דקות לצלם. החלטתי שאני אעשה תנועות מצלמה מאוד איטיות, למרות שהיה לי טווח זמן מצומצם. פתאום, מתוך חוסר השליטה הקצב הסתדר והכל נהיה לי ברור״. 

בתנועה מתמדת

המשיכה אל קולנוע וצילום הייתה שם מאז ומעולם, אבל להיאני לא איפשר לה לתפוס מקום מרכזי בחייו עד לאחרונה. במשך כל נעוריו למד תיאטרון, וההנאה שמצא בפרפורמנס נשארה בזיכרונותיו על אף שבחר ללמוד מתמטיקה ופיזיקה לתואר ראשון והנדסה ללימודי תואר שני.

להיאני מספר שצפה בסרטים באדיקות במשך לימודיו, אבל רק אחרי שעבר לישראל והתגורר כאן כחמש שנים הוא הניח לאהבה הישנה להתעורר. הוא החל לצלם באמצעות הטלפון, וללימודים בבצלאל ניגש עם פורטפוליו שהורכב מתצלומי אייפון. 

״את העשייה הקולנועית אני מרגיש שלמדתי מצפייה״, הוא אומר. ״ראיתי מגיל מאוד צעיר סרטים של פליני, או סרטים של הגל החדש הצרפתי, והייתי רגיש לתנועות המצלמה. אז כבר למדתי איך לצלם מבלי שהחזקתי מצלמה״. 

בהמשך לימד את עצמו לצלם באופן מקצועי, ובבצלאל ״התמקצעתי יותר. כשהתחלתי ללמוד ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות ומה מעניין אותי באמנות וידאו, וכבר הרגשתי דחף לעשות דברים. הייתי זקוק לפלטפורמה ומסגרת שתאפשר לי להיות בקשר עם מקצוענים בתחום. אבל מאותו רגע שהחזקתי טלפון כדי לצלם, זה היה כאילו עשיתי את זה כל החיים שלי. המעבר בין תיאוריה לפרקטיקה היה דרך הגוף״. 

הייתי זקוק לפלטפורמה ומסגרת שתאפשר לי להיות בקשר עם מקצוענים בתחום. אבל מאותו רגע שהחזקתי טלפון כדי לצלם, זה היה כאילו עשיתי את זה כל החיים שלי. המעבר בין תיאוריה לפרקטיקה היה דרך הגוף

לא סתם להיאני מזכיר את הגוף כמוקד מהותי. העבודה שלו היא פיזית ובעלת איכות טקטילית ברורה, וגם חייו תלויים בתנועה מתמדת של הגוף ושל המצלמה. הוא מעביר את ימיו בין תל אביב, שבה הוא מלמד צרפתית, לבין ירושלים, שבה הוא מצלם ויוצר ״בסטודיו שהפך עם הזמן לבית שלי״. 

״בלי תנועה אני מת מבפנים״, הוא מכריז. ״בשנים האחרונות אני מנסה לעשות חיבור בין שני הגורמים החשובים שמלווים אותי, שפה ותנועה. המצלמה היא כלי של תנועה עבורי, ומאפשרת את התקשורת עם הצופה״. 

הכמיהה לנוע בולטת במיוחד באחת מיצירותיו החזקות יותר של להיאני, Ergonomie. העבודה בת השלוש דקות, שצילם בקיץ 2019 בעיר גרץ שבאוסטריה, נראית כמו מחקר אינטנסיבי של רעיון המאמץ, גופני ורגשי כאחד.

להיאני שהה במשך שלושה חודשים בעיר במהלך רזידנסי של תוכנית Styrian בשיתוף פעולה עם סדנאות האמנים. שם צילם פסנתרנית מנגנת באולם אירועים במהלך קונצרט של המלחין הברזילאי רפאל נזיף; הוא תיעד את עצמו רץ בנקודה קבועה בסטודיו שהיה לו; לבסוף, הוא לכד במצלמתו צוות חילוץ שהתאמן על משימת חילוץ בנהר המקומי, מור. 

התוצאה החזותית היא מלהיבה אך גם מתישה: תנועות גופה של הפסנתרנית הן נוקשות ונסערות, צוות החילוץ נדמה לכוד בזרימה אינסופית, וגופו של להיאני זע במונוטוניות כואבת. שלושת התהליכים הללו מתרחשים בעבודה באותו הזמן ומתנגנים זה לצד זה, כמו זירות מאבק מקבילות.

״כשהגעתי לגרץ הייתה לי גישה אחרת לחלוטין מהגישה שיש לי בחיים היומיומיים בישראל. הרגשתי איזה שחרור״, הוא נזכר. ״המקום שגרתי בו היה מנזר, והסטודיו שלי היה באזור תעשייתי בצד השני של העיר. הרגשתי שכל יום אני מותח את העיר ואת הגוף שלי בתוכה. הרגשתי את העיר כמו שאני מרגיש את חלקי הגוף, ומשם לקחתי את ההשראה ליצירה״. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

להיאני אומר שיצירה זו היוותה נקודת מפנה עבורו, והשפיעה על האופן שבו הוא מבקש ליצור בעתיד. ״ב־Ergonomie היה ניסיון להניח על המסך משהו פשוט, שלא מנסה לברוח. אני רוצה לעשות עוד עבודות שלא מנסות לברוח, ולהפסיק לחבר לוקיישנים בצורה שבה עבדתי עד כה. אני חושב שהיצירות הבאות שלי יכללו דברים שיותר קשורים לגוף, בלי המרחק שיצרתי בעבודות הקודמות. אני רוצה להמשיך להתעסק עם מילים ותנועה, להפסיק להפריד ביניהן״. 

כשאני עוזבת את הסטודיו של להיאני אני חושבת על רצף המילים שפתחו את The Orphan's Gift, העבודה שדרכה פגשתי את יצירתו. ״אי אפשר לעלות למטה, אי אפשר לרדת למעלה״, קובע קול נשי בטוח. באופן פרדוקסלי, נדמה שאצל להיאני דווקא כן אפשר, והתנועה החריגה היא זו שמכתיבה את הקצב. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden