כל מה שחשוב ויפה
ערן וולקובסקי בגלריה רו־ארט. צילומים: דניאל חנוך

ערן וולקובסקי: ״כמו משורר שחולם את השורות שלו״

בתערוכה החדשה בגלריה רו־ארט ערן וולקובסקי מפליג באסוציאציות, מתרחק עוד מהנופים והישראליות שהיו מזוהים עימו, ומצייר בהשראת תומאס מאן ותומאס הקטר הכחול

חגית:

הי ערן, מה שלומך?

ערן:

 טוב תודה

חגית:

וידוי קטן: אני מתרגשת מההזדמנות לשוחח איתך. תמיד עקבתי מרחוק, וכעיתונאית יש לי פינה חמה לשני הכובעים שלך. קיבלתי הצצה חלקית לציורים (ולטקסט האוצרת) שמופיעים בתערוכה החדשה, שנפתחה בגלריה רו־ארט בשבוע שעבר, ונראה שמשהו אצלך משתנה בשנים האחרונות. גם אתה חושב?

ערן:

משתנה או מתפתח… אין לי מחויבות לגרף הגיוני; עובר זמן ונושא כלשהו משתלט. פרשן או מבקר יכולים לנסות למצוא בזה רציפות או אבולוציה. אבל יש בזה מידה רבה (ובתערוכה הזו רואים את זה במיוחד) של השתעשעות וחיפוש. או הרפתקנות

חגית:

התפתחות שמתרחקת מהנוף הקונקרטי, מהריאליסטי – אל הפנטסטי? וגם הצבעוניות משתוללת, בין השחור־לבן לפוביזם

ערן:

מה שנקרא נופים שייך לשלב שכבר הרבה שנים מתקיים רק בעבודות לשערים של ״הארץ״ בחגים: סוג של בועה שהוא לא חלק מהביטוי שלי. כשעובדים לעיתון והפנים לקהל לא רק אמנותי ובגיליונות חג, אתה מפעיל את היכולת שלך לספק ציפיות יותר מאשר לבטא משהו פרטי. לכן, נופי ארצנו, חגיגיות ורומנטיקה ישראלית מוצאים את עצמם בסדרה הזו שאנשים מכירים אותי בגללה, אבל זה לא לב ועיקר העבודה שלי.

באשר לפנטסטי, אני לא יודע אם בדיוק המילה פנטסטי, אבל כן, יש לי התנסות חדשה. קצת כמו משורר שחולם את השורות שלו, בגלל שאני יודע את מה שמייחסים לי כ״נופיסט״ או אדם שמצייר קונקרטי, אני מנסה ביטוי אחר, דברים שהם לא כל כך מובנים מאליהם או קריאים. צד נוסף מעבר לעבודה בתקשורת.

גם אמרתי למאיה האוצרת בשיחותנו המוקדמות, שיש כל הזמן מאבק בין היכולת הטכנית לצייר, שמפתה כל הזמן אדם שיש לו את הכלים הפלסטיים הרישומיים, לבין האתגר להתעלות מעל הצורך להפגין ולשכנע, ולהגיע לממד נעלם יותר של אסוציאציות והשראות לא צפויות שחוצות את השמיים שלך פתאום

חגית:

אולי זה הדבר היחיד שחוצה את השמים בימים אלה

ערן:

בקשר לצבעוניות, זה גם לא כל כך מודע. גרפולוג היה אומר שזה מבטא איזו מין אישיות. העבודות בשחור לבן קשורות לנטייה הכי ראשונית, כמו כתב, אני רושם כל הזמן ופה זה רישום במכחול. באותה מידה זה היה יכול להיות רישום בעיפרון או פחם בספר סקיצות.

וצבע הוא החלק היותר חושני ונפשי שלי, לא הרציונלי, והוא בלט כבר בתערוכת ״חדרים״ שהייתה כביכול רהיטים, קירות ושטיח, אבל הם היו מאוד גיאומטריים, פוביסטיים וצבעוניים. אמנם זה היה יותר ממושטר מהיום אבל זה היה דומה בכך שזה היה שימוש בנושא כדי לשפוך צבע

חגית:

מה קרה לך בתקופה האחרונה? לסגר ולקורונה בכלל הייתה השפעה על העבודות בתערוכה?

ערן:

החודשים האחרונים בעיקר נחלקים לשני גופי עבודות – הגוף המוקדם של ה״רישומים״ בשחור לבן בנושא הרחוב שנעשו לפני הקורונה בסתיו, ברצף לתערוכה הקודמת ״מיראז׳״ של הצועדים ברחובות. הגוף השני קשור כבר למה שנפל עלינו בחורף, שנתן לי המון שעות סטודיו והמון שעות קריאה וחופש, ואז התחילו דפים בספר להדליק תמונות וצורות וזרקו אותי אחורה לפעמים קודמות שקראתי אותו. נניח ספר של תומאס מאן שחזרתי אליו בפעם השניה ופתאום אני רואה בו מאגר של דימויים ורעיונות שאני רואה בפעם הראשונה וקודם לא חשבתי בצורה הזו

חגית:

ומשם מגיע שם התערוכה – תומאס?

ערן:

תומאס נכנס פה בשתי דלתות. האחת היא מהספר ״וידויו של ההרפתקן פליקס קרול״ של תומאס מאן, וגם תומאס אחר לגמרי שגם מתרחש באותה תקופה – הדמויות הנאיביות של הסדרה המצוירת ״תומאס הקטר וחברים״ ששייך בכלל לאיזה הווי משפחתי של גידול ילדים, חוויה שנגמרת עכשיו כשהילדים גדלו ועזבו את הבית.

ועדיין זה אני עם הביוגרפיה שלי שגם היא פולשת עם המטוסים, המכוניות והסוסים, מוטיבים שמלווים אותו אם אני רוצה ואם אני לא רוצה. מן קלמר כזה של מושאי פולחן

ועדיין זה אני עם הביוגרפיה שלי שגם היא פולשת עם המטוסים, המכוניות והסוסים שאלה מוטיבים שמלווים אותו אם אני רוצה ואם אני לא רוצה. מן קלמר כזה של מושאי פולחן

חגית:

לכן אני חושבת שאתה לא נפרד באמת מהנופים, רק מפרק אותם למרכיביהם

ערן:

אולי. יש בתערוכה נוף אחד אנגלי דווקא עם רמז לטחנת רוח ושדה ושירה כמו שקורה בחוף נידח באנגליה. אבל זה יותר מגיע ממקום של לשלות את זה מהזיכרון של רגע מסוים שפתאום אני רואה, קופץ לסרט שעשיתי פעם ולוקח ממנו פוטג׳. אם הייתי מאסכולת הפוסט־מודרניסטים הייתי אומר שיש בתערוכה נוכחות של איזכורים, ציטוטים… אפילו הייתי אומר שזה זרם אי־תודעה; אפילו כלי שמונח בסטודיו יכול לחדור לתוך הבד.

יש גם מן פטישיזם כזה, לא רק לסוסים ומטוסים, גם לחפצים יפים. יש פה פתאום אגרטלים. אני מסתכל עליו שנים ופתאום אני מסתכל על הצורה שלו. אני מוכן לחזור אליו אחרי 40 שנה ולהגיד זה צורה

האקדח במערכה הראשונה

חגית:

שני ה״תומאסים״ נתפסים כמעט כדבר והיפוכו – תומאס מאן וההרפתקאות הבוגרות, לעומת ההתרפקות על ״הילדות של הילדים״, ימי תום. והשם תומאס ממילא מרמז על עולמות מרוחקים מכאן. 

בתערוכה הקודמת (מיראז׳) התמקדת באנשים בתנועה, באיזו אנרגיה אורבנית. הפעם התמות יותר פתוחות? שיטוט אסוציאטיבי?

ערן:

קשה לחלוק על זה. בגלל שזה לא מתוכנן יצא ששני התומאסים האלה פה. אצלי הם מדליקים משיכה דומה של מה שאני קורא נאיביות ממזרית. אצל תומאס מאן זה שקוף; אצל תומאס הקטר הגיכוח של תרבות הקונדוקטורים מושך אותי. מדובר ביקום שהוא רחוק מאוד מנופי הקרן הקיימת שלנו.

והזרות בתערוכה היא חלק מהעניין. המוטיבים הספרותיים מושכים אותי כי הם לא מכאן ועכשיו: אנחנו חיים כל הזמן דין וחשבון של המציאות, שיח פוליטי, מגדרי ואקטואלי. זה כל כך לא אקטואלי שזה מתאים לי. בקטע של דווקא

חגית:

אהבתי את הנאיביות הממזרית. בכלל אתה ממזר: הציור משמש אותך גם כפתח לברוח וגם כיומן מסע פנימי, תודעתי, ברחבי הזמן ובעולם הגדול. בעוד שכולם מרגישים תקועים עכשיו, פתרת את הבעיה

ערן:

נכון. עלית עלי

חגית:

אפשר לבוא איתך? *🤣

ערן:

🛫

חגית:

יש אופטימיות בעבודות, אנרגיה טובה. ובכל זאת, מאיה הסבה את תשומת הלב לאקדח במערכה הראשונה – מה הוא עושה שם, זה החלק הבלשי של הרומן?

ערן:

מבחינתי לאקדח יש מטען כמו של עציץ: הוא לא נועד לאיים. הוא לא חידה בלשית. זו כן צורה חזקה כמו שראש של סוס הוא צורה חזקה בעולם שלי. זה נכון שכשרואים אותו איך שהוא ממוקם בבד, הוא נראה טעון. אבל אני לא יכול להתיימר להגיד שזו הייתה הכוונה

מבחינתי לאקדח יש מטען כמו של עציץ: הוא לא נועד לאיים. הוא לא חידה בלשית. זו כן צורה חזקה כמו שראש של סוס הוא צורה חזקה בעולם שלי. זה נכון שכשרואים אותו איך שהוא ממוקם בבד, הוא נראה טעון

חגית:

כשאתה מדמה את התערוכה לנגד עיניך, איך היית רוצה שיחוו אותה המבקרים בגלריה? אתה רואה את הצופה משחזר את הקשרים בין העבודות, כמו נכנס לעולם שלך, או שיותר סביר שישקע בציור אחד בכל פעם…

ערן:

שישקע… שישקע במה שבא לו.

אני לא יכול לענות על זה. אני בכלל לא עושה דברים (כמעט) בשביל להציג אותם ובשביל לספק חוויה. למרות שהסצינה הזו בנויה מהפרקטיקה הזו ועובדה שאני על הקיר. אני בטח לא חושב מה הייתי רוצה לעורר.

בציור על בד זה מדיום שקט קצת כמו שיר על דף בספר. זה במודע לא פוליטי למרות שאני אדם מאוד פוליטי בעולם הרגיל שלי ובטח בעבודה בעיתון. במדיה הזו אני לא מפעיל את הצופה. אני מפעיל את הבד, את הפאנל ואת עצמי

חגית:

יש הפרדה בין האיש הפוליטי לאמן האסקפיסטי? אולי נדרשת מידה של פיצול אישיות בשביל לחיות כאן בשלום עם עצמנו, אסקפיזם (ואמנות) כדי לשמור על השפיות, ואקטיביזם פוליטי כדי לא לוותר על הסיכוי להשפיע

ערן:

אני לא אומר אסקפיסטי. וכן, יש הפרדה בין הפרסונה התקשורתית לבין האינטימיות של הסטודיו ועולם האסוציאציות והאניגמות של החיים. העולם האינסופי של האמנות הוא בהחלט קוטב אחר מהיעילות והקומוניקטיביות של ביטוי בעיתונות. אולי אפילו פיצוי על זה

חגית:

אז תערוכה פעם בשנה, זה המינון הנחוץ?

ערן:

הקצב לא מתוכנן. התערוכה הקודמת עלתה שלוש שנים אחרי התערוכה שלפניה. אני גם לא יכול להגיד שאני מנהל יומן עם הגלריה – ״הגיע הזמן״. אני פשוט עובד ונוצר גוף ואז מתחיל הדיאלוג האם להוציא ולחשוף. אני לא קרייריסט. אולי זה ביטוי שלי כאאוטסיידר במובן מסוים. אני לא בא מהמסלולים המוכרים של המדרשה ותכניות התואר השני לאמנות, גם לא גילאית וביוגרפית. התפתחתי איכשהו לבד.

אני עוקב, אבל לא מתחכך. אני עדיין בציור בשעה שהשדה בעיקר מתבטא בכלים שהם מעבר לזה. הסצנה התפצלה לענפים שונים; אני יושב על הענף הזה. אני יכול להעיד שנכנסתי לתחום דרך חשיפה לספרי אמנות שאבא שלי אסף באובססיה. אני לא מגיע מהמסלולים המוכרים

חגית:

האאוטסיידריות הזו כנראה שומרת עליך, ועל הציור החופשי שלך. אני יכולה להעיד שמצד הקהל יש צמא וצורך לראות אמנות ״יפה״, למצוא מקורות לנפש

ערן:

אמנות יפה; אני לא כל כך אוהב את הביטוי כי הוא מזכיר לי את הפרק הקדום של לשעשע את הבורגנות כשהאמנות הייתה לסלון. אם זה יפה זה רווח נקי, אבל אני לא בדרן. קצת קשה להתמודד עם התגובות האלה של הקהל שנהנה. אני קצת קלוויניסט: אסור ליהנות. אני נהנה כשאני עושה. אבל אסור ליהנות מהמחמאות

חגית:

אוי סליחה

ערן:

מתקבלת

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חגית:

בזמן התערוכה אתה לוקח פסק זמן? נהנה לפגוש את האנשים, או מעדיף לחזור לסטודיו?

ערן:

אני אף פעם לא נח. אני כמו כריש שהוזכר באחד הסרטים של וודי אלן – אני כל הזמן בתנועה: The only still shark is a dead shark. זה לא ציטוט מדוייק, אבל ברוחו

חגית:

אז אתה כבר עם הבדים הבאים ממתינים

ערן:

כן. אבל גם דורס עבודות ישנות. מנצל את המשטחים למשהו חדש. סוג של רדי־מייד. לפעמים נשאר איזה זנב של משהו מדור קודם…

חגית:

יש הרגשה שאנחנו בתקופה דרמטית במיוחד. אם בינתיים היא נתנה לך פנאי להתכנס, אתה חושב שבהמשך יהיו השפעות קשות יותר?

ערן:

ברוח ההשראה הבלתי צפויה אי אפשר לנבא כלום. אולי פתאום אתחיל לעשות וידאו־ארט

חגית:

תפתיע. שיהיה בהצלחה 🙂

ערן:

חן חן. די נהניתי מבירור המניעים והמנגנון המפעיל שלא תמיד מודע לו


ערן וולקובסקי | תומאס
אוצרת: מאיה במברגר
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, קריית המלאכה, תל אביב
נעילה: 5.9

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. עדה רוטנברג

    אני מעריצה של ערן וולקובסקי בכל כובע שיחבוש

  2. נירה כלב

    אני אוהבת את תמונות הנוף שלך יש בהם משטחי צבע שאפשר לטייל בתוכם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden