כל מה שחשוב ויפה
רון גבע. צילום: גל חוברה

20 ומשהו // רון גבע

פחות מתעניין במה הולך בעולם האמנות, מי מציג איפה ומי השמות החזקים; קשה לו עם לפרסם עבודות באינסטגרם או בפייסבוק

רון גבע, בן 23, אמן, גר ויוצר בהוד השרון, בוגר המגמה לאמנות בתיכון תלמה ילין.

לאחד עולמות

תמיד ציירתי המון ועל כל דבר: מחברות, עיתונים, בלי לחשוב יותר מדי, עד שהכול התחיל להיראות חלק מאותה עשייה. אני אוהב לנסות להפגיש בין דברים שנראים קצת מנוגדים; אני מרגיש שאני בעצמי איחוד של ניגודים: יש בי משהו צבעוני וילדי, ומצד שני משהו רציני ומופנם יותר.

בעבודות שלי יש אלמנטים מנוגדים שיוצרים סינתזה: פנים וחוץ, מציאות ופנטזיה, משהו נקי אל מול חספוס וכאב, אלמנט של גבריות ונשיות, דמויות לא ברורות. אני חושב שזה אחד הדברים המרכזיים שתופסים אותי ומעוררים אותי ליצור: האפשרות לאחד עולמות. 

כשאני מצייר אני לגמרי בתוך זה, המחשבה הקונקרטית שיש לי היא איך לערבב את הצבע. אני מצייר בהמון שכבות, יש דברים שרואים והרבה שלא. לפעמים אני מצייר דימוי גם אם אני יודע שהוא יוסתר: זו דרך קצת לא יעילה לצייר, אבל אני אוהב לבנות את הסיפור תוך כדי.

אחד הדברים שציירתי הרבה בסקצ׳בוק זה בתי בובות: בית שהוא אנושי אבל גם צעצועי ומרוחק. ניסיתי להרכיב בית שהוא לא כל כך שמיש: בניתי חדר אחרי חדר, וקצת לפני שסיימתי את הציור הכלב שלי מת, ורציתי להכניס אותו לבית.

ליצור בלי מסגרות

למדתי במגמת אמנות בתלמה ילין, וכשסיימתי את הלימודים לקחתי פסק זמן מיצירה. הבנתי שכנראה אמשיך ליצור, אבל שזה לא יוכל להיות הדבר המרכזי בחיים שלי. ואז, איכשהו, באופן אוטומטי זה חזר. פתאום כשלא הייתי במסגרת, הצליח לצאת ממני משהו יותר חזק. אם בתיכון אנשים סביבי היו צריכים שיתנו להם תרגילים ופידבק, בשביל לייצר לעצמם את הדרייב הזה, הבנתי שאני בכל מקרה יוצר לעצמי.

השנים בתיכון היו מורכבות, היה בהן עניין והתפתחות, אבל בתחושה שלי סיימתי את התיכון בצורה לא טובה, אינטנסיבית מבחינה רגשית. כתוצאה מכך, ההחלטה לא ללמוד אמנות באקדמיה התחילה מתחושה של אני לא ״יכול״ ללמוד, למרות שקסם לי להיכנס שוב לסביבה שמתעסקת באמנות, להיות בחברת אנשים שיוצרים ומפרים זה את זה. אבל, לא רציתי לוותר על האוטונומיה שלי בסטודיו, אני מאוד אוהב להיות בתוך הארבע קירות שלי.

לימודים עושים לאנשים סביבי טוב, כי זה עוזר להם למצוא את עצמם. לי קרה תהליך הפוך: דווקא מהמסגרת שהייתי בה יצאתי ל״ריק״, ומהמקום הזה מצאתי את עצמי. אני יודע מה הקו שלי, לאו דווקא קו אמנותי, אלא מה הדרך שאני הולך בה: מי אני, מה עושה לי טוב, איזה סביבות מטפחות אותי. גם באופי שלי אני אוטודידקט. 

אם הייתי מתעסק במשהו אחר, הייתי רוצה להיות פסיכולוג, למרות שצריך ללמוד ולקבל אישור כדי להיות מטפל. באמנות לעומת זאת זה מבלבל, כי אני לא צריך אישור בשביל לעסוק בזה. אבל יש משמעויות נוספות שמקבלים מלימודים: אפשר לקבל אותן באקדמיה, ואפשר גם לייצר לעצמך מקומות אחרים לקבל אותן. אני יכול ליצור בלי מסגרות, ולא הרבה אנשים יודעים להגיד את זה על עצמם.

 

לפעמים לא מבינים אותי אבל זה לא מפריע לי

יש לי אח גדול ואחות קטנה. זה מסתדר לי שאני ילד סנדוויץ׳, כי זו מין תחושה של בין לבין. גדלתי עם תחושה של שונות, שלפעמים לא מבינים אותי או שאני לא מצליח להסביר את עצמי; עם אנשים שמבחינתם מה שיש לי הוא לא מספיק, או שהוא יותר מדי.

הרבה שנים ניסיתי להסביר את התחושות האלו. זה מתחבר למקום שממנו אני יוצר: משהו ביצירה מאפשר לי לתת מקום לעולם הפנימי, בצורה פחות מעובדת ומגבילה כמו מילים קונקרטיות; בלי לחשוב יותר מדי, בלי להתעמק באיך אני אומר ולמה. בשנים האחרונות דברים משתנים, אני מכיר את עצמי טוב יותר, אני יודע לקבל את זה שלפעמים לא מבינים אותי וזה לא כל כך מפריע לי. 

כשאני מצייר אני מקשיב למוזיקה או להרצאות, חצי עובד על אוטומט. זה עוזר לי, כי אחרת אני מוצא את עצמי חושב יותר מדי על מה שאני מצייר, ואני לא אוהב את התחושה הזאת. לדוגמה, בציור של הבריכה רציתי שיהיה איזה שילוש, אני אוהב להתעסק עם שלושה דברים.

התחלתי לבנות את הקומפוזציה, ובזמן שאני עובד אני קולט שזה דיויד הוקני. זה לא היה לי בראש בצורה מודעת, זה ישב שם. אחרי שסיימתי את העבודה הסתכלתי על הציור של הוקני במשך זמן, והסתכלתי על העבודה שלי. זה מעניין לראות איך לפעמים דברים נפגשים בלי שאתה בכלל מנסה. 

כל הבלאגן שיש לי בראש

המשפחה מצד אמא שלי היא ארגנטינאית. לסבא שלי יש חבר שהבן שלו הוא אמן, אלחנדרו בוים. משהו בעבודות שלו ממש חידד לי את היופי של דימוי מנוכר; פרצוף שמסתכל עלייך אבל לא נוכח. האפקט של משהו שנמצא לפניך אבל לא ממש שם, נוגע בי באופן אישי. 

ההשראה לחומריות היא מלהסכל מסביב כל הזמן: על תאורה, על צל, על איך שהשמש משתנה לאורך היום. כשאני הולך בעולם אני מסתכל וחושב חזותית. ומבחינת התכנים, הם תוצאה של כל הבלאגן שיש לי בראש.

אני משתמש בשפה שאני רואה בחוץ יחד עם הדבר המופשט. אני חושב שההשראה מגיעה מעצם החיבור: ברגע שנוצר החיבור עם החומר, אני מבין מה אני רוצה לעשות עם זה הלאה.

קשה לי עם אינסטגרם ופייסבוק

אם אני עושה את אותו הדבר כל הזמן אני מתעייף. לכן, חוץ מלצייר אני גם יוצר יומנים. זה שונה מאיך שאני מצייר: יותר אינטואיטיבי, מגושם, אפשר לעבוד רטוב על יבש, ולא משנה לי אם דברים נקרעים. זה חלק מהכיף.

אני מתעסק גם קצת בפיסול, ומכין עגילים שאני מתכנן אולי למכור בעתיד. הם עשויים משרינקי־דינקס, פלסטיק כזה של ילדים. אני מצייר עם צבעי עיפרון וטושים על פלסטיק, ואז אופה בתנור וזה מתכווץ.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ניסיתי לחשוב איך לפתח את עצמי מעבר לאמנות שהיא אישית ורגשית, לייצר לעצמי תקשורת עם המציאות שהיא יותר מסחרית. והשאלה היא איך להוציא את זה בצורה שאני שלם איתה. פחות קריטי לי שיכירו אותי, כמו שהעבודות יקבלו את הבמה שלהן. ומכיוון שקשה לי עם לפרסם את העבודות באינסטגרם או בפייסבוק, אני מנסה לייצר משהו פרקטי למכירה או לתפעול שעדיין מרגיש שלי. 

העולם ברגע ההווה, בעכשיו

יש לי קופסה שיש בה המון רישומים קטנים שעשיתי, אפילו על קבלות, או טופס של מבחן. פעם בכמה זמן אני אוהב להסתכל עליהם, לנסות לחשוב באיזה מקום הייתי ובאיזה מקום אני נמצא עכשיו. זה גם משנה קצת את המשמעות שלהם: לפעמים כשאני מצייר בלי לשים לב, אני נזכר שכבר עשיתי משהו דומה, או שזה התגלגלות של משהו. 

את הדמות עם המסיכה שמחזיקה פרחים, ציירתי לפני שנתיים. הרגשתי שהדימוי צריך לעבור טרנספורמציה, וקצת לפני הקורונה החלטתי לעשות חידוש לציור. התחלתי לעבוד בצבע, ציירתי את הדמות עם המסיכה והכל, והנחתי את זה בצד לכמה שבועות (אני כל הזמן עובר בין ציורים).

ואז חזרתי לציור ופתאום הייתה קורונה. זה היה מעניין, הרגשתי שכאילו חזיתי את זה. אני מרגיש שיש בזה משהו מנחם: העולם ברגע ההווה, בעכשיו. וזה מאוד הסתדר לי עם המקום שהייתי בו.

אם לא הייתי צריך לחשוב על קריירה וביטחון, הייתי יכול כל היום לחשוב, לדבר, להקשיב למוזיקה וליצור. אני מתעניין באמנות, אבל אני פחות מתעניין במה הולך בעולם האמנות, במי מציג איפה, ומי השמות החזקים; יותר באיך אמנות שאני רואה נוגעת בי. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

מתוך היומנים הוויזואליים וספרי הסקיצות

*כוכבית מייצגת שדות חובה

13 תגובות על הכתבה

  1. ברי

    כמו תמיד, פשוט תענוג לקרוא 🙂

  2. רינת

    איזה עולם קסום, עבודות מדהימות וכל כך מגוונות , מרתקות

  3. רינת

    איזה עולם קסום, עבודות מדהימות וכל כך מגוונות , מרתקות

  4. רינת

    איזה עולם קסום, עבודות מדהימות וכל כך מגוונות , מרתקות

  5. דלית

    נפלא!!

  6. נילי

    כשהכישרון והרגש נמצאים בו זמנית בכזו עוצמה, התוצאה היא יצירה מופלאה ועמוקה!

  7. תמי

    התרגשתי לקרוא. כמה כישרון! מדהים.

  8. חדוה מזרחי

    נהדר, עולם מלא ושופע

  9. חדוה מזרחי

    נהדר, רון, אתה מוכשר מאוד

  10. אורלי

    נהנית ממש להתסכל על כל יצירה ויצירה, שוב ושוב. הלוואי ואלה יהיו התוצאות של כל "בלאגן" בעולם.

  11. ??

    ציורים מדהימים! אתה הבן זוג של אורן גל?

  12. נירה כלב

    אני אוהבת את משטחי הצבע הכחולים והירוקים ואפילו את הקוו השחור התוחם בינהם.פחות מתרשמת מפרצופים בעלי הבעה אפטית.כאילו שהם לא יודעים מה החיים רוצים מהם.

  13. khalil jarban

    dfggfd

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden