כל מה שחשוב ויפה

ענבל פינטו ואתגר קרת; ״אישה שקטה ונחושה, גבר היפר־אקטיבי״

בחוץ, שיתוף הפעולה של אתגר קרת וענבל פינטו, הוא סרט קצר שלא עונה להגדרות מוכרות; שצולם בטוקיו ובתל אביב בעיצומה של מגיפה עולמית; ומתאר את היום שאחרי הסגר, בלימבו מסחרר מבחינה חזותית

יום לאחר שהוסר הסגר, שהוטל על ישראל בעקבות התפרצות הקורונה, אתגר קרת כתב את ״בחוץ״ (OUTSIDE), סיפור קצר שפורסם לראשונה כחלק מפרויקט מיוחד של הניו יורק טיימס. ״שלושה ימים אחרי שהסגר הוסר, כבר היה ברור לכולם שאף אחד לא מתכוון לצאת מהבתים״ הוא כתב, מצייר מציאות סוריאליסטית של פוסט־סגר ממושך. ״חיכיתי לרגע הזה״, הוא מספר. ״עשיתי לי בראש איזו אידאליזציה של החברה האנושית; אחרי שאתה נעדר מספיק זמן, אתה יכול לשכוח את כל הפגמים שלה״.

המציאות, כצפוי, טפחה על פניו. ״זה לא היה טראומתי, אבל גם לא נעים: פחות זכרתי את הדחיפות ברחוב ואת הקורקינטים שכמעט דורסים אותך. אני זוכר שעשיתי טיול ברגל, חזרתי הביתה ואמרתי ׳עשיתי טעות׳. הרגשתי כמו צב שמחזיר את הראש מתחת לשריון שלו״.

הכוריאוגרפית ענבל פינטו הייתה גם היא מושבתת מעבודתה כיוצרת. בעיצומו של הסגר התקשר אליה אריה רוזן, נספח התרבות של ישראל ביפן, והציע לה בצורה ערטילאית ״בואי נעשה משהו״. הרעיון לשתף פעולה עם קרת עלה בדעתה לאחר שקראה את הסיפור, וכבר למחרת הם נפגשו. 

ענבל פינטו ואתגר קרת בזמן צילומי הסרטון. צילומים: ליאל זנד, נועם לוינגר

״אני מכיר את היצירה של ענבל, הרבה שנים ניסינו לעשות משהו ביחד וזה לא הצליח, מכל מיני סיבות טכניות״, אומר קרת. ״כשהיא דיברה איתי לא חשבתי שהיא רוצה לשתף פעולה, פירשתי את השיחה כרצון לקבל זכויות יוצרים. אני רגיל שמתקשרים ואומרים אין לנו כסף, תיתן לנו להשתמש בסיפור שלך, וזה בסדר. זו הייתה מבחינתי שיחת חירשים: אמרתי לה בטח, אבל היא אמרה אני לא רוצה את הזכויות, אני רוצה שנעשה את זה ביחד.

״מניסיון, הבנתי שמבחינה תקציבית זה בלתי אפשרי לעשות את הסרט. ישבנו על האקסל ובסוף הפגישה אמרתי זה רעיון יפה אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אני זוכר שענבל הסתכלה עלי ואמרה מה פתאום, יש פה הזדמנות, בטח יש איזו דרך״.

ואז מה?

״חזרתי הביתה, וכמו שאתה נתקל באופטימיות שלא קשורה למציאות – וזה קורה הרבה עם ילדים – זה נותן לך כוח. בדרך כלל מה שמכניע אותי זה הבירוקרטיה: הבנתי שאנחנו צריכים גוף מסחרי. יצרתי קשר עם חברה אחת, שסירבה, אמרתי ננסה עוד שתיים ואם לא ילך נגיד שניסינו. החברה השנייה שפנינו אליה הייתה פקטורי 54 שאמרה כן.

״יצא לי לדבר עם הבן שלי על זה, איך כל אפיזודה בחיים מלמדת אותך משהו. הרבה פעמים כשאומרים לך לא, זו פסימיות שסוגרת דלתות; אבל יש סיכוי שהן לא נעולות ולא יזיק ללחוץ על הידית, אולי היא תיפתח? בקורונה היה משהו בשבירה של המחשבה המקובעת, שדחף אותנו לעשות משהו שלא עשינו קודם״.

עליסה פוגשת את הכובען המשוגע

״בחוץ״ – סרט קצר שההגדרה וידאו דאנס מתקשה לתארו – נעשה בקופרודוקציה ישראלית־יפנית, וצולם במקביל בתל אביב ובטוקיו, בזמן המגפה העולמית, בחסות חברת האופנה פקטורי 54. בשנה האחרונה החברה מעודדת ומשתפת פעולה עם אמנים ויוצרים מקומיים, כמו פרויקט You Are My Flower של נועה קלגסבלד או הפקת סרט קולנועי קצר בבימויה של תום נשר, ״כחברה הרואה ערך עליון בהמשך קיום התרבות והיצירה, שמהווה השראה לקהילה ושמשקפת חוויות מהמציאות החדשה שמתהווה סביבנו בעולם״.

בסרט משתתפים שחקנים, מוזיקאים ורקדנים ישראלים ויפנים. ביניהם, הרקדנית הישראלית מורן מילר והשחקן היפני מיראי מוריאמה, שרקד בעבר בלהקתה של פינטו. ברירת המחדל, מספר קרת, הייתה להפוך את הסיפור לסרט ריאליסטי. ״במפגש עם ענבל שאלתי את עצמי איך לוקחים את כל האלמנטים האלו והופכים אותם לסוג של אגדה״.

ענבל, את קוראת פעם ראשונה את הסיפור. מה עובר לך בראש?

״אתגר תיאר חוויה כל כך מדויקת, שהתחברה לי למשהו פיזי; תחושה שאני יכולה לדבר דרכה את החוויות דרך הגוף: את התקיעות, את המתח והבלבול בין פנים לחוץ, את הרפיון של ההתכנסות, כשלא צריך להתמודד עם גלגלי השינים של הרוטינה היום־יומית.

ענבל פינטו: אתגר תיאר חוויה כל כך מדויקת, שהתחברה לי למשהו פיזי; תחושה שאני יכולה לדבר דרכה את החוויות דרך הגוף: את התקיעות, את המתח והבלבול בין פנים לחוץ, את הרפיון של ההתכנסות

״התחום שלי ספג מהלומה ענקית בקורונה, לא ידענו איך ומה אנחנו הולכים לעשות, ואתגר ידע לתאר את זה בצורה מדהימה. ביום שהסיפור פורסם באסאי, העיתון הנפוץ ביפן, הממשלה היפנית קראה לציבור לצאת מהבתים. היכולת של אתגר לנבא את העתיד בצורה אבסורדית הדהימה אותי; היכולת לנבא ולתאר את מה שכולנו חווינו, במילים כל כך מדוייקות, להעביר חוויה שכל אחד יכול להזדהות איתה״. 

מהלך הצילומים בתל אביב

בקריאה מדוקדקת של הסיפור, אפשר לשער למה עוד פינטו התחברה: כל הזמן קורה בו משהו, יש בו הרבה פעולות שקשורות לגוף – לצאת, להישאר, להתרחק, ללכת, לשבת, לקבל חיבוק, לדפוק, לחזור; עומדת, הולכת, מחפשת, מתרוצצים, מגיעים; לב דופק, אויר שורק, מפנה מבט, לרכב על אופניים; הגוף זוכר הכל, הלב מתקשה.

אולם פינטו מבהירה שזו דווקא לא הייתה נקודת החיבור שלה לסרט. ״לא ריבוי הפעלים תפסו אותי אלא הדימוי של אנשים תקועים בדלת, בין המשקוף לדלת עצמה. בתסריט הראשוני הייתה אינטראקציה עם החוץ, מפגשים עם אנשים אחרים, מהלך של גלישה על מעקה בחדר מדרגות, ואיכשהו תמיד כשהגענו לחוץ היה שם ריק, ערפל. וזה הרגיש לי לא נכון: היה לי מאבק פנימי עם חוסר הרצון שלי לצאת החוצה. האינסטינקט היה להישאר בתוך הבית, כשהחוץ הוא סוג של נעלם״.

קרת: ״לא היה לנו תקציב מספיק. כשהתחלנו לעבוד דמיינתי את הסרט קורה בחוץ, עם אנשים שמסתובבים במרחב הציבורי באותו האופן שבו הם מתנהגים בסביבה הפרטית: עושים ציפורניים על ספסלים בחלוק. ענבל רצתה שנצלם גם בפנים וגם בחוץ. וככל שהבנו כמה אנחנו מצומצמים, חזרנו לדימוי של בית מצומצם, שיש לי אותו הרבה זמן בראש, עוד מזמן שהייתי נער. 

פינטו: ״וצריך להתייחס למגבלות של התקופה: כמה אנשים יכולים להתאגד בחדר אחד. יש משהו באתגר הזה של צמצום, שהקורונה הכתיבה לנו, ומבחינה יצירתית זה יתרון. זו מגבלה שגורמת לפתרונות שנוצרים בעקבותיה להיות יותר מעניינים, עם התחושה של מתח ודחיסות. וזה מתחבר לי לדימוי הראשוני של אנשים תקועים בדלת״. 

קרת: ״ואז המחשבה על צמצום התחברה למציאות: איך הקורונה מצמצמת את היכולת שלנו לנהל דיאלוג יצירתי עם העולם ואיך אנחנו נלחמים.

אתגר קרת: הדמויות בסרט הן האלטר־אגו של ענבל ושלי: אנחנו לא רוצים להצטמצם, אנחנו נלחמים על המרחב הנפשי והתרבותי שלנו. אנחנו עושים את הסרט והוא מספר את הסיפור של איך עושים את הסרט: אישה שקטה ונחושה, גבר היפר־אקטיבי; זה עליסה פוגשת את הכובען המשוגע

״הדמויות בסרט הן האלטר־אגו של ענבל ושלי: אנחנו לא רוצים להצטמצם, אנחנו נלחמים על המרחב הנפשי והתרבותי שלנו. אנחנו עושים את הסרט, ומבחינה מסויימת הוא מספר את הסיפור של איך עושים את הסרט: אישה שקטה ונחושה, גבר היפר־אקטיבי; זה עליסה פוגשת את הכובען המשוגע. אין דרך להימלט מזה.

״כשהחיבור בין איך אתה עושה יצירה למה אתה רוצה להגיד הוא מהותי, יש בזה משהו מעצים. המצבים שאני הכי שונא הם כשאני במצב נפשי אחד אבל אני צריך לשעות סוויץ׳ כדי להתקדם עם היצירה. הפחד הזה תמיד משך אותי לסיפורים קצרים, בגלל האימה שאצטרך לשבת לכתוב רומן ארוך ולתאר מצב שהוא לא המצב האמיתי שלי. תמיד יש בכתיבה שלי משהו שמנסה להילחם בפערים האלו״. 

ערוץ הטוסיק של אבא 

אחד המרכיבים המרשימים ב״בחוץ״ הוא העולם החזותי שמוצג בו (עיצוב אמנותי: שמואל בן שלום; ע. ארט: ליטל גוראי). ״כשענבל הראתה לי סרטונים שהעלו רקדנים בזמן הקורונה״, אומר קרת, ״הדבר הכי דומיננטי בהם היה אווירה ביתית וריאליסטית. הרגשתי שאנחנו צריכים לצאת משם, ואחת הדרכים המעשיות הייתה ללכת למציאות מונוכרומטית: זה גם מתאים לאווירה וגם יצר בידול מהמציאות בחוץ״. 

פינטו: ״הגענו לצבעוניות הירקרקה הזו אחרי הרבה מאוד גלגולים, כשתהינו מה זה העולם הזה: מין אפור־ירוק, כמעט בטון של בית, שמדבר גם על הפנים וגם על החוץ, הכלאה של כמה צבעים שבסופו של דבר יוצרים סוג של קרירות. זה מתאר חוויה קיומית״.

איך הייתם מגדירים את התוצאה הסופית? השאלה ששאלתי את עצמי אחרי הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הייתה מה זה הדבר הזה? 

קרת: ״אני אוהב כששואלים ׳מה זה הדבר הזה׳. כשאתה עושה משהו שאתה לא יכול להגדיר זה מקום ממש טוב. אם תשאל אותי מה אני אוהב באשתי, אני לא יודע להגדיר. זה פחות מעניין אם אפשר להגדיר את זה״.

מהלך הצילומים בטוקיו

פינטו: ״זה בעיקר שיתוף פעולה ביני לאתגר. שכל אחד יגדיר איך שהוא רוצה, אין לזה משמעות. זה שיתוף פעולה עם מורן, עם מיראי ועם עוד אנשים נפלאים. זה הדבר מבחינתי. וכמובן עבורי זו הפעם הראשונה של המפגש עם מדיה שאני לא מכירה. עשיתי בעבר פרסומות של סופרפארם אבל זה אחרת״.

מה הלאה? לאן ממשיכים מפה כשההווה עדיין לא ברור?

קרת: ״הדבר היחיד שאני יכול להגיד בוודאות עכשיו הוא שענבל תעשה סרטים: אין לי ספק בכך. יש לה לא רק את הכישורים האמנותיים, אלא גם את תעצומות הנפש בשביל ההתנסויות הפסיכיות האלו. כולנו למדנו דברים חדשים, גם אריה (רוזן), שהיה אחראי על ההפקה ביפן, כולל לדאוג לאוכל. כשהוא קיבל את התפקיד של נספח תרבות, אף אחד לא אמר לו שהוא יצטרך להיות מפיק ולדאוג לקייטרינג.

״בזמן הסגר היה בי צד שאמר שהשינוי בחיים שלי כאמן הרבה יותר קטן מהחיים של אנשים אחרים. אמן קם בבוקר, נכנס לחדר ואומר מה אני בורא עכשיו, בזמן שרוב האנשים יוצאים מהבית והולכים לעבודה. הבידוד והקורונה זה שיעור בחיים, זה לא קל, זה לא ללקק דבש. אבל היה לזה גם צד אחר. 

אתגר קרת: פתאום הרגשתי כמה כאמן אני תלוי במנגנוני תיווך שמפעילים אותי. אני חווה דברים ורוצה שהדברים האלו יגיעו לאנשים בזמן אמת. אני לא רוצה לחכות עוד שנתיים להוציא סרט על הקורונה באמצע הצונאמי. דרכו לי על הרגל, אני רוצה לצעוק

״פתאום הרגשתי כמה כאמן אני תלוי במנגנוני תיווך שמפעילים אותי: כשאני חושב איזה כיף היה אם הוט היו מתקשרים ואומרים בוא תעשה סרט ומממנים אותו. אחת הבדיחות של הבית בזמן העבודה על הסרט הייתה כשהבן שלי היה אומר ׳יופי, כשהסרט יסתיים איפה הוא ישודר?׳, ואני הייתי עונה ׳בערוץ הטוסיק של אבא׳.

״זה נחמד כשמתקשרים משלושה מגזינים ואתה אומר, הגרמנים משלמים הכי טוב אבל הצרפתים… פה זו מציאות אחרת, זה לא סניף של ארומה שאתה בוחר מה שיש בתפריט. כאמן אני חווה דברים ורוצה שהדברים האלו יגיעו לאנשים אחרים בזמן אמת. אני לא רוצה לחכות עוד שנתיים להוציא סרט על הקורונה באמצע הצונאמי. דרכו לי על הרגל, אני רוצה לצעוק״.

אתם אופטימיים?

קרת: ״אני אופטימי כאסטרטגיה: זה משהו שלמדתי מהוריי שהיו ניצולי שואה. אבא שלי היה מסביר את זה בהסברים הלא נכונים אבל מאוד משכנעים: כשהוא היה ילד רדפו אותו ורצחו את אחותו, אבל אחרי זה דברים השתפרו. הוא חיכה שהם ישתפרו, בטח יהיה טוב, הוא אמר. אם אני צריך לחלק זה באופן בינארי, זה לא משנה: בוא לפחות נרוויח את החלק הזה בין עכשיו לעד שיערפו לי את הראש כי אני שמאלני, כי מה זה משנה… זה יגמר מתי שזה יגמר.

״באופטימיות של ההורים שלי היה משהו חתרני. בן אדם שבא ואומר אני לא מוכן להיות הרדוקציה של סך כל הניסיונות שלי בחיים. אני לא מוכן להיראות כמו ניצול שואה. זו הייתה תקופה קשה אבל חייתי בה: נישקתי בחורה בפעם הראשונה, עישנתי סיגריה, נאבקתי, הצלחתי, חוויתי את כל הספקטרום האנושי.

״כשאבא שלי נתפס כניצול שואה ולא כאפרים מהסיגריות, זה ציער אותו. כשאנשים היו עושים לו הנחות או מוכנים להכיל איזה התקף עצבים בבנק בגלל שעבר את מה שעבר, זה היה מעליב אותו״.

birds

״במהלך העבודה על הסרט, כשהסברנו למיארי על הדמות שלו, ניסיתי לספר לו על בר סימן טוב: בא בן אדם למסך, דמות של אבא, אמור להרגיע אותנו, וכל מה שרציתי היה רק לחבק אותו ולהגיד לו שיהיה בסדר, שבעוד שנתיים תסתכל על זה ותשכח איך ניהלת את המשרד הכושל הזה. בטח תשב בדירקטוריון של איזו חברת נפט. עזוב את זה. 

״כשהייתי ילד והרבצתי למישהו הייתי בוכה יחד איתו כי הייתי מרגיש את הילד. אצל בר סימן טוב לא שמעתי מה הוא אמר, רק ראיתי את המצוקה שלו ושאלתי איפה אשתו, למה אמא שלו לא מניקה אותו, קשה לו״.

פינטו: ״אולי כילדים של אנשים שניצלו מזוועות, הסיבה שאנחנו יוצרים היא לייצר אלטרנטיבה. העבודות שלי הרבה פעמים אסקפיסטיות, הן תוצר של מציאות מסויימת. אני יוצרת מתוך המציאות שבה אני חיה ובוחרת ליצור אלטרנטיבה אופטימית. זו מהות של אדם, אתה נולד עם מהות כזו״. 

במציאות הנוכחית אני קורא לזה הרבה הדחקה והכחשה.

פינטו: ״לגמרי. כל אחד עם הכלים שלו. אבל לא קשור רק למה חווית בחיים, זה קשור למהות. זה אולי אפילו מולד״.

קרת: ״אבא שלי אמר שכל דבר שאתה יכול לדמיין יכול להיות קיים. אם במלחמה הוא יכול היה לדמיין עולם טוב יותר, אז יש כזה עולם, וזה עזר לו. אצלי זה אחד הדברים שדחף אותי להיות אמן: זה כלי הישרדותי, ובתוכו יש דימוי של מאבק.

״אני חי במדינה שאני לא מזדהה עם הממשלה שלה, וכדי לא להרגיש שאני משת״פ גם כתבתי סיפור ובו אני מוחה. אם אני מוחה אולי אני יכול להרגיש יותר טוב״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

5 תגובות על הכתבה

  1. תמר

    יפיפה
    ומרגש
    ומצער
    עד קצות האצבעות ומעבר

  2. שושי אברס

    מצפה בשקיקה לצפות. שורת הסיכום היא שורת מחץ ומסכמת את תחושתי. תודה

  3. נירה כלב

    כאוס בגלל הקורונה -שבגלל כל מצב העולם-אקלים -מיים-ילודה מוגברת ועוד…..
    מה שיפה זה שבאמת רוצים להיות בבית בפינה המוגנת. ובבית נדמיין שאנו מוגנים
    חוץ מעצמנו שאנו עלולים לשגות ולפגוע בדרכנו.היופי במחול זה שהוא מופיעה במקום הנמוך
    הזה של חרדה ובלבול,ויחד עם זה האשה נאה ,הכלים נאים ,הסלון נאה והגבר נאה ,אז אולי זה לא אבוד.המחול של עינבל מראה שאפשר לרקוד בכל סיטואציה-לחלום בכל מצב-(קרת)
    ועדיין תחושת הכאוס שולטת בסרט.

  4. מיכל גולדברג

    איזו יצירה נפלאה ומעוררת השראה.הרקדנים גם שחקנים נפלאים.תודה.

  5. עמירה

    בחוץ. הכי אותנטי שיכולתי לדמיין ואתם עשיתם זאת בשבילי.לחשוב מחוץ לקופסה כדי לתאר את מה שקורה בתוך בקופסא הפיזית האנושית.גאוני.ישר לנשמה שלי ומה שעובר עלי בתקופה הזו.תודה ענקית.אומנים עמוקים משובחים ביותר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden